משפט פשוט
אמנון דנקנר מציג שלוש גישות לקבלת ההכרעות בדין: בית שמאי, בית הלל, ובית 'במי מדובר'
ניקח לדוגמה, תלמידים יקרים, את הסעיף המדבר על הפרת אמונים. בפקולטות למשפטים יאמרו לכם שיש שתי גישות לעניין הזה: גישת בית שמאי, הנוטה להחמיר, וגישת בית הלל, הנוטה להקל. מה שתשמעו רק אצלנו ובלי שכר לימוד הוא שהגישה השלטת היא לגמרי אחרת. מתברר שיש לא שניים אלא שלושה בתי מדרש בעניין הפרת אמונים - בית שמאי, בית הלל ובית זונות, אם תסלחו לי על הביטוי. אסכולת בית הזונות אינה מחמירה, אינה מקלה, אלא שואלת במי מדובר.
דוגמאות? בבקשה. היה פעם בן אדם, אולי אתם זוכרים, שקראו לו אריה דרעי. אחרי שיצא מן הכלא הובא שוב לבית המשפט בכתב אישום שכונה "התיק הציבורי", ובו פורטו עבירות לכאורה שעשה בתוקף תפקידו כשר פנים להעדפת הציבור שלו. הוא זוכה בתיק הציבורי מכל פרטי כתב האישום לבד מאחד שבו הורשע וחויב בתשלום קנס של עשרת אלפים שקלים. מהות העבירה היתה שדרעי כשר פנים היה מעורב בהעברת כספים לעמותה שבראשה עמד אחיו. בית המשפט קבע כי העמותה היתה נקייה, מטרותיה ראויות והעברת הכספים נעשתה לצרכים דחופים וחשובים שאין בהם כל בעיה. רק מה? עצם העובדה שהשר היה מעורב בפעולה למען עמותה שבראשה עמד אחיו היא עבירה פלילית משום שזה נראה מאוד לא טוב ופוגע באמון הציבור במערכת השלטון.
והנה שנה לפני כן נחת על שולחנה של הפרקליטות סיפור זהה, רק מעט חמור יותר, הקשור לאישיות אחרת. שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, מתברר, עמד בראש ועדת העיזבונות הממשלתית, שתפקידה להקצות כספי תמיכה לעמותות. כיושב ראש העביר טל סכומים גדולים לעמותה שבראשה עמד הוא עצמו ולעמותות שבראשן עמדה רעייתו. המקרה של טל היה חמור מהמקרה של דרעי, משום שהסכומים המדוברים היו גדולים יותר, משום שהיתה שרשרת של עבירות לעומת העבירה האחת של דרעי, ומשום שבמקרה של טל הוא נהג בניגוד להמלצתם של אנשי המקצוע.
אבל בעוד התיק של דרעי דוהר להרשעה, נסגר התיק של טל בידי הפרקליטות. אתם מתחילים לתפוס את הפרינציפ? (רמז: לדרעי לא היה כרטיס מועדון ולטל היה). עוד לא? בבקשה, דוגמה נוספת. בשנה האחרונה רועשת הארץ סביב המקרה של ראש הממשלה אולמרט וחברו עורך הדין אורי מסר. הטענה כלפי אולמרט היא שבהיותו שר התמ"ת ישב בדיונים סביב תנאי מענק מטעם מרכז ההשקעות להקמת מפעל תעשייה בדימונה בשעה שעורך הדין מסר ייצג את היזמים. איך אפשר להעלות דבר כזה על הדעת, יש מי שזועק. הרי זו הפרת אמונים מובהקת. ששר יהיה מעורב בעניין שבו חברו הטוב מייצג צד? נורא ואיום! הפרת אמונים! עבירה פלילית!
רק מה, לפני כמה שנים עלה בפני נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הסיפור הבא, שאם אתם מוצאים בו דמיון, או אפילו זהות, לסיפור אולמרט-מסר אתם לא ממש טועים. שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים אילה פרוקצ'יה הרשיעה את מנכ"ל טבע דאז אלי הורביץ בעבירות מס פליליות למשעי, והורביץ ערער לבית המשפט העליון. לצורך הערעור צירף לצוות סנגוריו את עורך הדין פיני רובין. רצה המקרה-
אמור מעתה: זה בסדר ששופט בבית המשפט העליון יישב בתיק שבו מייצג את המערער חברו היקר והטוב ביותר. ודוק: לא סתם תיק, אלא תיק רועש שזיכוי בו יהפוך את החבר העורך דין לבעל יוקרה רבה ולעשיר יותר. (לא תאמינו, אבל אור כתב פסק דין לטובת חברו והורביץ זוכה). השאלה מדוע לתיאודור אור זה מותר ולאהוד אולמרט זה לא רק אסור, אלא מהווה עבירה פלילית (לפחות מבחינתו של מבקר המדינה) אינה, תלמידים יקרים, דוגמה לאיך בית הלל פוסק ככה ובית שמאי חושב אחרת, אלא דוגמה לפעולתה במערכת המשפט שלנו של אסכולת בית הזונות, היושבת על המדוכה כשהיא מצוידת בקריטריון החשוב של "הלנו אתה או לצרינו", ואם לצרינו - לצערנו, הלך עליך.
אל תחשבו, תלמידים יקרים, שפעולתה של האסכולה החשובה הזאת מוגבלת לתחום של עבירת הפרת האמונים. יש עוד. נדון עכשיו בפעילותה בפרשת הבג"ץ של הנשיא לשעבר קצב. יש פקולטות למשפטים שבהן יסבירו לכם את חשיבותו של הדיון שנערך כבר פעמיים תחת שרביטה של הגברת ביניש בעניין הזה ושעוד יימשך בשבועות הקרובים. אבל במכללת 30 הדקות שלנו, שאתם מקבלים בה תמורה פנטסטית לכל אגורה, נאמר לכם מיד: אל תלכו שולל. הכל קשקוש.
אתם תוהים אם אני רציני? שימו לב: לפי החוק, בג"ץ יכול לפסול החלטה של היועץ המשפטי רק אם הוא סבור כי היא בלתי סבירה באופן קיצוני. עכשיו, כדי להשתכנע בכך עליו לקבל את ההנחה שלא רק היועץ המשפטי ופרקליט המדינה, אלא כל צמרת הפרקליטות, עשרה אנשים במניין, שהם בכירים ומנוסים, נדבקו פתאום בווירוס ששיבש עליהם את דעתם וגרם להם לנקוט בעניין עיסקת הטיעון עמדה שהיא בלתי סבירה באופן קיצוני. יתרה מכך - אם בג"ץ היה באמת קובע קביעה מרחיקת לכת כזאת, הציבור בישראל היה ניצב מול תמונה שעל-פיה צמרת הפרקליטות כולה, בלי יוצא מן הכלל, היא ערימה של טמבלים שכל אחד מהם לחוד וכולם יחד שקלו שיקול מטומטם בעניין קצב. זאת לאחר שבניגוד לביניש ועמיתיה, הם קראו את כל רבבות עמודי חומר הראיות. השופטים יודעים שאין מצב כזה, הנשיאה ביניש יודעת שאין מצב כזה, גם אתם, תלמידים יקרים, יודעים זאת.
בשביל מה, אם כן, ההצגה הזאת שבה הגברת ביניש משפילה, קוטעת, משסעת ומעליבה את היועץ המשפטי באמצעות נציגו באולם הדיונים? הרי ממילא בסוף התהליך לא תיפסל העיסקה. אה, כאן נכנסת אסכולת בית הזונות (פטנט רשום של המכללה למשפט ב-30 דקות) לפעולה: הלנו אתה, מני מזוז, או לצרינו? לצרינו, לצערנו. ואם לצרינו, אתה תוזחל אצלנו. הגברת ביניש לא שוכחת ולא סולחת, בעיקר על הדברים שאמר מזוז בתחילת כהונתו. הוא סימן בדבריו שינוי קיצוני ממה שהיה נהוג בפרקליטות בימיהן של דורית ביניש ויורשתה-חברתה עדנה ארבל, שבהם היו "מסמנים מטרות", כדבריו, וזורקים להכרעת בית המשפט גם תיקים גבוליים ופחות מכך. שיכריע הוא, ולמה שאנחנו נתלבט. הגישה של מזוז היא כמובן הגונה ומוסרית יותר. תפקידו של תובע מטעם המדינה אינו לזרוק הכל על בית המשפט או לשחר לטרף אחרי הרשעות לא מוצדקות. תפקידו הוא להתלבט ולהתחבט, וגם לא להתאהב בטעויות של עצמו, ולבדוק את עצמו בכל רגע.
והרי זה בדיוק מה שנעשה בפרשת קצב: אחרי שהיתה נטייה להאשים אותו בכתב אישום חמור, הביאה בדיקה עצמית רצינית וראויה לכבוד לנר סיגה ולהסתפקות בעיסקת הטיעון. החלטה שהיא אולי לא פופולרית בעיני ההמון צמא הדם, אך מתחייבת מחולשת הראיות בתיק. אבל הרי גישה כזאת היא בדיוק היפוכה של הגישה שהיתה בפרר קליטות בימי ביניש וארבל, וזה בדיוק מסביר את ההתלהמות של נשיאת בית המשפט העליון (שזכתה לביקורת חריפה גם בעיתונים התומכים בה בדרך כלל) נגד מזוז.
מה שראיתם כאן, תלמידים יקרים, הוא ריקוד ציני של הגברת ביניש על קו התפר הבעייתי בין המציאות הריאלית למציאות המשפטית. אין חולק על כך, גם בקרב רוב הציבור, גם בפרקליטות וגם בבית המשפט העליון, שהנשיא לשעבר קצב מזכיר משהו עם המון רגליים ושערות שהגיח מתחת לאבן. כולנו חשים כי במציאות הריאלית הוא עשה כל מיני מעשים רעים בתחומים שבין אזור חלציו לאזור הדמדומים.
אבל בבית משפט חיים על-פי הדין הפלילי ודיני הראיות ולא על-פי תחושות עמומות. ככה זה בחיים. וכך נוצר שטח הפקר בין המציאות הריאלית למציאות המשפטית, ובשטח ההפקר הזה יש בימות הרקדה לכל מיני קנאים וצמאי דם, בעלי אג'נדה, מתלהמים ומסיתים. והנה נקלעה לשם גם הגברת ביניש. לא משום שהיא לא מבינה את העניין, לא מפני שהיא נעדרת כוח הבחנה, אלא פשוט משום שהיא גילתה הזדמנות פז לרקוד פלמנקו על הראש של היועץ המשפטי. אולה! ואם בריקוד הזה היא משיגה לא רק נעיצה מכאיבה של עקבים בפדחתו הדואבת של מזוז, אלא גם שואבת תשואות חן מצד ההמון הנבער - אולה ואולה!
נא להמתין לטעינת התגובות
