צלקת לחיים
כך צעדו 18 ק"מ לליטאני ובחזרה. למה? הפתרונים לאולמרט. בתאל אפרתי, אשת מילואימניק, נזכרת
ובאמת, חשוב להדגיש, באופן אישי יצאנו ממש בזול מהטרגדיה הקרויה מלחמת לבנון השנייה. יחסית ל-119 משפחות החיילים ההרוגים, 44 משפחות האזרחים ההרוגים, משפחות החטופים והמוני הפצועים – מה לנו כי נלין? ובכל זאת נלין.
לשם הבהרה, הפצוע הקשה שהוזכר בהודעת הטקסט הוא אותו תומר בוהדנה מ"פריים המלחמה", שהונצח מסמן וי בידיו בעודו מובל לרמב"ם, לאחר שנפצע בקרב בכפר מרכבה ונותח בשטח. כשחזרו חבריו לחטיבה של המ"פ בוהדנה מאותו קרב, רוחם של רבים מהם היתה הרבה פחות איתנה מזו של הקצין הצעיר.
כידוע, בתקופה האחרונה התברר כי לאחר שבוהדנה התאושש, מצא הקצין שהפך לסמל המלחמה מספיק סיבות לקום ולפעול לתיקון עוולות המלחמה ולדרוש את התפטרותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. פצוע אחר מתוך העשרה הוא יונתן לוין, שזכה בשלב מאוחר יותר לתואר הלא רשמי "הפצוע הקשה ביותר של המלחמה", והוא מצוי בתרדמת עד היום.
ההובלה שהוזכרה, להבדיל, אין לה כל קשר למלחמה. הכוונה "סתם" למעבר דירה של אישה (כותבת שורות אלה) עם שני ילדיה הקטנים, שיצא ככה שנאלצו לעבור דירה דווקא בזמן שאבי המשפחה גויס למחמה בצו 8.
במשך כל אותו יום שישי דובר בכלי התקשורת על ההתקדמות במגעים לקראת הסכם להפסקת אש, ובמקביל דובר על הכוונה להרחיב את המבצע הקרקעי בלבנון ועל כך שההחלטה בסופו של דבר נתונה בידי אולמרט. אני, שהרגשתי שחרב מונפת על צווארי, לא יכולתי להפסיק לשנן לעצמי ולכל מי שעוד היתה לו הסבלנות להקשיב לי ש"בטח, שאולי (בנו של אולמרט) בפריז או בניו-יורק או איפה שזה לא יהיה. מה אכפת לו לאולמרט להרחיב את המבצע הקרקעי. זו לא שלמות המשפחה שלו שתלויה כאן על כף המאזניים".
מיד לאחר שאנשי ההובלה סיימו לפרוק את תכולת הבית, התקשר האיש הפרטי שלי ואמר שיוכל להשתחרר לכמה שעות, מה שישאיר לו - בניכוי הנסיעות - אולי שעה להיות בבית. הוא התייעץ אם לקפוץ על העסקה שהוצעה לו. "בטח בטח בטח", עניתי. באותו רגע יצאתי למסע
כשהגיע המילואימניק לשעת החופשה שלו, ממש לא נרגעתי. להיפך. ראיתי מולי אדם אחר מזה שהכרתי, פשוט לא אותו אחד שהכרתי יותר מעשור. מהמעט שהספיק או רצה לספר ניכר כמה מרמור ותסכול היו בקרב החיילים בשטח, כתוצאה מההפכפכות שבהורדת הפקודות, מחוסר האסטרטגיה ומהמחסור בציוד.
החלטת הממשלה באותו יום אחר הצהריים להרחיב את הפעילות הקרקעית היתה בלתי נתפסת אז, והלכה ונראתה תמוהה יותר ויותר ככל שגבר זרם השמות של החיילים ההרוגים באותו סוף שבוע. האם אולמרט ואנחנו חיים באותה פלנטה? תהיתי. כשהתברר שגם הסכם הפסקת האש הולך וקורם עור וגידים, קיווינו מאוד שההחלטה התקבלה רק לצורך שיפור עמדות מדיני, ולא כדי להתממש בפועל.
למחרת, במוצאי שבת, אמור היה הגדוד של המילואימניק לשוב ולהיכנס ללבנון. את כל הערב, עד אמצע הלילה, העבירו החיילים בכן נכנסים, לא נכנסים, כן נכנסים, לא נכנסים וחוזר חלילה. ב-1:30 קבלתי אס-אם-אס שנתן להבין שנכנסים. אחר כך קבלתי ביטול. וכל אותו זמן חשבתי "די, זה תיכף נגמר, עוד יממה וקצת תכנס הפסקת האש לתוקף, בשביל מה לכל הרוחות להיכנס? מה קורה כאן? לא מיצינו?" אבל התברר שלא.
באותו לילה (מוצ"ש), בערך ב-5:00 לפנות בוקר, סיימתי לפרוק עם אחותי עוד כמה ארגזים בבית החדש. יצאנו החוצה, ואז שמנו לב לתנועה ערה מדי ברחוב יחסית לשעה. מכוניות, צעירים וצעירות צועדים ברגל. די השתוממנו לנוכח השעה שבה נוהגים אנשים לצאת להליכה. בבוקר הבנו: בעקבות הפלת המסוק בלבנון עוד משפחה שכולה נולדה, הפעם היא מתגוררת בהמשך הרחוב שלנו.
וככל שהתקדם אותו יום ראשון היה נראה שזהו, חייבים לסיים, יותר אי אפשר והרי הפסקת האש ממש בפתח. אבל המילואימניק התעקש שזה לא בדיוק ככה, וכלום לא נגמר. ב-18:00 (כלומר 14 שעות לפני הפסקת האש) הוא הודיע שלא יוכל לדבר בקרוב, והיה ברור במה מדובר. הבוקר הגיע, הפסקת האש נכנסה לתוקף, חיילים החלו לחזור לארץ ולנו בבית ממש לא היה ברור מה העניין. רק ביום שלישי, 15 באוגוסט, בשעה 08:08, בדיוק יממה לאחר הפסקת האש, הגיעה ההודעה המרגיעה: "חזרתי. הכל בסדר..."
התברר ששעות ספורות לפני הדד-ליין הם צעדו ברגל לליטאני (בערך 18 ק"מ לכל כיוון), עברו ברנדוריה, עצרו לכמה שעות וחזרו, שוב ברגל, עד הגבול. למה? ככה! אז חזר גורר רגל (שלא עמדה במעמסה) ועם משקעים לכל החיים, אבל לפחות חזר. רבים אחרים לא חזרו. למה? ככה!
נא להמתין לטעינת התגובות
