הצד האחר של מלחמת לבנון
שנה אחרי אסון כפר-גלעדי מספר רס"ר במיל' אריאל דריימן מה חיפשו במקום, איך גויסו חטיפי האנרגיה, ואיך שולחים פקס מחורשת אקליפטוס.יומנו של צנחן
עוברים שלושה ימים. הקצינים נשלחים הביתה, רק המ"פ נשאר. תחושת היריקה בפנים צורבת. בצהרי יום שלישי 1 באוגוסט אני נשבר. מצלצל ישירות למ"פ לשאול מה קורה. התירוץ הוא שאני אמור לטוס לחו"ל ב-13 בחודש, ורציתי לדעת אם יש עם זה בעיה. המ"פ מספר לי שכרגע שחררו גם אותו והוא בדרך הביתה לבאר-שבע. אם לא יקראו לנו עד סוף היום, לא ניקח חלק במלחמה. נגמר היום, הולכים לישון, אבל דוחים את פירוק הצ'ימידן למחר. 02:30. הפלאפון מצלצל. רק זה כמעט גורם להתקף לב. על הצג רשום "מנוי לא מזוהה". זה צה"ל. מענה ממוחשב מוכר: "שלום, מדברים מיחידת המילואים של אריאל דריימן. אם הינך אריאל דריימן הקש 1". אני מקיש 1, ואז התקליט מהצד האחר: "לאישור הזיהוי הקש מספרך האישי ובסיום סולמית". גם אם מעירים אותך בשתיים וחצי בלילה אתה פולט את המספר האישי מתוך שינה.
"חייל, הקשב! הופעלה קריאת חירום, הופעלה קריאת חירום. עליך להתייצב ביחידתך עד השעה 09:00. תודה ". זהו . נגמר הלילה. האדרנלין כבר לא נותן לחזור לישון. בבוקר לובש את המדים, מצחצח את הנעליים האדומות, בודק שוב שיש הכל, לוקח את הילדה לגן, קופץ לדואר להוציא "רשום" (הגיע המנוי למכבי נתניה) ומזמין מונית לנקודת הכינוס.
11:05 אני בימ"ח. שב בסככה, תמתין. 13:00. מגיעים סנדוויצ' ים. 14:00. חותמים על נשקים. הרצועות לנשק בקיטבגים, ואלה עוד לא הגיעו. החשד הראשון לברדק מתעורר כשמגלים שלנשקים אין מתאם לחיבור אלביט. 15:00. הפשירו את הרכבים! אני מקבל את הנ"נ של הפלוגה (מודל 1962), מד הדלק תקוע על 1/4, " אבל אל תדאג, זה מלא". אני תולה את הדגל של מכבי נתניה על האנטנה, ויאללה נוסעים לנגמ"שים להביא את הקיטבגים, הפק"לים, האלונקות וכו'.
כמה מפתיע: יש 85 קיטבגים והגיעו 103 חיילים (מתוך 102 ברשימות, 2 חיילים חולים, אבל שלושה שעזבו הגיעו בכל זאת). מגיעים אוטובוסים ויורדים לאליקים לאימון. סחבק מתחבר לעוקב מים, סוחב בערך טונה ציוד וגורר עוקב
מתחיל האימון, אני עם הנ"נ מבוקר עד ערב, בקושי מספיק לאפס את הנשק ולתרגל תפעול מעצורים. ניגש למ"פ ושואל לאיזה כוח הוא מצרף אותי. המ"פ משיב שלפי דעתו, ובהתאם לכרס שלי, לא נראה לו שאני יכול ללכת עשרה קילומטרים עם אפוד מלא + 20 קילו ציוד. ומכיוון שאני נהג הנ"נ היחיד בפלוגה, הוא רוצה אותי ב"עורף הלוגיסטי" עם הרס"פים והמאותגרים פיזית האחרים. אם אני מתעקש, הוא יצרף אותי לחפ"ק סמ"פ (חבורת הפיקוד הקדמית של סגן מפקד הפלוגה). טלפון לאשתי, להתייעצות. התשובה: "מה אתה מפגר? יש לך ילדים! עורף לוגיסטי". טלפון לאחי. "מה אתה מפגר? אמא שלך תמות מדאגה, עורף לוגיסטי". טוב , אני אחיה עם רסיסי רוק על הפנים.
שבת אחר הצהריים. עולים לצפון. היעד הגדודי כבר השתנה שלוש פעמים, ופלוגה אחת כבר נשלחה יום קודם צפונה דחוף, אבל יושבת בקריית-שמונה ולא עושה כלום מאז. בעלייה צפונה הנ"נ התחמם רק פעם אחת (15 דקות הפסקה) ומשאית ה"ריו" התחממה רק שלוש פעמים (עוד 30 דקות הפסקה במצטבר). דווקא מאוד נחמד גרגורי אהרונוב, נהג הריו של הגדוד.
מסדר אחרון, שיחת מ"פ (אני גאה, נבצע את המשימה, מי שלא רוצה זה עכשיו או לעולם לא, בלה-בלה-בלה), והחבר'ה שנראים כמו לאמות מרוב ציוד (מים, לחם, סרדינים ועוד מים) נכנסים בהליכה רגלית ללבנון. את הטלפונים הניידים משאירים אצל הרס"פ. זהו, נשארנו מאחור. צביטה בלב, אולי בכל זאת יכולתי לסחוב.
הולכים לישון במחצבה של קיבוץ כפר-גלעדי, מתרגלים, כמו ב"תעלת בלאומילך", לקצב היציאות של תותחי ה-155 מ"מ שנמצאים פחות מקילומטר בודד מאיתנו. בבוקר רואים שאין במקום ולו מילימטר של צל. צריך מקום אחר. מתברר שאיזה תת-אלוף בגזרה היה בטירונות עם הרס"פ שלנו, ואנחנו מקבלים אישור להיכנס לקיבוץ כפר-גלעדי. מחזה סוריאליסטי, זקנים על קלנועיות, אישה דוחפת עגלת תינוק, הצרכנייה פתוחה, וה-155 מ"מ לא מפסיק לירות.
אני מרגיע את אשתי, את אמא שלי, את אמא של אשתי ואת כל מי ששואל: אני לא בלבנון, אני סתם אפס, במקום רגוע, אני בכפר-גלעדי. הרס"פ מודיע למ"פ מפקדה שכדאי לבוא לקיבוץ. בשער הקיבוץ הקב"ט אוסר עליהם להיכנס כי אין אישור של צה"ל. החבר'ה מהגדוד נעצרים בכניסה, מחכים מתחת לעצים של בית הקברות לאישור המיוחל. 11:40. אני לא רגוע. נסעתי עם הנ"נ מאליקים עד כאן, נסיעה קשה וארוכה, ומד הדלק שלי על 1/4. ומה אם צריך חילוץ? ומה אם צריך לנסוע לגזרה אחרת? אני חייב להיות בכוננות, מוכרח לתדלק.
אני נכנס לרכב ואז שומע במערכת הכריזה של הקיבוץ הודעה: להיכנס למקלטים. המוכרת בצרכנייה מודיעה לנו שיש מקלט צמוד למחסן ורצה לכיוון האחר. אנחנו מגיעים למחסן, יורדים למקלט. הוא נעול. מחכים על המדרגות חמש דקות, אבל אי אפשר לנשום. אנחנו, הצנחנים, רגילים לפצמ"רים של עזה. לחבר'ה בפנים קשה יותר, אז אנחנו יוצאים החוצה. אני עולה לנ"נ ונוסע.
ב-11:55 אני נכנס לבית הקברות, עוצר ליד יוסי קרקש מעפולה, קצין הרכב, לברר איפה מתדלקים. לידו שוכב האפסנאי שמואל חלפון מבת-ים. בתנועת יד סיבובית מלווה ב"חחח" אומר לי חלפון: "מה עשיתם עם מאה מיליון שקל? הפסדתם אתמול להפועל תל-אביב! ". תסתכל שוב, אני עונה לו, זה לא דגל של בית"ר, ונוסע לי לתדלק. 12:05. הקטיושה נופלת בדיוק, אבל בדיוק, בין חלפון לקרקש, איפה שעמד הנ"נ שלי. אני לא מודע לזה, אבל מבחין שבמחצבה נופלות שלוש קטיושות, ומרוצה שלא נשארנו שם. 12:30. הפלאפון מצלצל. על הצג "הורים אריאל". אמא בהיסטריה. "אתה עוד בכפר-גלעדי? יש שם הרוגים! ". אני מצלצל מיד לרס"פ. "יש לנו מלא הרוגים, אל תחזור בלי פקודה שלי, ואל תטריד אותי בשעה הקרובה". שוק .
אחרי שלוש שעות אני מקבל אישור לחזור. חושב על שלושה אנשים: קרקש, חלפון והמכונאי רכב שאני ממש אוהב, אבל לא מסוגל לזכור את השם שלו (הגיל, הגיל). אני מגיע. מלא משטרה צבאית, מלא צוותי טלוויזיה וכמה חיילי מפקדה בהלם. הנה המכונאי של הגדוד. אני יורד, חיבוק אדיר, דמעות בעיניים והוא אומר לי שהגיע עשר דקות אחריי והתחיל לחפש נ"נ עם דגל של מכבי נתניה. מתברר שהאהבה הדדית.
חוזרים למחצבה, נערכים לתזוזה, אבל אין נהגים. חמישה נהגים נהרגו או נפצעו. "מישהו יודע מה עם גרגורי? הוא נפצע? הוא נהרג? ". אף אחד לא יודע מי הרוג ומי פצוע. מגיעים קצינים של יחידת אית"ן (איתור נעדרים). יש להם פנקס עם רשימת שמות. הסקרנות הורגת, נלחצים לראות את השמות, במקום טוב באמצע אני רואה שרשום "אריאל דריימן".
אני שואל בגמגום: "מה זה הרשימה הזאת? מה אני עושה פה?". מתברר שחצי מההרוגים במצב שמקשה על הזיהוי, וכל מי שלא אותר פיזית בחצי השעה הראשונה נכנס לרשימת "חשודים כנפגעים".
הקצין מיחידת אית"ן אומר לי שיעשה את הדבר שהוא הכי אוהב לעשות בשירות המילואים שלו: הוא לוקח עט ומוחק בקשקושים ענקיים את השם שלי מרשימה.
נגמרות ההתארגנויות, כולל החלפת כל הצמיגים של ריו התחמושת ושל האמבולנס שהיו ממש סמוך לנפילת הקטיושה. מגיעים נהגים מהחטיבה, ויוצאת שיירה חטיבתית דרומה. היעד? נוסעים וזה לא נגמר, בדרך הכל שומם. מגיעים לכנרת. עוברים את כפר?נחום וקצת לפני גשר אריק יורדים לכיוון המים. נעצרים בין האקליפטוסים ומתארגנים לשינה.
למחרת עם אור ראשון מתברר שלא נשארים שם, ממשיכים לפארק הירדן. בשנה שעברה ישנתי שם באוהל עם המשפחה. זה לא מקום למלחמה. עורף?עורף, אבל לעשות קמפינג? מגיעים לפארק ומיד מ"פ המפקדה מתחיל לארגן את היציאה להלוויות. החלוקה ברורה, חיילי המפקדה הולכים להלוויות ולפצועים, חיילי הפלוגות נשארים לטפל במשימה-דאגה לצורכי הלוחמים בחזית.
המטרה: ארגון "תספוקת" (בחדשנות לשונית הצבא ממש חזק) ללוחמי גדוד 9255 ושינועה אל היעד.
האמצעים: מים, לחם, סרדינים וקיטבגים ריקים מצה"ל; מגבונים לחים מסופר-פארם; תחתונים וגופיות מלב"י, במבה ותפוצ'יפס משופרסל.
האויב: אדישות הגורמים שמעל לגדוד.
לו"ז: עד 14:00 התספוקת צריכה להיות ארוזה. עד 15:00 שינוע התספוקת למעבר הגבול. עד 16:00 העמסה על "אכזריות".
כוחות ומשימות: רס"פי פלוגה א' לוחצים שיתחילו לארוז, חיילי פלוגה א' ו-ב' אורזים ומעמיסים על הריו, רס"פי א' נוסעים לגבול. יתר הכוחות - יוק.
ההתארגנות בפארק הירדן היא חטיבתית (כלומר כל החטיבה שם, אבל אין ממש עבודה משותפת). הסמח"ט ב' (איש קבע) מגיע לשיחה עם "הדרגים": " תגידו מה אתם צריכים, אנחנו נביא לכם הכל!".
רס"פ: "רוצים ביצים, 'כלב גז' וסירים, נשלח להם ביצים קשות".
סמח "ט: "אין לי, מה עוד אתם רוצים?".
רס "פ: "ממרחי שוקולד, זה נותן הרבה אנרגיה ולא כבד מדי למשלוח".
סמח "ט: "אין לי, מה עוד אתם רוצים?".
רס "פ: "משאית בלאי מדים, הם מאוד הזיעו בהליכה הרגלית".
סמח "ט: "אין לי, מה עוד אתם רוצים?".
רס "פ: "למה באת אם אין לך כלום? לא צריכים אותך".
סמח "ט: "אין לי כוח לבכיינים כמוך, יש לי רכב צה"לי שכור. קח וסע הביתה ותעזוב אותנו בשקט, יש פה מלחמה!".
בלילה מתברר לנו שהתספוקת לא הגיעה ליעדה. ה"אכזריות" חששו ממארב נ"ט, זרקו הכל לגדוד אחר וחזרו לארץ. מחר לחיילים שלנו לא יהיו מים בכלל, רק לחם וסרדינים שנשארו להם, אולי, מיום קודם. החזאי מדווח על עלייה נוספת בטמפרטורות ועל עומס חום גבוה מהרגיל לעונה זאת, אמצע אוגוסט.
תמונת מצב: החבר'ה שבפנים חשבו שנכנסים ל-72 שעות ואין להם כל תקשורת עם הבית (הטלפונים הניידים נשארו בארץ). בצורת האספקה הנוכחית אין דרך להכניס להם ירקות או פירות, כל מצרך צריך להישקל בכובד ראש. המצב שלנו: ישנים בחורשה על מזרן על האדמה. בגלל החום והלחות אי אפשר לישון בתוך שק השינה. בגלל היתושים אי אפשר לישון מחוץ לשק השינה. בעיה.
צריך להתחיל למצוא פתרונות. מהצבא כבר אין מה לצפות. צריך לחזור להיות "היהודי הגלותי", או במילים אחרות להתמחות ב"שנור". איך, לעזאזל, אני מכניס להם פירות וירקות? קופסאות פלסטיק! מאיפה משיגים קופסאות? או! ב-1986, בשל"ת המוקדם, הגרעין שלי היה באשדות-יעקב, יש להם מפעל לבקבוקי פלסטיק. אני מתקשר לנעם, היחיד שנשאר בקיבוץ (דרך 144, הרי לא דיברנו מ-1988). הוא בצו 8. לא נורא, נקפוץ למים ונתחיל לשנורר ממי שלא מכירים. אני מגיע למנהל המפעל ומבקש ממנו שם של מתחרה שלו שמייצר גם קופסאות. הוא נותן לי שם ודרך 144 אני מגיע למפעל "שלם מוצרי אריזה". אחרי שמעבירים אותי מאחד לאחר כמה פעמים אני מגיע ל"מנהל האחראי": "אין בעיה, תבוא תיקח, אנחנו יושבים בקיסריה".
או-קיי . עכשיו צריך גם משהו טעים, מזין, קטן. ובחינם. חטיפי אנרגיה!
טלפון לאשתי: "תבדקי לי על האריזה של חטיף קורני את הטלפון של היבואן". שלושה טלפונים ואני מגיע לאיש המתאים. אני מרגיש קצת בזוי, אבל אני מזדהה כאריאל מגדוד הצנחנים שאיבד 12 איש בכפר-גלעדי. האם זה ביזיון המת? האם אני מנסה להפיק תועלת מהטרגדיה? זה בשביל החיילים שהנופלים היו צריכים לשרת. אני ממשיך את עבודתם. על מי אני בא לעבוד? זה תירוצים בגרוש. אני ממסחר את המוות.
אחרי שאני מסביר לו את המצב אני מרגיש מצוקה בקולו של היבואן. עוד רגע הוא מתנצל ומנתק, הוא לא יתרום לי כלום. מחשבה מהירה, ואני פולט שאני מוכן לקנות חטיפים במחיר מסובסד. אנחת רווחה מהצד האחר. "או יופי, אתה לא יודע כמה כבר תרמנו, אני פשוט כבר לא יכול יותר. אני אמכור לכם במחיר הפסד, פחות מעלות, חצי שקל לחטיף".
הסתיימה השיחה ואני עם חטיפי קורני מסובסדים באוויר. מאיפה אני מקריץ כסף? מבט נוגה אל הנ"נ שלי. יש פה בפארק 30 כמוהו, כולם מאותו דגם, כולם באותו צבע, אבל שלי בולט מעל כולם, את שלי מזהים ממרחק של קילומטר. אני תליתי דגל של מכבי נתניה על האנטנה. מכבי נתניה? מכבי נתניה? ? מכבי נתניה! ! ! אם גאידמק שם חצי מיליון דולר ליום בפארק ניצנים, גם המיני-אוליגרך שלנו יכול לתרום למאמץ המלחמתי. דניאל יאמר הוא ציוני חם, שופע כוונות טובות (הביצוע בינתיים קצת לא ברור) והמלעיזים טוענים שהוא רודף פרסום (אני לא שותף לדעה זו). מרים טלפון לאיציק גניש, יד ימינו של יאמר. מסביר את המצב. "תן לי שעתיים אני חוזר אליך". אחרי פחות משעתיים מודיע לי איציק שאני יכול לקנות 10,000 חטיפים . גדול! ! !
אני מתאם עם היבואן. הוא יושב בעמק חפר. מתברר ש-10,000 חטיפים זה יותר מטנדר. אין ברירה, צריך לנסוע עם הנ"נ. בבוקר אני לוקח איתי עוד חייל, ויאללה, דרומה. למי שלא מכיר את הנ"נ, זה אביו הזקן של ה"אביר" הצה"לי, רכב בן כ-50, שיש לו טכנולוגיה והנדסת אנוש של פורד מודל טי, הילוכים שמרים משקולות יכול להתאמן עליהם, והגה שעדיף לא להכביר עליו מילים. בניגוד לפקודות אני מחליט לנסוע ללא קסדה ובגופייה במקום בחולצה צבאית, אחרת אני לעולם לא אגיע ליעד. לא רק שאין מזגן ברכב הזה, אין בו גם מערכת אוורור, הרי הדלתות הן מ"שימשונית" וחלון אין.
לפני היציאה מבהיר לי היבואן שבלי הכסף הוא לא משחרר לי את הסחורה, אבל השארת צ'ק פרטי או כרטיס אשראי לא מספיקים. אין בעיה, יש לי אמונה במכבי נתניה. אני עוצר בכספומט בטבריה, מוציא 5,000 שקל במזומן מהחשבון הפרטי שלי. עכשיו מתבררת ההצדקה לשני כרטיסי אשראי בארנק.
אחרי כמעט שלוש שעות נהיגה רצופות הגענו ליעד. אני יורד מהנ"נ וכמעט משתטח על הרצפה. פלג הגוף העליון ופלג הגוף התחתון חדלו לתקשר ביניהם. חצי דקה התאוששות. מעביר את המזומן, מעמיסים את הנ"נ וקדימה, למפעל הפלסטיק בקיסריה.
נכון, עמק חפר זה קרוב, אבל אין זמן לבקר את ההורים בנתניה, אולי עוד נכניס את הקורני לתספוקת של היום. בקיסריה נדיבים: אני יכול לקחת כמה קופסאות שאני רק רוצה. הנ"נ שעמוס בקורני סופג לתוכו עוד אלף קופסאות של גלידה, ויאללה, חזרה לפארק הירדן.
סך הכל שבע שעות אחרי שיצאתי אני מגיע חזרה לפארק הירדן, הקיטבגים כבר ארוזים, אבל נפתחים שוב ו-3,000 חטיפים נדחפים פנימה.
מיד אחרי האירוע בכפר גלעדי אמא שלי ביקשה ממני להגיד "הגומל". היא אפילו השתמשה בטריקים ישנים כמו "שמעתי בראשי את קולה של סבתא שלך אומרת לי שאתה צריך להגיד הגוימל, תעשה את זה בשבילה".
אני, יהודי שמאמין באמונה שלמה ואמיתית שאין אלוהים, שמתאמץ לא לבקש "ממנו" טובות בשום מצב, לא בדיוק מבין על מה לבקש הגומל. הקטיושה יכלה ליפול עשרה מטרים הצדה ולא להרוג איש, היא יכלה ליפול עשר דקות קודם צמוד לנ"נ שלי, שהיה סופג את כל הרסיסים וההדף וחוסך 11 הרוגים (ואני הרי "כופר גדול" ).
יש פה מישהו שתכנן מי ימות ומי לא? ואם הוא קיים, אני צריך להודות לו על הבחירה "המושכלת" שלו מי יחיה ומי ימות? אבל אמא זה יותר חזק מאמונה, וסבתא זה אמא בריבוע. אז אני שומע את עצמי ממלמל, בשקט בשקט, "אמן" קטן. בשביל סבתא, שיהיה.
זהו, ההבנה שהטיול לצרפת ולאנגליה לא ייצא לפועל חודרת את מסכי ההכחשה. האכזבה של הילדים תהיה גדולה, אבל מי שיסבול את הכעסים זאת אשתי. אני מצלצל לישראייר לבטל את הטיסה. הנציג של ישראייר מתעקש לקבל פקס. לשלוח פקס מהאקליפטוס או מהגלגל של הנ"נ? בנוסף לכך הוא מודיע לי שמשום שהודעתי שלושה ימי עבודה מראש ולא חמישה אני צריך לשלם 50 אחוז דמי ביטול - 5,000 שקל . העובדה שחמישה ימי עסקים מראש נהרגו לנו 12 איש ושארבעה ימי עסקים מראש היו לנו 11 הלוויות ו-400 חיילים בלבנון שרצו תספוקת, לא ממש משכנעת אותו.
אני מצלצל לקצינת הקישור ומבקש ממנה לשלוח בשבילי פקס לישראייר. היא שלחה מכתב ממש מוצלח וקיבלה הבטחה ש"ועדת חריגים תדון בביטול דמי הביטול". בדיעבד אני מבין למה זרקו אותי מקורס טיס. איך אני, רס"ר חי"ר במיל', לא הצלחתי בתוך כל הבלגן הזה לבטל את הטיסה בזמן, ורב-אלוף חלוץ הצליח למכור את כל תיק המניות שלו כבר בפתיחת הלחימה?
החיילים, כאמור, נכנסו ללבנון ללא טלפונים ניידים, וכבר 72 שעות לא יצרו קשר עם הבית. אנחנו מחלקים בינינו את "דף הקשר" ומהטלפונים הפרטיים מתחילים להתקשר לכל חיילי הפלוגה (91 בפנים). צריך רגישות, להישמע צוהלים ומהר למסור "דרישת שלום" מהילד/בעל/חבר, שלא יספיקו לחשוב שמדובר ב"ידיעה כואבת". יש בעיה, הרבה מהחבר'ה הם צעירים שמסרו טלפונים של דירתם השכורה (הריקה) ולא טלפונים למסירת הודעות. דרושה עבודה בלשית ורגישה למצוא את הבתים של כולם.
אבל כשכבר מדברים עם בת הזוג/ההורה יש בעיה, איפה הם? אני לא יכול להגיד. מתי הם ייצאו? אני לא יודע. דיברת איתו אישית? לא, דיברנו "איתם" בקשר ו"הם מוסרים" שהכל בסדר (דיברנו רק עם המ"פ בקשר מוצפן). אבל לאנשים מיואשים (כולל מקרים קשים) גם המינימום מידע הזה היה ברכה גדולה. נחזור ונתקשר לכולם מדי יום! וחשבון הטלפון? אחרי המלחמה נחשוב על זה.
בעיה נוספת: בכפר-גלעדי עלתה באש מכונית שבתא המטען שלה היו כל הטלפונים הניידים והארנקים של הפלוגה המסייעת, 98 איש. מרכזים את השמות ואת מספרי תעודות הזהות. טלפון לחברות הסלולר, ושם נרתמים מיד לתת לכל חייל טלפון זהה למה שהיה לו, חינם, עם אותו המספר כבר צרוב, ללא כל עלות, ולהביא לנו אותם לפני שהחיילים ייצאו מלבנון. כל הכבוד.
בדיקה עם משרד הפנים: אי אפשר להנפיק תעודות זהות כי יש צורך בתמונה עדכנית. אני, שעובד בחברת נמלי ישראל (מה שהיה רשות הנמלים), לוקח על עצמי את נושא רישיונות הנהיגה. טלפון למנכ"ל, אני מבקש את הטלפון של הדירקטור מטעם משרד התחבורה, מתאר את המצב, והמנכ"ל עונה לי שאפקסס אליו ישירות את הרשימה והוא אישית יטפל בזה מול מנכ"ל משרד התחבורה.
עוברים חמישה ימים ואני מקבל טלפון ממשרד הרישוי שהרישיונות מוכנים, אפשר לבוא לחולון לקחת. אני מתאם עם אשתי שתבוא לנתניה עם הילדים (איתמר, בן שבע וחצי, ונטע, בת ארבע). אני יוצא באוטובוסים לנתניה לחופשה של 24 שעות. אשתי חוזרת לעבוד במודיעין, ואני נשאר אצל ההורים עם הילדים. בלילה אנחנו ישנים שלושתנו יחד על הספה וחצי. מזמן לא ישנתי כל כך מעט אבל כל כך טוב (הבת לא מפסיקה לבעוט בי בשנתה, הבן נמרח עליי למרות הלחות הנתנייתית, לבת נעלם המוצץ, הבן צריך פיפי - איזה כיף! ).
אני קם בבוקר, לוקח את האוטו של אבא שלי ונוסע לחולון להיות שם מיד בפתיחה (07:30). אני מקבל את המעטפה והולך, באוטו אני פותח את המעטפה וחושכות עיניי. קיבלתי ערימה של רישיונות נהיגה זמניים, שייכנסו לתוקף רק לאחר תשלום אגרת כפל רישיון בסך 51 שקל. בביורוקרטיה לא יכלו לוותר על האגרה. חוזר לנתניה, ומיד יוצא לדרך באוטובוסים וטרמפים, ב-13:00 אני כבר שוב בפארק הירדן.
בפארק אנחנו כבר נכנסים לשגרת עבודה, רק פעם אחת נוספת התספוקת לא הגיעה ליעדה כי ה"אכזרית" פרשה זחל. דווקא כשהפלוגה היתה יום שלם בשטח לאבטח ציר לכניסת אוגדה אחרת הם היו בלי מים. בינתיים כמה חיילים יוצאים מלבנון עם התספוקת. אחד שהבן שלו אושפז בבית חולים, אחד שלא עמד בלחץ הנפשי, ואחר שנקע את הקרסול. נצמדים אליהם לקבל קצת מידע, כולל הסבר לאירוע נוסף, חייל מהפלוגה המסייעת נהרג, שניים נפצעו קשה ועוד כמה קל מירי של טנק צה"לי. בסיכום הפיל האוגדונר את האשמה על מג"ד השריון, שאיתו תואמה ההליכה של הכוח הרגלי.
השלישה של הגדוד, בת 23, שהיתה פעם קצינת הקישור שלנו וגויסה גם היא בצו 8, מודיעה לנו שהיא פתחה תיבת ג'ימייל כולל מספר פקס שיועבר אוטומטית למייל ושניתן את הכתובת למשפחות, ככה נכניס מכתבים לחיילים יחד עם התספוקת. בסבב הטלפונים היומי אנחנו מוסרים את הכתובת לכולם. קצת קשה להסביר את זה להורים הזקנים, חלקם לא ממש יודעים איך שולחים פקס (שלא לדבר על מייל). יש גם שאלה אם ניתן לשלוח מייל ברוסית. ברור לי שברגע המכריע הפונטים הקיריליים יהיו אוסף של סימני שאלה בהדפסה. הדפסה? ? ? איך נדפיס את הכל? חייל שגר ברמה נוסע הביתה להביא מדפסת, אחר מביא ערימת דפים וטונר מהעבודה. זהו, כל משפחות הגדוד יודעות ומתחילים להדפיס.
מתחיל שיטפון: המחשב הנייד (הפרטי) מחובר לאינטרנט בסלולרי (פרטי) מדפיס במדפסת (פרטית) עוד ועוד מיילים, וכמה שלא נדפיס, בתיבת הדואר הנכנס יש לפחות 150 מיילים חדשים, עוד חבילות דפים ועוד סוללה לסלולרי ועדיין 150 מיילים חדשים.
ממיינים את המכתבים לפי פלוגות כדי להכניס לקיטבגים הנכונים, אבל יש מספר מיילים שלא יישלחו. לכאלה שהופנו "לאבא הגיבור" או "לבעל הכי סקסי" יש לנו בערך 200 מועמדים, ו"לחייל הכי יפה בצה"ל" יש לנו 400.
על פי השמועות, הם יוצאים מחר, יום שלישי בצהריים. נערכים לקבל אותם, מרכזים את ערימת התרומות (תחתונים, גרביים, קצף גילוח, סבונים, שמפו, ממתקים, מגבונים לחים ועוד) ומכינים תיק אישי לכל חייל (הוועד למען החייל). הם יבואו להיערכות בפארק.
יום שלישי בבוקר, אשתו של חייל שעובדת בקלאב הוטל סידרה שנקבל 150 חדרים בקלאב הוטל טבריה הסגור והריק. נערכים להתקפלות מהירה כדי לקבלם שם. בינתיים היציאה נדחית ללילה (הם יצאו בהליכה רגלית בחשכה). נוסעים לטבריה (נ"נ עם טונה בקבוקי מים + עוקב מלא נגרר מאחור), במלון פורקים את ארבע משאיות הריו עם הציוד האישי לפי פלוגות (נשבר לי הגב), מכינים ארוחות (הגיעו "חמגשיות" צה"ליות) וממתינים.
האוטובוס הראשון מגיע, הדלתות נפתחות וכל הממתינים פורצים במחיאות כפיים סוערות. ושעות אחר כך גם האוטובוסים האחרים. שאגות, מחיאות כפיים וחיבוקים, כולם מחבקים את כולם, רווקים ונשואים, שמאלנים וכתומים, תושבי "הבועה" והפריפריה, יהודים ונוצרי (יש לנו אחד כזה), דתיים ונציג הקהילה ההומולסבית (יש לנו לפחות אחד כזה). שמחה אמיתית באוויר. מחלקים מהר לכולם את הטלפונים הניידים שיתקשרו הביתה (אז מה אם שתיים וחצי בלילה). אוכלים, שומעים את הסיפורים ומתארגנים לרחצה ולשינה.
רחצה. כבר ישנתי באורוות הסוסים של משטרת עזה באינתיפאדה הראשונה יחד עם הסוסים. כבר ישנתי במאהל ליד המזבלה של רפיח באינתיפאדה השנייה. כבר הזעתי אחרי הליכה של 90 קילומטר בסדיר עם אפוד מלא ואלונקה פתוחה כל הדרך, וגם הייתי באימון קיץ במילואים בשטח בצאלים, שבוע ללא שירותים ומקלחות. אבל כאן נקבעה נורמה חדשה של סירחון, 11 יום של הליכה ושהות בלבנון עם ציוד מלא, כולל שכפ"צים, בשבוע הכי חם של חודש אוגוסט.
למחרת בבוקר (רביעי) מתארגנים ונוסעים לימ"ח, שם אנחנו אמורים לארגן את הציוד לכניסה חוזרת ללבנון. החטיבה שלנו היא חטיבת המילואים הראשונה שצריכה להיכנס ללבנון אם הפסקת האש לא תחזיק מעמד. אחרי ההתארגנות אמורים לצאת לחופשה קצרה הביתה ולחזור ביום ראשון.
שיחות מחלקתיות. המ"פ רוצה שאנשים יוציאו קיטור. הוא שואל חייל שאלה פרובוקטיבית: "אם ביום ראשון אתה שומע שחוזרים ללבנון, בדרך לימ"ח לא תסיט טיפה את ההגה לעשות תאונה קטנה כדי לא להתגייס?". יש שמהמרים שאם צריך לחזור, 50 אחוז לא יגיעו מהבית, אחרים אומרים שההתייצבות תהיה מלאה. לדעתי, יש שלושה עד חמישה שלא יחזרו, כל היתר יבואו.
לפני שיחת המג"ד מדבר הרב הגדודי ומסיים בקדיש ל-13 הנופלים. כאמור, אין אלוהים, אבל קולו הרם של הרב ו-400 איש בסככה שחוזרים אחריו ב"אמן" (כולל הרמן, הנוצרי הישועי של הפלוגה שלנו) זה דבר מרשים. הפעם אני בוכה, אבל ממש בוכה. בעצם גם אם היו אומרים "ספיריטוס סנקטוס" או "הארי קרישנה" הייתי בוכה. בכיתי על המזל הטוב שהיה לי, על העצבים שנמרטו לי וגם על קרקש, חלפון וגרגורי שלא נמצאים כאן, והאחרים שאין לי מושג מי הם.
האם צה"ל ניצח? האם זה נגמר בתיקו או ש"העיקר ההשתתפות"? את זה נשאיר לשר ההיסטוריה, ומשום מה יש לי תחושה שברמה המדינית הוא יחמיר איתנו פחות משנדמה לנו. אני רק יודע שברמה האישית אני צריך לחזור לכושר ולהוריד את הכרס, אולי יהיה סיבוב שני. והפעם אני לא אשאר בחוץ.
מה השתנה בשנה האחרונה? היום, יום שישי, הגדוד מתכנס בכפר גלעדי לזכור את הנופלים, אני הורדתי שמונה קילו, מכבי נתניה סיימה כסגנית האלופה. והימ"ח? הימ"ח שלנו בדיוק באותו מצב שהיה לפני שנה.
הכותב, רס"ר מיל' אריאל דריימן, הוא כלכלן בן 39, תושב מודיעין, אב לשניים. את שירותו הסדיר עשה בגדוד 50 (הנח"ל המוצנח).
נא להמתין לטעינת התגובות
