גיבורים מסוכנים

הם מרשים לעצמם להטיף לנסיעה פרועה בכביש ולעישון סמים. אסף מידני מודאג מגיבורי התרבות שלנו

אסף מדיני | 17/9/2007 12:15

השלום והברכה לכל עמו ישראל ולגיבוריו התרבותיים. בפרוש עלינו השנה החדשה ישבתי לי על הגזוזטרה בביתי ועיתוני בידי. ואני קורא להנאתי משיריה של אגי משעול. והיא כותבת לי במשיכת קולמוס פלאית וחיוך עולה על שפתיי, ועצב בעיניי, וכעס עולה באפי וטוב לי. אבל, לפתע קלטו עיניי את דבריה של המשוררת משעול לעיתונאית אמירה לם, ואני מצטט "אני הרבה על הכבישים, וכשבאים דברים אני כותבת על ההגה, לפעמים תוך סיכון חיים. זה מין מבחן שכזה, חיים או שירה". וגרוני ניחר. כי בדף העיתון שלידי מתנוססת תמונה אדומה מדם של תאונת דרכים, ולצידה המספר הבלתי נתפס של אלו שנפלו חללים במלחמה העקובה הזו בקטל שבדרכים. ואני תוהה, המשוררת משעול, מה ביקשת לומר לנו?

האם אגי משעול ניצבת לבדה? התשובה היא: לא. קחו למשל את הסופר יהונתן גפן. אני זוכר את עצמי בילדותי מנסה להפגין את יכולתי לקלוע כדור אל הסל אל מול עיניו המקנטרות של דודי חיים. וכמו שכתב יהונתן גפן, גם אני לא הצלחתי. ואני אוהב את השיר הזה, ועימו אני אוהב גם את כותב השיר, ואני לא מכיר אותו.

אבל, לפתע אני נזכר בראיון שנתן הגפן למפלגת "עלה ירוק", ושתי אמירות מהדהדות באוזניי "חשיש עושה לי טוב, מאפשר לי להירגע ומעשיר לי את עולם הדימויים", ובאותה נשימה הוא מוסיף גם על נבחרי הציבור שלנו: "האנשים שם הם אנשים פושעים, רובם בורים".

אטומים

השבוע עשתה בתי בכורתי את צעדיה הראשונים בבית הספר ואני חוכך מה אומר לה? שהרי מסביב תיהום האלימות, ונגע הסמים פושה בנו ללא רחם. הילדים הללו, שהחלו מחשיש וקצת אלכוהול, נפלו חללים אל מול נגע הסמים. ואנו מנסים כחברה לעזור ולא ממש מצליחים.

האמנם הסמים מעשירים את עולם הדימויים שלך, מר גפן? כלום אפשר לכתוב על הגה המכונית, גב'

משעול? עד כמה אפשר להיות אטומים לחברה שסביבכם? שהרי מול מה אנו נלחמים כשמבקשים אנו לפתור את הקטל בדרכים? ואל מול פני מי אנו נלחמים כשמבקשים לפתור את נגע הסמים והאלכוהול?

מי ייתן, ולקראת השנה החדשה נאחל לעצמנו גיבורי תרבות אחראים חברתית. או אז "קדמת הבמה" תהיה לא סתם קרש עץ, אלא מסכת אבות מחבקת ומענגת. שנה טובה.

הכותב הוא מרצה לממשל ומשפט ציבורי באקדמית של תל אביב יפו, חבר מערכת עיתון 77