הקפצת רגש
אראל סג"ל ביקר בתחנה המרכזית וגילה שיש לנו מה ללמוד מהנרקומנים
הערב ירד, אור פנסי הרחוב נצץ בשלוליות ושיווה לכל המחזה תאורה נוגה. כמו ציור שמן של רמברנדט. המדונה והסיני. כשהתרחקנו, נכנס הפועל הסיני, גורר אחריו את אופניו. "עכשיו ראית את האבולוציה של הזנות", הסביר לי יניב חברי, שלקח אותי לסיבוב מודרך בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. "שרשרת המזון של הניוול האנושי". כאן אין נערות ליווי במעילי פרווה במסיבות אוליגרכים. כאן הכל חשוף למקור הקדמון של הרשע והשפלות האנושית.
ברחוב אחד עומדים קוקסינלים נזעמים, במשנהו, פרוצות נרקומניות שחיות על קראק וגלידה, אין להן שיניים והגרון שלהן גמור. ובחדרים אפופי אור אדום זול יושבות הפנסיונריות של המקצוע. אליהן מגיעים הפועלים הזרים, סינים קטנים ושחורים ענקיים. מעל כולם מולכים ביד קשה ובזרוע נטויה סוחרי סמים ומוות. דאון טאון גיהנום.
המשכנו בסיור בעיר המתים החיים. הבית ברחוב פין 1 עמד מאיים, טירת הרשעה והעוול. בין חדריה היה אפילו דנטה אליגיירי נדהם נוכח האכזריות שאף בשאול אין מקומה. צמרמורת עברה בגווי כשהצצתי פנימה. יד נגעה בשכמי. נדרכתי. הסתובבתי לאחור, נרקוב מן באימונית ניילון, עיניו ריקות כעיני כריש מת, פיו חסר שיניים ועור פניו העיד עליו ששכח ליטול בבוקר את גלולות המולטיבויטמין שלו
.
"אתה סג"ל", אמר ושלח יד ללחיצה. הנהנתי בראשי. לחצתי את ידו וחשתי כאילו החזקתי גרב ממולא בפודינג. לח, דביק ורפה. רציתי לנגב את ידי במכנסיים, אך התביישתי וחששתי להלבין את פניו. אבל הראש שידר לי אותות מצוקה. עוד הוא מדבר ואני מהרהר כיצד להיפטר מזיעתו. לידו עמדה זונה במעיל דובון, פיה הדיף ריח נורא.
"אתה חייב לעשות עלי סרט", אמר . "אל תראה אותי ככה, סיפור כמו שלי אין". התיישבנו במקום שאין לי דרך להגדירו. הזמנתי לו קפה. הוא שתה אותו עם ארבע כפיות סוכר. כמו אצל הרבה נרקומנים הדיבור שלו היה לאה ומאונפף. הוא הגיע מעיירה בדרום, עם סמים התחיל בגיל צעיר וגם עם ההסתבכויות. אם בתחילה המונולוג שלו נשמע כעוד עדות חסרת טעם פואנטה בסרט תיעודי של סטודנטים לקולנוע עם כוונות טובות ומעט כישרון, לפתע נדרכתי. הוא סיפר על אחד מנסיונות הגמילה שלו וציין מושג שלא הכרתי-הקפצת רגש.
"איפה שהייתי עושה גמילה", הבהיר , "זה מקום שמוציא אותך נורמטיבי. שם היו עושים לנו הקפצת רגש. אתה יודע מה זה? ", שאל והמשיך בלי לחכות לתשובה. "כל אחד שמרגיש שהוא רוצה לשפוך, לבכות, היה עושה הקפצת רגש ואז כל הנגמלים קופצים ועומדים בשלשות בדום מתוח ומקשיבים לו. גם אם זה באמצע הלילה, חייבים להעיר את כולם ואסור לזוז. הבן אדם משתפך, יכול אפיב לו שעה וחצי לעמוד על הפודיום, וכולב נו מחכים ומקשיבים. ואסור לזוז, סג"ל. אסור לזוז. כשהוא גומר, כולם אומרים לו שאנחנו אוהבים אותו ומחבקים אותו. עכשיו תבין, היו שם אנשים שעשו כמה הקפצות רגש בלילה. היה אחד שעשה שמונה הקפצות בלילה. אבל אתה יודע כמה הקפצות אני עשיתי? ", שאל בגאווה. "אתה מאמין לי שעשיתי רק שתי הקפצות רגש כל הזמן שהייתי שם? ".
הסיפור שלו יושב לי בראש כמה שבועות. נותרתי המום. חשבתי עליו המון. הוא החריד אותי, הצחיק אותי, ובאופן כללי טרד את שלוותי. הקפצות רגש. איזה רעיון גדול. אני מתאר לעצמי חבורת נרקומנים - אנשים שבאזרחות, מבט לא במקום לעברם, מבט תמים, יכול להיגמר בדקירה. בני אנוש שהסם הקהה את המנעד הרגשי שלהם לדרגה של עכברי מעבדה. והאנשים האלו קמים בלילה של זיעה
אנשים שבצבא הקב"ן שלהם רצה לצאת על 21, נעמדים בדום ומקשיבים לכאב זולתם. לא הקפצה עם שחר, לא הקפצה למסדר פק"לים, הקפצה לצורכי רגש. ואז הרהרתי בנו, במדינת ישראל על שבעת מיליון אזרחיה. יש לנו מה ללמוד מנרקומנים, כי אנחנו צריכים, זקוקים, מוכרחים להקפצת רגש. לעצור בדום ולהקשיב. לנאקת הנכים, לזעקת ההורים השכולים, לייאוש תושבי שדרות. הם עומדים על הפודיום ושופכים את לבם, פיותיהם פצע פתוח כמאמר המשורר, אבל אף אחד לא מקשיב, לא נעצר.
האדישות מפעפעת כרעל בתוכנו, איש-איש לנפשו, שבט-שבט לגורלו. כמעט הכל קלישאות כשמדובר בתחנה המרכזית. החצר האחורית של תל אביב, חור תחת, שמענו זאת אלף פעם. אבל בתוך הזוהמה, הטינופת והזימה העצובה, יש למבקר המזדמן אפשרות נדירה להציץ לתוך נפשו. אמנם יש חשש לשימוש זול ברומנטיקה של הסבל ובגאולה דרך הביבים, אך יש גם תובנות והארות. אמת נוראה פורצת מתוך הטיח המתקלף, מגולפת בעור ברכיים פצועות של זונות רחוב המדדות בסוטול נורא, מזוקקת מזיעת הפועלים הזרים.
כשנסעתי באיילון הבטתי במגדלי הזכוכית, הפלדה והבטון החולשים על העיר. האנשים, המכוניות, משתקפים בחלונות הענק. אבל הכל אטום. ההשתקפות הזכירה לי סיפור שקראתי על היאכטה של אריסטוטלס אונאסיס, איל הספנות היווני. אונאסיס חי על יאכטה ענקית שנקראה על שם בתו "כריסטינה או". רבים וטובים הפליגו בה כאורחיו. מרילין מונרו, פרנק סינטרה, אווה פרון. ב-57' נפגשו על סיפונה ג'ון אף. קנדי ווינסטון צ'רצ'יל. שלא לדבר על מריה קאלאס, זמרת האופרה, שהיתה מאהבתו, וז'קלין קנדי אלמנתו של ג' יי. אף. קיי שנישאה לאונאסיס ב-68'.
היאכטה , 99 מטר אורכה, הושקה כפריגטה קנדית ב-43' ושימשה כנחתת בפלישה לנורמנדי. אונאסיס רכש אותה ב-34 אלף דולר והשקיע בה מעל ארבעה מיליון דולרים. אם לבכם נוטה חיבה לים והממון שופע בכיסכם, תוכלו לשוכרה בעבור הסכום הפעוט של 65 אלף יורו ליום. תקבלו אולם ריקודים שהופך לבריכה ולהפך, ותניחו את ישבנכם הענוג על כיסאות בר התפורים מעורלת לווייתנים.
מכל מקום, את אונאסיס שימשה היאכטה כבית וכמשרד. במשרדו האלגנטי סמוך לסיפון העליון נהג לקיים את פגישות העבודה שלו. באותו משרד היה לו בית שימוש פרטי, שהותקנה בו דלת עם מראה חד כיוונית. כך היה אונאסיס בוחן את אורחיו שלא חשדו בדבר. יום אחד במהלך פגישה עסקית התנצל אונאסיס וביקש להתפנות. לאחר שהתיישב לעשות את צרכיו, העיף מבט בחטף לעבר הדלת, ולמרבה אימתו גילה את דמותו משתקפת אליו. מוקדם יותר באותו יום, אחד העובדים שניקה את הדלת, התקין אותה בטעות הפוך.
האם האנושות אכן מתקדמת? לאחרונה קראתי מאמר על עולם הזנות בסן פרנסיסקו של סוף המאה ה-19. אם בניו יורק מרבית הזונות היו יהודיות, הרי שבסן פרנסיסקו הבנות הגיעו מסין במעמד של שפחות ממש, ועבור סכום שלא עלה על 80 דולר. בהגיען, היו עומדות למכירה פומבית בצ'יינה טאון. ברגע שנקבע המחיר והועברה הבעלות, הן נאלצו לחתום על חוזה סטנדרטי כדלקמן: "עבור הסכום------- ששולם לידי ביום-----, אני------- מבטיחה לזנות את גופי לתקופה של---- שנים . אם בזמן הזה אהיה חולה ליום אחד, שבועיים יתווספו לזמני; ואם אהיה חולה ליותר מיום אחד, תקופת עבודתי כזונה תימשך בעוד חודש. אך במידה ואברח, אוחזק כשפחה עד סוף חיי. על החתום-----".
כמובן שמשמעות "יום המחלה" היתה התניה מרושעת, וכוונה לאותם ימים בחודש שבהם הנערה היתה במחזור. ימים שבהם לא היתה כשירה לעבוד כזונה ובכך הוארכה תקופת עבדותה בעוד שנים ארוכות. רבות מהנערות האומללות לא חיו כדי לראות את חירותן. והיום?
נא להמתין לטעינת התגובות
