תסמונת ה-12 ביולי: מלחמת לבנון והמשט
הכשלים בדוח איילנד זהים לאלה שאירעו במלחמת לבנון השנייה שפרצה באותו תאריך בו הוצג הדוח. 4 שנים אחרי: רבים מחוליי הצבא עוד איתנו
איילנד בוודאי משוכנע שהגיש למערכת דוח שמצביע על בעיות עומק. נמעני הדוח רואים את השפה, קוראים את הכותרות הנקיות משמות ועוברים הלאה.
הנה התמונה העובדתית העולה מן הדוח: לצה"ל היו יותר משלושה חודשים להתכונן למשט, מראשית פברואר ועד סוף מאי. נוציא מן הדיון את השאלה אם אפשר היה לעצור אותו מדינית או בפעולה חשאית, שבה לא היה לוועדה מנדט לעסוק. איילנד מבהיר שאין דרך לבלום ספינה גדולה בתנועה, פרט להשתלטות עליה. ולפיכך, היו לצה"ל כמעט ארבעה חודשים לתכנן אופציות להשתלטות.
וזה מה שקרה: המודיעין היה חסר, בין השאר בגלל שיתוף פעולה לקוי בין מספן מודיעין בחיל הים לאגף המודיעין של הצבא. איילנד ממהר לסייג: לא ברור אם גם בשיתוף פעולה מיטבי היה מצטבר המידע המכריע, לפיו יש על ה"מרמרה" עשרות אנשים עם מוטיבציה ותכנון להתנגד בכוח להשתלטות.
לא ברור מה כל כך מסובך בזה - חלק מההכנות על הספינה אפילו שודרו בטלוויזיה, אבל ברור ששיתוף פעולה מתבקש כזה לא היה, מול מטרה נקודתית שנעה ליעדה במשך ימים רבים. ממש כפי שבקיץ 2006 מפות מודיעין מעודכנות לא הגיעו למפקדים, המידע על "שמורות הטבע" של חיזבאללה נשאר בכספות, ותצלומי האוויר שהועברו לכוחות היו בני שש שנים ויותר.
הנחיות היסוד לתכנון היו לקויות, בעיקר היעדרה של הנחיה ברורה הנובעת מטיבו הפוליטי-תקשורתי של האירוע: אם יהיו נפגעים בקרב הנוסעים ייגרם נזק אדיר לישראל, חמור לא פחות מאשר הגעת הספינה ליעדה.
בדיעבד זה הרי מה שקרה: היו הרוגים, תדמיתה של ישראל ספגה מכה אנושה, והמצור על עזה נשבר בכוח. הנחות יסוד הפכו לקונספציה שאין בלתה, בעיקר ההנחה שתהיה התנגדות, אולי אפילו אלימה, אבל 15 חיילים
לאורך כל התהליך, אומרת הוועדה, לא היה בצה"ל "צוות אדום" שיציג דרכי פעולה אחרות לאויב, ולא היה פורום חשיבה שיבחן את הנחות היסוד - וזאת באירוע שהתמשך לאורך חודשים וחלו בתנאיו שינויים רבים. ממש כשם שבקיץ 2006 לא חשב איש לעומק מה חיזבאללה רוצה ומהן מטרותיו, ולא היה שום פורום שיאתגר את החלטותיו של הרמטכ"ל.
הרמטכ"ל, מתברר, הזהיר מראש שפעולה צבאית אינה רצויה. אבל תפקיד הרמטכ"ל אינו להזהיר. הוא צריך לדאוג שהליקויים למעלה יטופלו, דווקא משום שהבין מראש לאן הדברים עלולים להתגלגל. עכשיו הוא והשר נלחמים דרך הדלפות לתקשורת מי היטיב להתריע, כאילו מדובר בשני מבקרי מדינה ולא בשני האנשים ממש שהיו צריכים לעשות ולא היו צריכים לאשר.
וכך הגענו לתוכנית: אחת ויחידה, ללא אלטרנטיבות וללא תנאים שיאפשרו החלטה בשטח אם ומתי לבצע. איילנד נזכר במפקדה של אחת מפעולות החטיפה הנועזות ביותר של צה"ל, שנשאל פעם מה היה עושה אילו הגיע לשטח ומצא כוחות אבטחה מתוגברים ליד ביתו של היעד.
"אז לא מבצעים, כי זו כבר לא אותה פעולה", אמר הקצין בעל צל"ש הרמטכ"ל. כל מפקד של פעולה מיוחדת מכיר את הלך הרוח הזה; אבל מפקד חיל הים לא הטמיע אותו בתוכנית, הרמטכ"ל ושר הביטחון לא עמדו על כך שיהיה בה. ממש כשם שבקיץ 2006 פעל צה"ל ללא אופציות, בנתק בין המתכננים למציאות בשטח.
מהמצב הזה נולדה בעיית השליטה והפיקוד. הרמטכ"ל הנחה שעל המפקדים להיות קדימה. כזה הוא צה"ל של אחרי לבנון: את מפקדיו לא יתפסו ליד הפלזמות. וכך, מפקד החיל נמצא בסירה שפניה נמוכים מסיפון ה"מרמרה", ליד מפקד השייטת - כלומר עם אותו מידע ומוטת שליטה שלו.
הרמטכ"ל לא נמצא בבור הפיקוד, ולמעשה כל מערכת הפיקוד הושטחה לרמת מפקד הכוח בשטח. ממש כשם שבקיץ 2006 המפקדים לא היו במקום הנכון כדי להשפיע על הקרב.
עקרונית, אומר איילנד הרחום, ראוי שמפקד זרוע יהיה במקום שיש בו שליטה טובה יותר. אבל מפקד חיל הים חשב שהוא צריך להיות בסירה, ואיש מאלה שאישרו - במהלך של חודשים, לא במבצע מעכשיו לעכשיו - לא חשב שיש בעיה.
ברגע האמת, שבו היה צריך לשקול לא לבצע עד שיהיו תנאים אחרים, המפקד צעק "קדימה" כי זה מה שראה, כי לא הייתה לו תוכנית חליפית ולא היו לו אמצעים לבצע תוכנית שכזו. החיילים האמיצים הסתערו, והתוצאות הרות הכישלון הפכו בלתי נמנעות.
הפקודה, מסתבר, הייתה כתובה לא טוב: לא ברור, בקווי תיחום והגדרות שהשאירו יותר מדי מרחבים אפורים ולא תרמו לפעולה יעילה. ממש כמו בקיץ 2006, אז עשו עניין גדול מהשפה המטושטשת של הפקודות (ואגב, ממש כמו מה שכתב דוח אגרנט על שפת הפקודות ביום הכיפורים). גל הירש ושמעון נווה כבר לא בצה"ל, אבל מתברר שזה כנראה לא היה רק באשמתם.
זו התמונה העובדתית של דוח איילנד: בפעולה נקודתית, כמעט לא מוגבלת באמצעים ומתוכננת במשך חודשים, ניכרים רבים מן הליקויים שצה"ל טוען שתוקנו. מסתבר שמ-12 ביולי 2006 ועד 12 ביולי 2010 השינוי אינו דרסטי כל כך, השיקום לא כזה דרמטי.
איילנד צדק לחלוטין כשנמנע מהמלצות אישיות, בוודאי לא כלפי מפקד חיל הים, שטעויותיו היו בבחינת "מי שלא עושה, לא טועה". הסיפור הוא אצל שני אנשים אחרים: שר הביטחון, שלא הגדיר את האירוע ואת גבולות הפעולה ואישר תוכניות לקויות שהובילו בסופו של דבר לכישלון; והרמטכ"ל, שתחת שרביטו התנהלו התיאום המודיעיני החסר ותהליך התכנון האוטומטי, נעדר הדמיון וחופש המחשבה.
את ברק, האשם העיקרי, איילנד לא התמנה לחקור; אשכנזי הוא שמינה אותו, מן הסתם מתוך ידיעה שגיורא המסור ושוחר הטוב יספק לו דוח שיש בו הכל, חוץ משורה תחתונה חריפה וברורה: ארבע שנים אחרי, החיילים אולי חזרו להתאמן ויש קורס מפקדי אוגדות, אבל רבים מחוליי היסוד של הצבא עודם איתנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם