בעט, זלוטניק בעט
זה לא הביא ליונה זלוטניק תועלת בחיים ולא יוקרה בחברה, אבל יונה זלוטניק עדיין היה אלוף בזריקת נעליים
יונה, שהיה בן יחיד, חונך מגיל רך על הישגיות כערך עליון, אולם למרבה הצער והאכזבה של אבא ואמא זלוטניק הוא לא היה אלא ילד בינוני, שלא בלט במיוחד בשום דבר, לא בלימודים, לא במשחקי החצר ולא בספורט. סתם עוד ילד. אבא שלו כעס. "אתה יודע מה הסיסמה של המשפחה שבגללה גם אני וגם סבא שלך וגם אבא שלו וסבא שלו היו תמיד מוצלחים כל כך? קח כישרון וטפח אותו כדי שאנשים יהיו כל כך סקרנים לגביך עד שלא ישבעו ממך. ואתה מה? שום כישרון? כלום?".
הסתבר כי הנזיפות היומיומיות שספג בבית בעוון חוסר הבולטות שלו עשו את שלהן, ויונה חיפש משהו שיהיה בו טוב. והנה בכיתה ד', אחרי שנים של ניסוי וטעייה, הוא מצא את ה"משהו" הזה. לרוע המזל, זה לא שום דבר השייך לתחומים המוכרים לאנושות. לא מתמטיקה ולא כדורגל, לא סריגת סוודרים ולא גידול דלעות ענק. יונה זלוטניק גילה כי הוא ממש מצוין במעשה הבא: החלקת רגלו הימנית מעט החוצה מן הנעל כשרק החלק התחתון של כף הרגל עדיין מצוי בתוכה, זריקת מבט אומד ומכוון בחדות, הנפת הרגל בכוח, וכתוצאה מכך שחרורה של הנעל בקשת לגובה עד נחיתתה בדיוק לתוך פחית אשפה, מאלה שהיו מוצמדות לעמודי החשמל אשר בעירנו.
לא היה ברור לנו - ויונה לא הסביר מעולם - כיצד התברר לו שדווקא בזה הוא טוב כל כך. אולי ירד מלאך בשנתו ולחש לו שכדאי לו לנסות את זה? איך שלא יהיה, יונה החל מתאמן בקדחתנות. הוא היה קם ממיטתו כשעדיין היה חושך ויורד לרחוב הריק מאדם ושם היה קולע בנעלו לפחיות האשפה מטווחים שהלכו וגדלו. רק כשהגיע לביצועים מושלמים מטווח של 20 מטר הוא חשף את יכולתו המופלאה בפני כמה מחבריו, ובהם אני.
זה היה די מרשים, ואכן בחמש-שש הפעמים הראשונות מחאנו כפיים בהתלהבות וצחקנו, אבל איכשהו הקסם התפוגג במהירות, ויונה הבין כי כדי להמשיך ולהרשים אותנו עליו להגדיל את הטווחים. הוא אכן הצליח בכך, אך עדיין זה המשיך לקסום לנו רק לזמן קצר, ולאט-לאט, למען האמת, הפך יונה את עצמו לטרחן כשהיה מפציר בנו לבוא איתו ולראות איך הוא עלה כבר לטווח של 80 מטר.
זה די העליב אותו, והוא הלך ונסגר ונשמט מחברתנו. אביו, לעומת זאת, היה מרוצה בעליל. הנה משהו שהבן שלו מצטיין בו יותר מכולם. אי אפשר לומר שזה לא הישג. זה לא יביא ליונה תועלת בחיים ולא יוקרה בחברה, אבל להיות הכי טוב במשהו זה הרי ערך לעצמו, חשב האב. הוא היה אמנם מאוכזב, כמו בנו, שההישגים המופלאים שלו לא הצליחו להקנות לו מעמד בחברת הילדים, ולכן שלח אותו לפנימייה באנגליה וככה נותק הקשר שלנו איתו ולמעשה שכחנו ממנו ומן הנעליים שלו, עד שיום אחד הוא צלצל אליי ואמר שהוא בביקור בארץ ומת להיפגש איתי כי הוא שמע שאני עיתונאי ואולי אוכל לעזור לו.
כשנפגשנו הוא סיפר לי כי אביו נפטר עשר שנים קודם לכן והוריש לו את כל הונו הניכר ובזכותו הוא חי בנוחות בלונדון. חייכתי ואמרתי לו, אז מה? נגמלת מהשטות הזאת עם הנעל? הוא הרצין והביט בי בשמץ של איבה. מה פתאום? אמר. הוא פתח את האלבום העבה שהביא איתו והציג לי עמוד אחרי עמוד של קטעי עיתונות ומכתבים שמהם עלתה תמונה של מאבק עיקש שלו להכרה בבעיטת נעל ממרחק לפחית אשפה כספורט רשמי וכענף מוכר באולימפיאדה. הוא שאל אותי אם אני מכיר את אלכס גלעדי ואם אני מוכן לדבר איתו כדי שיעזור בעניין, אבל אני חמקתי כי כבר ממילא היו מספיק אנשים שחשבו שאני מקרה גבולי המדדה על סף הטירוף.
הוא הניד ראשו בעצב וסיפר לי כי הוא מנסה לגייס אנשים לשורות ההתאחדות הבינלאומית לבעיטת נעליים, שבינתיים הוא החבר היחיד בה. זה לא כל כך הולך, אמר, אנשים משום מה נרתעים. הוא זקף לזכותו, למרות הכל, כמה הצלחות קטנות. על כך העידו קטעי עיתונים מהאלבום: הוא נראה שם בועט נעל לפחית שהוצבה על מגרש כדורגל והכיתוב מתחת לתמונה סיפר כי הצליח לקלוע ממרחק של מגרש כדורגל שלם, במחצית המשחק בין שתי קבוצות של הליגה הרביעית באנגליה.
הייתה גם תמונה שלו מקבל פרס ניחומים ביריד כפרי ביורקשייר על מה שהוגדר בנימוס כ"הפגנת יכולת מעניינת". אבל הוא לא יכול היה להסתפק בכך. התיאבון שלו היה גדול. הוא היה צמא לתהילה והכרה, ושרתה על פניו אותה הבעה שראיתי פעמים רבות כל כך על פניהם של סופרים שמכרו רק עשרות עותקים, משוררים שיצירותיהם נידחו וציירים שלא נתנו להם להציג את תמונותיהם בשום גלריה.
הוא חזר לאנגליה ואני נהניתי לספר את הסיפור המוזר שלו כלקח לכל מי שבוער לו לזכות בתהילה בכל מחיר ואינו מבין שרק מעטים ויחידי סגולה יכולים ליהנות מכך. לעתים הייתי מדגים את יכולותיו של יונה זלוטניק, כיוון שהוא לימד אותי קצת, עוד בבית הספר,
וכך הגעתי למחוז אנורקטרה במזרחה של ברזיל, שלא היה בעצם אלא יער עבות וצפוף שבתוכו זורם נהר דק ובקצהו מסלול נחיתה למטוסים קלים, מוקף בקרחת יער גדולה ובה היו פזורים בתים בודדים.
יונה והאישה הבריטית השזופה שלו - ויויאן היה שמה - הושיבו אותי במרפסת בית העץ שלהם. התנאים היו שם די פרימיטיביים, אבל הם נראו בריאים ומאושרים. שתינו מעט בקארדי וקולה, ואז הכניס יונה זלוטניק משרוקית לפה, ופתאום נהרו ממעבה היער 300 אדומי עור באזורי חלציים ונעמדו מול המרפסת. כל אחד מהם אחז שקית בידו. יונה שרק שוב והם התירו את שרוכי השקיות ושלפו מכל אחת מהן נעל. הוא שרק שוב ושוב, והם נעלו את הנעל על רגלם הימנית, כיוונו, בעטו, והנעליים נחתו בדיוק רב בתוך פחיות אשפה שהיו מוצמדות במסמרים לעצים שעמדו בשורה הראשונה של היער. זלוטניק שרק שוב, הפראים נטלו את הנעליים, הגדילו טווח עד 30 מטר וקלעו שוב. אלא שהפעם רק כמחציתם הצליחו לפגוע כראוי. טוב, אמר, יונה זלוטניק, הם מתאמנים רק שלושה חודשים, הם עוד ישתפרו. בשנה הבאה אני מקווה להגיע איתם לטווח של 40-50. הוא ירד מן המרפסת והאדומי העור נפלו אפיים ארצה בהערצה אילמת בעוברו ביניהם. הוא המשיך ללכת עד טווח של מאה מטר מן היער, הרים את רגלו וקלע בול. אדומי העור הריעו בקול והרימו ידיהם אל השמים. הם חושבים שאני סוג של אל. אמר יונה בחיוך נבוך מעט. אבל לפחות הצלחתי לקבוע עובדות בשטח. זה עלה לי הון תועפות, אבל זה המחוז הראשון במדינה הראשונה בעולם שבו אנחנו מוכרים כענף ספורט רשמי. אני לא יודע למה הרגשתי מאוד לא טוב ולא נוח במקום הזה. האוויר היה ספוג בלחות לא נעימה ואולי גם בטירוף. ביקשתי מיונה זלוטניק ומויויאן שיחזירו אותי. הם עשו זאת בעצב, חבל, אמרו, תכננו חגיגה נהדרת ללילה. אני לא חושב שאעמוד בזה, אמרתי ולא ידעתי כמה צדקתי. חזרתי לחיק משפחתי וכעבור שלושה ימים טסנו חזרה ארצה שמחים וטובי לב. בבית מצאתי מכתב מויויאן בדוא?ל שלי. היא כתבה לי שהפראים העריצו כל כך את היכולות של בעלה יונה והחשיבו כל כך את הספורט שלימד אותם לאהוב ושהפך לחלק כה חשוב מהתרבות שלהם, עד שביקשו לדעת מה הסוד שלו ולא האמינו כשאמר להם שהכל תוצאה של אימונים של שנים. לפיכך, אחרי שכולם השתכרו בחגיגה הגדולה שממנה נעדרתי, הם קמו וחבטו בראשו עד שנשפך מוחו ומכשף השבט סקר את מה שהתגלה בין הקמטים בחומר האפור, והיה נדמה לו שראה משהו, אבל בינתיים הוא נפל שיכור, אז לקחו את המוח וטיגנו אותו וחילקו בין האנשים והלכו לישון. ובבוקר כולם קמו והתחילו להתאמן, כאילו לא קרה כלום, ואז היא נמלטה משם כל עוד נפשה בה. חשבתי שתרצה לדעת את כל זה, כתבה. הוא היה בן אדם טוב, החבר שלך. ובועט נפלא. תהיתי אם הוא סיפר לה על הסיסמה של משפחת זלוטניק שפתאום נזכרתי בה: "קח כישרון וטפח אותו כדי שאנשים יהיו סקרנים לגביך עד שלא ישבעו ממך.? ב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם