משחק המראות: מה תרם אופיר פינס?
הח"כ שפרש השבוע תרם לחיים הפרלמנטריים והתקשורתיים במדינה בעיקר את הבעת הפנים שלו
היה משעשע לחזות בתגובה על הודעת הפרישה של ח"כ אופיר פינס מהחיים הפוליטיים. הכל החמיאו לו והריעו לו והודו לו על תרומתו בחיבוקים ובנשיקות, וכששקטה מעט המולת הפסטיבל פנו הבריות כה וכה ושאלו: איזו תרומה לעזאזל?
אחר כך הם החלו לקרצף בראשם במבוכה ולנסות להיזכר באיזה חותם ממשי שהשאיר אחריו פינס, באיזה מעשה חקיקה - טוב לא, אז לפחות איזה מסע ציבורי - מה גם לא? אז אולי לפחות איזו התנסחות מזהירה, נאום משכנע שנותרו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי. גם כאלה לא העלתה הרשת והמבוכה גברה. היו מי ששיבחו את פינס על עצם פרישתו מהחיים הפוליטיים. כך, למשל, המאמר הראשי של "הארץ" החמיא לו על שנתן דוגמה אישית בכך שהעדיף פרישה על פני היאחזות בתפקיד נטול השפעה.
זה היה דבר איוולת. פינס עצמו יכול היה להפוך את תפקידו לבעל השפעה אילו רצה בכך ואילו היה מוכשר לכך. לא כל חבר כנסת המתמיד באופוזיציה הוא נטול השפעה בהגדרה. ראו למשל כיצד האופוזיציונרית שלי יחימוביץ' מתפקדת למופת. היא מהווה דוגמה אישית מצוינת ולא פינס.
אבל בכל זאת, מותר לשאול, בצדק, הרי לא ייתכן שאחרי שנים די רבות, בהתחשב בגילו הצעיר, אדם שלא תרם דבר ולא אמר דבר בעל ערך יזכה להתעניינות כזאת והערכה כזאת כשהוא מודיע על פרישתו. הרי משהו הוא תרם בכל זאת. וזה נכון. השאלה מה בדיוק היה הדבר הזה חייבה מאמצים לא מעטים, אבל נדמה לי שבסופו של דבר הגעתי לפתרון החידה: אופיר פינס תרם לחיים הפרלמנטריים והתקשורתיים במדינה את הבעת הפנים שלו.
אם תנסו להיזכר ולהעלות בעיני רוחכם את דיוקנו של חבר הכנסת הפורש, אני בטוח שאצל כולכם תתקבל אותה התוצאה: תמונת איש נאה וצעיר,
מעודי לא ראיתי את חבר הכנסת פינס צוחק או מחייך, או לובש מבע ממזרי כשהוא מתבדח עם חבריו לספסלי הכנסת. תמיד קודר, ממורמר ומוחה, הוא חלף במשך שנים בשמי חיינו הציבוריים במסלול מדוד ואטי ולא מפתיע אף פעם, מסוג הכוכבים שאתה יכול להיות סמוך ובטוח שאם תרים את עיניך בשעת ערב בזווית מסוימת של האופק תוכל לראות אותו מנצנץ במרירות ובחרון.
ואכן השטיק הזה עבד היטב. פינס הגיע למקום הראשון בפריימריז של העבודה, מונה לשר זוטר, וזכה לאהדה ציבורית לא מעטה. אחרי הכל הבעת הפנים התמידית שלו ביטאה לעיתים כה קרובות את מה שחש חלק גדול מאוד מהציבור: כולם מושחתים, מנוולים, יד רוחצת יד, רשלנות, סירחון, גועל נפש מה שקורה בממשלה, ובכלל במדינה, אין מה לדבר. פינס היה הדובר הרשמי של הסנטימנט הזה בלי שיוציא מילה מפיו. היה עליו רק להציג ברבים את פניו ועליהם ההבעה כדי שמיד יקפצו הבריות ויאמרו: הוא מאה אחוז צודק! ככה אי אפשר להמשיך! איפה הבושה?
רק שבכל זאת שטיק הוא רק שטיק. אפשר לרוץ איתו כברת דרך, אבל לא לתמיד. בסופו של דבר אני מניח שההבעה האחידה של פינס נמאסה גם עליו עצמו, אלא שהוא כבר לא יכול היה להשתחרר ממנה, ומכיוון שהיא נותרה על פניו גם כשהביט בראי הוא התחיל מאוד לא למצוא חן בעיניו ומכאן הייתה הדרך קצרה לפרישה. החיים הם תמונת מראה, אין מה לדבר.
שהחיים הם כאלה אפשר היה לראות גם בסיפור של סגן שר החוץ דני אילון. מי שעיניו בראשו יכול היה לראות זאת עוד באותו ערב שבו שודרו התמונות שלא ייאמנו מטקס ההשפלה המגוחך שנעשה לשגריר הטורקי.
אני נמצא בעמדה טובה להישבע לכם שבראותי את התמונות האלה, כבר ראיתי את תמונות המראה שלהן. כלומר, בישיבה הזאת, האדנותית והקודרת, של אילון על הספה המורמת, כבר הייתה מקופלת ישיבתו כעונש על שרפרף של גן ילדים, ברכיו בולטות החוצה, ישבנו משתפל מעל מסגרת המושב, שפתיו משורבבות כמי שעומד לפרוץ בבכי ומבעו נזוף. הרי היה ברור כבר באותו ערב שלא עושים דברים כאלה בלי שאחר כך יהיה צורך אקוטי בהתרפסות רבתי.
שאלה מעניינת היא אם מה שכל כך ברור לא הובן על ידי דיפלומט רב ניסיון כדני אילון. אין מנוס מהמסקנה כי הובן גם הובן, אך בכל זאת לא היה מסוגל לעמוד בפני יצרו.
המחשבה המהירה נודדת אחורה כמה שנים ומגלה בנבכי הזמן את אותם סיפורים לא נעימים על המתרחש בבית השגריר בוושינגטון, על טענות נגד רעיית השגריר על התעמרות קשה בעובדים זרים, על מלחמה מכוערת ויצרית שפרצה בין השגריר ובין נציב שירות המדינה, ואחר כך בין השגריר דני אילון לבין שר החוץ דאז סילבן שלום.
רעיית השגריר השפילה, היא ובעלה הושפלו, השפילו חזרה, הושפלו חזרה. באותה עת, מראה תלמיד בית הספר המסורק והממושקף בחנוניות של דני אילון הטה אל הלב לטובתו במריבות הגועשות שהיו. עכשיו כששוב חוזרות תמונות המראה של ההשפלה וההשפלה שכנגד, אנחנו מבינים כבר אחרת.
העניינים האלה נושרים מתוך קפל אפל באישיות. הופ! מתפוגג לפתע הלוק המנומס והרחוץ, ומשהו די נורא מציץ ממנו ונסוג מיד, אבל מעכשיו הוא ייזכר תמיד. מה רואה דני איילון כשהוא מביט במראה?
אם לא השתכנעתם שהחיים הם אוסף של השתקפויות מראה, התבוננו נא בסיפור על ירון זליכה. לפני שנתיים, לפני שנה, האיש הזה תפקד כפרוז'קטור ראשי בחבורת בני אור והנה הוא מככב בדוח של מבקר המדינה כמי שעבר על הכללים בעניין החלטורות המניבות שלו.
מיד הוא הופך במנהגו לסוג של בן חושך, רחמנא ליצלן, מהסוג של אולמרט: כשביקשו ממנו באחד העיתונים את תגובתו על הדוח אמר: אינני נוהג להגיב לרכילויות במיוחד כשהן אינן נכונות. כלומר, מיד בלהתקוטט, מיד בלהעליב. החברים לדרך שהלכו שלובי זרוע בדרך להפלתו של אהוד אולמרט נקרעים עכשיו בסוג של יריבות רוחשת, זה מפרסם ביקורת נוקבת על זה, והאחד מגיב בארסיות על האחר.
הנה עוד תמונת מראה: כשם שאולמרט ודן מרגלית הפכו מאוהבים לאויבים, כך, נראה עכשיו, מתרחש אצל יריבי אולמרט שמעבר למתרס. ממש חילופי זוגות.
זה מוכיח תיאוריה ישנה שלי, שהתפקידים בחיים אינם קבועים, אלא מתחלפים - פעם אתה צדיק ופעם רשע, פעם אתה מאשים ופעם נאשם, פעם אתה בן אור ופעם נגמרת לך הבטרייה. קחו למשל את השוטרים שנעצרו השבוע פעמיים בפרשה של ההתעללות בגנב האופנוע הפלסטיני בחברון.
השוטרים שרגילים לבוז ולשנוא את העבריינים הכבדים שמגיעים לבית המשפט מלווים בנציגות ענפה של חבריהם לכנופיה וכנופיות בנות, נהגו בתמונת מראה מרתקת בדיוק כמו יריביהם המושבעים: החשודים לוו לבית המשפט בהפגנת תמיכה של מפקדיהם ושל עמיתיהם, כולם לבושים במדים.
אם לא היה בכך די, הטיחו קציני משטרה ושוטרים האשמות כלפי ניהול החקירה על ידי המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים. היו שם הרבה טענות פורמליסטיות מהסוג שעורכי דין פליליים משמיעים בחוסר שכנוע פנימי בתוכניות החדשות של אחרי הצהריים. אחר כך התברר שממש כמו בהרבה מקרים של עבריינים, יש שוטרים שכדי להיחלץ מהסיפור העידו נגד חבריהם. הבעיה הייתה שהיה זיהוי יחידתי של המלשינים והמולשנים. הבילוש נגד היס"מ. ממש כמו האברג'לים נגד הרוזנשטיינים.
ככה זה מתנהל. אין צורך ללבוש בגלל זה הבעה של אופיר פינס. פעם אתה ככה ופעם ההפך, פעם אתה אריק שרון המקים התנחלויות, ופעם אתה מפרק את גוש קטיף, פעם אתה נתניהו כזה ופעם נתניהו להפך. ומי לא?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם