חג קצוות
המאמין האינטליגנטי במירון שומע שוב ושוב את הקול הקורא לתרום "ח"י רוטל משקה", קולט את המראות ומאזין לקולות ונזכר שוב של"ג בעומר הוא גן העדן האולטימטיבי לכל השרלטנים והמחורפנים. קובי אריאלי חטף צרבת מעשן המנגלים במירון. ויש לו מדור חדש
היהודי השמנמן, עם הכיפה והזקן, שומע את המשפט הנורא הזה, וליבו נחמץ. נפשו, נפש המאמין האינטלקטואל המבקש הכרה וריספקט, מזדעזעת. לא! הוא זועק ללא קול. זה לא נכון! אנחנו אכן גוזזים את שערם של הילדים, כחלק ממנהג קדוש ועתיק שמקורו איתן, אבל מה פתאום זורקים לתוך המדורה! ומה פתאום למזל טוב! מה אנחנו: בני הוטו? ויקינגים?
כואב לו, למאמין האינטליגנטי. זו לא הפעם הראשונה שזה מכה בו בעוצמה. הוי, הוא נאנח. הבורות, הבורות! אכפת לו מזה שהוא נתפס כפרימיטיבי, כנוהג מנהגים פאגאניים, כנוטל חלק במנהגי פולחן עממיים, חסרי בסיס. הוא הרי יודע עד כמה הכל הגיוני ומסודר, יודע שגם האחרון במנהגים המשונים, נעוץ במקור נכבד ותרבותי. בא לו לעלות על במה ולהסביר, כן, להסביר לכולם בקול גדול ובטוב טעם איך הכל עובד.
להסביר לשדר הרדיו הטיפש שאת שיער הילדים לא גוזזים כדי להשיג מזל טוב, ושלא שוחטים תרנגולת ומורחים את דמה מאחורי אוזניו של חולה שחפת כדי שיירפא, ושלא מניפים סודרים צבעוניים לארבע רוחות השמים נגד רוחות רעות.
הוא רוצה לקיים סמינריון ובו למדרג, בצורה מסודרת, את החגים והמועדים, המצוות והמנהגים. רוצה להסביר את המבנה ההררכי ההלכתי של מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן, הלכות מדברי סופרים, מנהגים הלכתיים, קהילתיים, ומנהגי פולקלור.
חשוב לו שיידעו שיש איזשהו הבדל מהותי בין תקיעת שופר בראש השנה לגזיזת שער התינוקות בל"ג בעומר, בין מצה ומרור בפסח לאוזן המן בפורים. אכפת לו שיבינו שמסורת ומורשת אינן בדיחה ואינן סחר-מכר, אלא קדושה והתחברות אמיתית.
אבל אז נוסע המאמין השמנמן למירון בל"ג בעומר. נוסע ונוסע לצפון היפה והמרהיב, ממתין שעות בפקקי הארץ בואכה האתר המקודש, וככל שהוא מתקרב מירונה, זעמו שוכך ונפשו הולכת ונרגעת. משהוא מגיע אל ההר עצמו, הוא כבר שליו לחלוטין, כילד ששערותיו נגזזו. פתאום הוא מבין היטב שאין באפשרותו לשנות שוב דבר. הוא מבין שאין שום סיבה שבעולם שהשדר שכה הכעיס אותו, לא יטעה ויציג את הדברים בצורה כזו.
הוא נתקל במסעו במודעות הענק המבטיחות ישועות ונחמות, בריאות ופרנסה; הוא רומס בדרכו את עדרי העממיים השוכנים באהליהם ומעלים אש זרה ומעליה זבח פיגולי מנגל מדיף צחנת אמונות טפלות; הוא שומע שוב ושוב את הקול הקורא לתרום "ח"י רוטל משקה" כאילו זו המצוה הגדולה ביותר בתורה, מבלי שאיש יודע היכן ומתי נהגה המנהג הזה, הוא קולט את המראות ומאזין לקולות ונזכר שוב של"ג בעומר הוא גן העדן האולטמטיבי לכל השרלטנים והמחורפנים, פועלי הישועות, האובות והידעונים וקהלם האוילי.
אין לך חג שמהותו כה עוותה וסורסה במהלך השנים. אין לך מועד שכל כך הרבה ידיים מוכתמות היו בו לרעה. אין לך דמות אלו-הית קדושה שכה מעט מבין בה
פלא, איפוא, שכך יחשוב שדר הרדיו? הנה, אומר האיש המתוסכל לעצמו, אני עצמי יכול ברגע זה לכתוב על המנהג העתיק לעצור בדרך למירון בצומת המוביל, לנסוע ארבעים מטרים ברוורס, לרדת מן האוטו, לעטוף את צינור האגזוז בבד לבן, צחור, שכובס במים פושרים באסרו חג פסח, ואז לרדת ל-33 שכיבות סמיכה כשבכיס החולצה לכוד נחליאלי שכנף ימינו שבורה. ידוע היטב כי מנהג זה הוא סגולה בדוקה נגד טחורים וכינמת נעורים. בדוק ומנוסה. כלום לא יהיו מאות אנשים שיאמצו בחום את המנהג ויתייחסו אליו בחרדת קודש?
וכך הוא הולך ונרגע. הולך ומשלים עם גורלו. ושהוא מטפס שם, במעלה ההר, הוא כבר סלחני לגמרי. וככל שהוא מתקרב אל הקבר עצמו הוא הולך ומשתכנע שאכן יש להשליך את השערות הנגזזות לתוך האש, למזל טוב ולברכה וישועה. הוא עייף מן הדרך ומיוזע מן ההמון, אולם ליבו שקט ובוטח. הוא יודע כי עוד מעט קט, עוד שבועיים בסך הכל, ידווח בתקשורת בהרחבה על "המוני בית ישראל הנותרים ערים במשך כל ליל שבועות כדי לזכות על ידי כך בשינה בריאה וחלומות נעימים למשך השנה כולה". איזה כיף להיות יהודי.
נא להמתין לטעינת התגובות
