הכתם שנשאר
עפר שלח סבור: החטא שבגללו קמה ועדת וינוגרד מרחף מעליה במשך כל פעילותה
ביום שישי הגיש וינוגרד תצהיר יוצא דופן לבית המשפט, בנסיון לנמק מדוע לא פורסמו עד כה עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הקודם. התצהיר הוא משהו שצריך לקרוא כדי להאמין. עולה ממנו שנגרם נזק נורא לעבודת הוועדה ולביטחון ישראל כתוצאה מהפרסום היחיד עד עכשיו. עיקרו של הנזק הזה הוא בכך ששמעון פרס נורא נפגע מכך שעכשיו כולם יודעים, שאמר לוועדה שהוא לא היה יוצא ככה למלחמה.
אתם מבינים? כל עוד פרס ומקורביו תדרכו עיתונאים על כך ש"שמעון התנגד למהלכי המלחמה והזהיר מראש שיהיה כשלון" (דבר שאין לו סימוכין בקריאה של הפרוטוקולים של דיוני הממשלה; פרס רק שאל פעמיים מה יהיה אחרי המכה הראשונה של חיל האוויר, ואחר כך תמך בכל מהלך, כולל הפצצת הדאחיה יומיים אחר כך והמבצע הגדול בסוף השבוע האחרון), הכל היה בסדר. אבל עכשיו, כשאנחנו יודעים שגם אמר לוועדה את מה שהחובה הציבורית חייבה אותו לומר בקול רם, לשמעון נורא לא נעים – ובנזק הזה באמת קשה לדעת איך נעמוד.
חטא הקמת הוועדה מרחף מעל כל צעד שלה
וינוגרד ממשיך ועורם טיעונים טכניים ומשפטיים. לחלקם אפשר היה אפילו להסכים, אלמלא ההתנהלות שלו ושל חבריו בחודשים האחרונים: הם שינו את טעמם פעם אחר פעם (כך למשל לא רצו דו"ח ביניים ומסקנות אישיות, אבל נכנעו ללחץ הציבורי), ונקטו מול בית המשפט העליון סחבת, שבדרך כלל מאפיינת אנשים בעלי מצפון לא נקי ולא שופט בכיר, שני פרופסורים ושני אלופים.
רוצים דוגמה טריה? בתצהיר אומר וינוגרד משפט לא ממש מחייב, לפיו דו"ח הביניים עשוי להאיר באור אחר גם את הנסיון לדחות את פרסום הפרוטוקולים. אלא ש"גורמים מקורבים לוועדה" טרחו לפמפם לעיתונאים ביום שישי, שבמשפט החלבי הזה וינוגרד בעצם רומז שהדו"ח יהיה כל כך מפוצץ, שאנחנו נסלח לו על
חמשת חברי הוועדה הם אנשים טובים, שהתגייסו לתפקידם מתוך אמונה. אבל הוועדה עצמה קמה בחטא, והוא מרחף מעל כל מהלך שלה. גוף שנועד מראש (ואפילו במה שנקבע בכתב המינוי שלו) למנוע מאהוד אולמרט גזר דין משפטי-ציבורי חד-משמעי מהסוג שגזרה ועדת כהאן על אריאל שרון, מתייצב הן לפני בית המשפט והן לפני הציבור כשכתם מעל לראשו. הדבר הטוב היחיד הוא שהכתם הזה יחזיר בסופו של דבר את ההכרעה למגרש שבו היתה צריכה להתנהל מלכתחילה: מגרש המחאה והדין הציבורי, שטרם מוצה עם קברניטיה של מלחמת לבנון השנייה.