פרס ישראל האמיתי
אין ראוי מיוסף בן שלמה המנוח לפרס ישראל, אך הוא נדחה בגלל הרף שקבע לחבריו באקדמיה
לכאורה, אלה דעותיו הקיצוניות, כאיש גוש אמונים, שהרחיקו אותו מהפרס. אמת, כאיש שמאל הרחוק מרחק רב מדעות אלה, גם אותי הן קוממו והרגיזו לא פעם. אלא שנדמה לי שאלה לא דעותיו שהרחיקו אותו מההכרה, אלא דווקא מעשיו. עם דעותיו יכלו חבריו באליטה האקדמית להתמודד, אבל דומה שהמודל לחיקוי שהוא הציב מולם היה כבר בלתי נסבל מבחינתם.
עניין זה טעון הבהרה. למעשה, בן שלמה הציב פשוט אתגר גדול מדי לעמיתיו הפרופסורים באוניברסיטאות ישראל. למרות הישגיו המזהירים בתחילת דרכו, כחוקר וכמומחה עולמי לשפינוזה ולרב קוק, הוא מעולם לא ויתר על תפקידו כמחנך. לא פספס שיעור, דרש מתלמידיו רבות (ולא החניף להם כדי לקבל שקט, כמו רבים אחרים), הכיר את כולם והקפיד לבדוק בעצמו את בחינותיהם. ראה בזה מלאכת קודש. הכי רחוק שאפשר מעמיתיו, שרואים בחינוך הדור הבא "בזבוז זמן", שמוטב להשאיר אותו לעוזריהם.
אבל זאת רק תחילת האתגר שהוא הציב מול חבריו. כמה מהם היו מוותרים על הוראה באוניברסיטה הידועה ביותר בעולם (הרווארד), בתנאים המשתלמים ביותר, לטובת לימוד חבורת צעירים אידיאליסטים במכינת מיצר שבגולן? סביר להניח שמעטים שבמעטים. וזו לא דוגמה יחידה. כל קורות חייו של בן שלמה מלאים בדוגמאות כאלה של נטישת הנוחות והמכובדות, לטובת הגשמת השליחות באזורי ספר ובשטחי בור. לא בדיבורים, אלא במעשים של ממש.
איש המקום הזה
בעידן בו האקדמיה הישראלית מתרחקת ומתנכרת לנעשה סביבה, כשכל מבטיה מופנים למה שקורה מעבר לים, הוא היה חריג. בתקופה שבה אקדמאים מקודמים רק על-פי תרומתם לשיח האקדמי בצפון-אמריקה, ולכן מתרחקים מכל מה שנחוץ לחברה כאן, הוא היה כמעט בודד. בשעה שאתה מוצא הרבה מרצים שמדברים אנגלית משובחת, אבל עברית עילגת, הוא היה איש המקום הזה. לטוב ולרע.
במקום שבו אקדמאים רבים מתהדרים ב"פעילות חברתית" שמתמצה
לא פעם בחברות וירטואלית באיזו עמותה, או בחתימה על איזו עצומה, הוא באמת עשה: גר בתנאים לא תנאים כדי ללמד צעירים. יום אחר יום, שנה אחר שנה.
דווקא משום כך לא היה ראוי מפרופסור בן שלמה לקבל את פרס ישראל. הענקת ההכרה היתה מציבה לפני הדורות הבאים של האקדמיה הישראלית מודל ראוי לחיקוי. חבל שבגלל קטנוניות עמיתיו בוועדות לחלוקת הפרסים כבוד זה נמנע ממנו. זה לא רק כבודו שנגזל, זה גם כבודנו.