מול הפרידמניזם
דן מרגלית סבור שאומץ לבו של מזוז ויושרתו שקולים עשרות מונים לעומת טעותו עם קצב
בתחתית התמצית יאתגרו מפרסמי המודעה את קצב: אם שקר בפינו – הגש נגדנו תביעת דיבה. אם לאו – "שתיקה כהודיה". אם יגיש תביעת דיבה – תיסלל הדרך לפרוס בפני בית המשפט את מעלליו של הנשיא המודח. אך הוא ידבק בזכות השתיקה. הוא יעדיף לחסות מאחרי עסקת הטיעון בה סיבך את היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז.
היועץ המשפטי שגה כמה פעמים בדרך הארוכה והמפותלת עד לכתב האישום. בלחץ התקשורת ובחוסר ניסיונו נתן בינואר 2007 פומבי לגרסת האונס. נכון שלולא הצהיר על כתב אישום עם אונס היתה התקשורת משפדת אותו בשם "זכות הציבור לדעת". אך הוא שכח כי "סייג לחוכמה – שתיקה".
מזוז יכול היה לצמצם את ההדלפות מהפרקליטות, שהיא גוף משפחתי משהו. אם הרמטכ"ל גבי אשנזי כיווץ את ההדלפות מצה"ל הענק, שנראה בשנים האחרונות כמו בימת הנואמים בהייד-פארק, גם מזוז יכול היה להצליח. אך אם לא עלה בידו – שיניח לעוזריו להדליף. אותו אין זה מחייב.
הוא גם לא הדף את מבקריו בעניינים עליהם ניתן להגן. למשל, שואלים אם זה הוא כתב האישום –מדוע היה צורך בנבצרות? המענה הטבעי הוא כי אם גם כל מה שעשה קצב מתמצה רק בכתב האישום – הוא חייב היה להתפטר, ולא להמשיך ולכהן, או לפרוש רק לקרן זווית.
נכון שמזוז טעה. כאשר פרקליטיו של קצב באו אליו בהצעה מגוחכת כי יתפטר ולא יועמד לדין צריך היה להשיב להם כגמולם: כל עסקת טיעון עתידית תכלול מאסר בפועל. רוצים? מה טוב. לא רוצים? בוודאי טוב. תמיד יש זמן לעשות עסקת טיעון במהלך המשפט.
בניגוד לכמה משפטנים ערניים הסבורים כי מאסר בפועל לא היה מרגיע את הרוחות, אלא נחוצה החמרה בתוכן סעיפי כתב האישום – אני משוכנע כי שישה חודשים ויום מאחורי סורג ובריח היו ממתנים את ההתנגדות המובנת של הציבור, ששולל את עסקת הטיעון תוך התעלמות מהלשון המשפטית ומבסס את עמדתו על תחושה של צדק. מאסר בפועל, שיש בו משהו ממרכיב הנקמה, מכיל גם גורם חשוב של עשיית צדק. הוא היה פותר חלק מהבעיה.
ההתגודדות בסוגיית התרת המערכת המשפטית מסבך עסקת הטיעון מעוררת את השאלה מה יעלה בגורלו של מזוז, שנוא נפשם של ה"פרידמניסטים". למרות שטעה בכמה מהלכים ובהבנת תגובת הציבור, הוא זכה גם לאות אביר שלטון החוק. מפני שמזוז יכול היה להתמיד בקו הראשוני ולהגיש כתב אישום בסעיפים שהסיכוי להוכיחם מעל לכל ספק סביר
הוא לא הלך בדרך זו. מזוז נהג ביושרה והזמין עליו אש ציבורית (אולי לא שיער את עוצמתה), והיא מכאיבה לו במיוחד מפני שיש בה ביטוי לכעס ממשי על משגים הרשומים על שמו. ובכל זאת אני סבור כי אומץ לבו ויושרתו שקולים עשרת מונים לעומת טעותו. כמי שהסתייג מהחלטתו לסגור את תיק השחיתות של האי היווני, מעולם לא הטלתי ספק בתום לבו.
יש מי שמשבחים את מזוז בגלל סיבה פגומה, שהם רוצים לצמצם את החקירות נגד אישי ציבור בישראל. יש מי שמגנים אותו כדי להרחיקו מתיקי השחיתות של אישי ציבור אחרים הממתינים על שולחנו. הם מקווים כי אם ילך יוכלו להביא תחתיו איש שלהם, שימרח את החקירות.
אפשר להבין לליבו של מי שטוען כי טעותו כה גדולה שיש להדיחו. אני סבור אחרת. אני מאמין שאיש עם יושרה כמותו יוכל לעמוד בלחצים לכיוון זה או אחר גם מול בכירים שהם חזקים מקצב. סוגיה של מידתיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
