צוחק מי שצוחק אחרון
מכירים את זה שימני מפרסם בדיחה על שמאלנים בעיתון? נראה שכן כי ההומור והסאטירה, שהיו מעוז מיתולוגי של השמאל הישראלי, הולכים ונכבשים בידי כותבים בעלי דעות ימניות אז מה קרה, בעצם? התרסקות השמאל, למשל או זעם ההתנתקות, שתועל לכתיבה שלא לדבר על האינטרנט, שהדיח את שומרי החומות ומה חושב על כל זה יוצר התוכנית (השמאלנית, כהגדרתו), "ארץ נהדרת"?
השאלה נשאלת בנימה רטורית מודגשת. אף אחד, כצפוי, לא מרים את ידו. כולם צוחקים, מריצים ביניהם דאחקות לעצם העלאת השאלה המיותרת. כמה ימים אחר כך, נכנס אחד הכתבים שנכחו באותה ישיבה לקלפי, שם פתק של "מחל" במעטפה, משלשל אותו לתיבה וממהר הביתה בדרכי קיצור נסתרות, פן ייתקל באחד הקולגות השמאלנים שלו ברוטשילד.
עוד בזמן הישיבה ההיא, אגב, אותו כתב ידע היטב שהוא עומד להצביע לביבי. גם בבחירות הקודמות, ובאלה שלפניהן, הוא פנה ימינה. אבל בסתר. מה לעשות: כשמשטרת המחשבות של הברנז'ה השמאלנית בפעולה, לפעמים כדאי לאדם בעל דעות ימניות להוריד פרופיל. במיוחד אם יש בו רצון להמשיך לכתוב בעבורה כתבות משעשעות ומאגניבות.
הסרטון המשעשע "ימניים אנונימיים", שעלה לא מזמן באתר "לאטמה", מגדיר את המצב הזה מצוין. "חלק מהם עדיין בהכחשה", אומרת שם "המטפלת" ב"קבוצת הגמילה" לאנשי התקשורת הימניים, "אבל עצם העובדה שהם באו לקבוצת הגמילה היא כבר סימן מעודד. זה אומר שבתוך תוכם הם מודעים למצבם, ורוצים לחזור להיות כמו כל הכתבים". גם עכשיו, אני לא בטוח שזה נכון להודות שאותו כתב פחדן הוא אני.
מצד שני, בעקבות השינוי הפרסונלי שחל באחרונה באגפי ההומור והסופט-קור בתקשורת הישראלית, אולי אצליח להינצל. במקרה הכי גרוע אחזור למחלקת שימור הלקוחות ב"קווי זהב". היום , בכל אופן, כבר ברור שלא רק לשמאלנים מותר להצחיק.
למעשה, יש מצב שדווקא ההפך הוא הנכון: מדורי הסאטירה בעיתונים מאוכלסים ברובם בידי כותבים מהימין, ליאור שליין מושך לסאטירה ימנית בערוץ 2, חבורת אתר "לאטמה" זוכה לחשיפה משמעותית ברחבי העולם ואפילו מדור הסאטירה של "ידיעות אחרונות" נערך על ידי ימני-דתי. לא תמיד זה היה
כשהאחרונים נדרשו, פה ושם, לפשר העניין, הם טענו שאנשי הימין מטבעם פשוט לא רוצים, או לא יודעים, להצחיק. בימים אלה, כאמור, הטענה הזאת הולכת ומופרכת על ידי עשרות ימניים קורעים במיוחד. "כבר שנים אני מדבר על משטרת הדעות השמאלנית", מסביר קובי אריאלי, אחד מהם.
"אם אתה נושם יותר מדי זמן את האוויר התל אביבי, אתה מקבל עם זה ערכת דעות קומפלט. זה נמצא שם באוכל, בשירותים, באוויר, בהכול - ואתה פשוט נאלץ להסכים לכך ששמאל זה טוב וימין זה רע. האמת היא שבמשך שנים רק השמאל יצר את ההומור, כי רק השמאלנים היו שייכים למיליה היצירתי. במצב הזה, גם אם היית ימני רביזיוניסט, ברגע שנכנסת למערכת מסוימת, היית הופך אוטומטית לשמאלני בעל כורחך. היום זה השתנה, אבל המהפך לא הושלם: אתה עדיין לא רואה סכינים מסתובבות נגד השמאל, רק עקיצות פה ושם".
מה שבכל זאת קורה בימים אלה, נוכח מצבו הקשה של השמאל המתון בארץ, זה שלאנשי ימין הרבה יותר קל לצחוק על שמאלנים. בעיקר על כאלה שמשתייכים לאגף הרדיקלי. "עד לא מזמן היה הרבה יותר נוח לצחוק על מחנה הימין", מסביר אריאלי, "מתנחלים מחופפים, בגאז'ים סטיישן, רובים, 'יהודי לא מגרש יהודי' - כל אלה היו חומרים הרבה יותר מעניינים מאלה של השמאל. אבל היום השמאל הזה מת. מה שנותר ממנו זה רק הבון-טון של המרכז הליברלי, שהוא הרבה פחות מפחיד, והשמאל הקיצוני, שהוא קיצוני ומתלהם כמו לריסה טרימבובלר. ההיפוך הזה יצר את ההיפוך שאנחנו מדברים עליו עכשיו".
איך אתה מסביר את זה שרוב המצחיקנים הימניים הם אנשים דתיים, כמוך, למשל?
"או-הו, זאת שאלה שאני שואל כבר הרבה שנים, ואני חושב שבסופו של דבר יש לה תשובה טריוויאלית: חבר מביא חבר. מה לעשות, לאנשים מצחיקים יש חברים מציקים. התשובה הקצת יותר מורכבת היא שבשל הטרור וההומוגניות של התקשורת, בשנות ה-90 ובתחילת האלפיים, הדרך היחידה שלנו להתקבל הייתה דרך התועלת הנוספת שהבאנו - שהיא ההומור. פתאום לא היינו רק דתיים, אלא הבאנו גם איזושהי בשורה".
רובכם עובדים בפרינט ולא בטלוויזיה. יש לך איזו השערה בנוגע לעניין הזה?
"הכול אצלנו עובד בדיליי, אתה יודע. גם לפרינט הגענו רק אחרי 30 שנה. בטלגרף, אגב, כבר מזמן יש דתיים, רק שאנשים לא יודעים את זה".
בעצם , יש קומיקאי ימני בולט אחד בטלוויזיה - ליאור שליין - אבל הוא די לבד שם.
"מה ימני? הוא בנה לעצמו אישיות של ימני, אבל... שמע , אני לא ממש מאמין בימין חילוני. אין באמת דבר כזה. יש אולי אנשי תרבות לא שמאלנים, אבל אין ימניים ממש. בכלל, כשאנחנו מדברים על ימניים, אנחנו בעצם מתכוונים לדתיים. אם יש מישהו שגר בפרישמן פינת מסריק, למד בעירוני משהו, יוצא עם שמאלנית, הולך לסינמטק ובמקרה גם חושב שצריך לתקוע את הערבים בעכוז, זה לא הופך אותו לימני. זה מקסימום שם אותו במרכז.
"רגע, עלתה לי עכשיו עוד סיבה לכך שרוב ההומור הימני מגיע מהדתיים. . . אני מתכוון להומור היהודי. קח לדוגמה את התופעה של היהודים בהוליווד. הם הרי מצעידים שם את הסאטירה. אני חושב שיש קשר בין זה לבין מה שקורה פה עכשיו. שתי התופעות מייצגות הומור של מיעוטים, שכולל בתוכו גם רוחב אופקים: לדוסים יש יתרון על פני החילונים בכך שהם סוחבים על הגב עוד ערכת תרבות. כן, יכול להיות שאנחנו בעצם הכי תרבותיים, כי יש לנו אשכרה עוד מזוודה".
ומצד שני יש לכם גם "מזוודה" שאסור לכם לגעת בה.
"נכון, אבל זה מוגבל רק לכמה דברים מאוד צרים: בדיחות בנושא מין למשל אני לא יכול לספר, וקשה לי גם להתכתב עם הטלוויזיה של שנות ה-70 וה-80. כאילו , אני יודע שצריך לצחוק כשחנה מרון אומרת 'פ-תוח!', אבל לא ראיתי את זה, אז אני לא מבין למה".
העובדה שיותר ויותר סאטיריקנים מהמחנה הלאומי-דתי יוצאים באחרונה מחוריהם קשורה אולי גם להתנתקות. ייתכן שהמאבק של המפונים ותומכיהם בשטח הולך ועובר למקומות שהיו עד לא מזמן המגרשים הביתיים של השמאל - מעוזי העיתונות הקלה בארץ.
"אני חושב שלאחרונה יש שינוי דמוגרפי בארץ, שמתבטא גם בתחום הזה, של ההומור", אומר אראל סג"ל, פובליציסט וסאטיריקן ימני ותיק, חבר לשעבר במערכת "לאטמה" וחובש כיפה. "מבחינתו של המחנה הלאומי, לדוגמה, ללכת לכתיבה הפך להיות משהו ראוי. האנשים שם פשוט הבינו שבסופו של דבר הקרב הוא תודעתי. חוץ מזה, במצב של היום, כולם מסכימים על גבולות המתאר של הפתרון, מצד שני יש תפיסה שאומרת שישראל הולכת ומאבדת לגיטימיות על עצם קיומה - ומה לעשות, אנשים לא רוצים רק לחטוף כאפות מבחוץ ומהשמאל כל הזמן. הם רוצים שיצחיקו אותם גם מהכיוון השני".
מה שבעצם יצר את הקרקע שעליה צמח האתר "לאטמה", למשל .
"ברור. בכלל, האינטרנט שינה לגמרי את המצב. זהו: אין יותר שערי כניסה, אין סלקטורים, אין כלבים. כל אחד יכול להצחיק ולבקר שם. אם אתה שואל אותי, אני חושב שגם לא היה קורה שום דבר רע אם בערוץ 10 ובערוץ 2 היו מנסים את הכיוון הזה. אולי זה היה מביא להם יותר רייטינג ומשתלם להם כלכלית. הרי יש פה כותבים אדירים שהם אנשי ימין. הבעיה היא שחלקם בארון".
אתה מרגיש את זה גם על בשרך, ככותב ימני בין שמאלנים?
"תשמע, אני אפילו ב'לאטמה' לא הסתדרתי, אז אני לא יודע אם אני דוגמה טובה".
למה לא הסתדרת ב"לאטמה"?
"אני וקרוליין (גליק, עורכת האתר) פשוט לא ראינו את הדברים באותו אופן. בוא נגיד שהקליפים שלנו היו קורעים, ובעיקר היו הרבה יותר בוטים ממה שהם עושים שם עכשיו. אני לא אוהב הומור של גיחי-גיחי, לא אוהב שירים, והאמת היא שאני חושב שיש גם בעיה עם זה שאתה עושה הומור רק לצד אחד. זו בעיה שקיימת גם ב'ארץ נהדרת' וגם ב'לאטמה'. סאטירה, לדעתי, צריכה לבעוט לכל הצדדים. רק אז יש לה הצדקה. החוכמה היא לא רק לבוא ולהגיד 'או-קיי, מישהו סותם לי את הפה אז אני אסתום לו בחזרה'. הגישה שלי אומרת 'בוא ניתן בוקס לכולם'".
"אתה יודע, אם אתה רוצה לעשות לבנאדם דה-לגיטימציה אתה פשוט צריך להפוך אותו ליצור לא מושך. כשכל הזמן אומרים לך שהימין לא מצחיק, ובטח שלא מגניב, אז מי רוצה בכלל להיות איש ימין? הגישה הייתה שאנשים שרוצים חיים טובים ומעניינים מעדיפים להשתייך לשמאל, וככה בעצם השמאל בנה עדר: הוא גרם לאנשים להרגיש לא נעים אם הם לא היו מזוהים איתו.
"בתור אישה לא שמאלנית אני יכולה להגיד לך שהחיים שלי די כיפיים ואפילו די מגניבים. כן, נשבעת לך. יותר מזה - אני חושבת שאם מישהו היה עושה סקר במקומות המגניבים של התקשורת, הוא היה מגלה שרוב האנשים שם הם אנשי ימין. ובכל זאת, כשאתה משווה את התרבות שמקבלת ביטוי בכלי התקשורת הגדולים בישראל לתוצאות של הבחירות האחרונות, אתה רואה שרוב הישראלים לא מקבלים ביטוי בתקשורת הישראלית".
הטענה הרווחת של השמאל היא שפשוט אין הומור בימין.
"נו, זה עוד חלק בבניית המחנה שלהם. וברגע שזה הבסיס שהמחנה שלהם בנוי עליו, מה הפלא שתוכנית כמו 'ארץ נהדרת', למשל, מייצגת את מדורת השבט? אתה מבין? זה בדיוק מה שהניע את האתר שלנו לעלות לאוויר: רצון לגרום לכך שכל אנשי הימין שכבר נמצאים בעמדות כאלה ואחרות בתק? שורת ירגישו יותר בנוח להיות מי שהם. והם ישראלים יהודים מצוינים שאוהבים את מדינת ישראל בכיף ובאופן מגניב".
בינתיים, הדרך לתמונה המאוזנת באמת עדיין ארוכה. בכל זאת, השמאל שולט ברחבי ההומור והסאטירה הישראליים כבר יותר מ-35 שנה. השטח ההוא נכבש בידיו באופן חד משמעי קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים, עם שוך האופוריה של ששת הימים ותחילת עידן הסקפטיות, הייאוש, הביקורתיות והציניות. ארבעה גנרלים היו אחראים אז לכיבוש ההוא: ב' מיכאל, אפרים סידון, קובי ניב, חנוך מרמרי ומוטי קירשנבאום - האנשים שמאחורי תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש", מדורת השבט של אמצע הסבנטיז.
עד שהורדו מהמסך ב-1977, סמוך לעליית הליכוד לשלטון, הם הספיקו לבקר בחריפות את ממשלת רבין הראשונה, להתנגד לכיבוש, לצחוק על המתנחלים ולהשריש כאן את הכיוון השליט בתוכניות הבידור הפופולריות עד היום. אליהם הצטרפו, או שהיו שם עוד קודם, גם אנשים כמו דודו גבע, יהונתן גפן, חנוך לוין, עמוס קינן, יגאל תומרקין ואחרים.
"אני חושב שזה קשור לכך שבימין יש אנשים עם סימני קריאה ובשמאל יש אנשים עם סימני שאלה", מסביר אפרים סידון. "מה שקרה בתקופתנו זה שקם דור חדש ופתוח שרוצה לשאול שאלות. בכלל, לדעתי, הערך הכי גבוה בהומור הוא לצחוק על עצמך - והשאלה היא אם ימניים יודעים לעשות את זה ".
אחת הטענות של הימניים היא שאתם, השמאלנים בתקשורת, מראש לא מאפשרים להם להגיע למצב הזה.
"זה קשקוש. אמנם הייתה פעם אגדה כזאת על המאפיה השמאלנית, אבל מי שניהלו את הטלוויזיה היו תמיד אנשי ימין. למעשה, הם גם אלה שעודדו את השמאל לכתוב סאטירה, כי רק אנשי השמאל כתבו סאטירה. הם פשוט יצאו מנקודת הנחה נכונה שאם יש לך סאטירה טובה, אנשים יבואו לראות אותה. בקיצור, אין דבר כזה 'משטרת דעות שמאלנית'. כשאני פוגש ימני, אני לעולם לא מנסה לשכנע אותו להחזיק בדעות שלי, לצורך העניין. אין דבר יותר מאוס מאנשים שמנסים להוכיח לך כמה אתה טועה".
לטענתו של מולי שגב, עורך תוכנית ההומור השמאלנית "ארץ נהדרת" (זה בסדר, הוא מודה בכך בעצמו), העובדה שרוב הבדיחות ב"ארץ" נושאות אופי שמאלני מובהק קשורה לתפקידה הטבעי של הסאטירה - הטלת ספק בקונצנזוס ובשלטון. "ב-40 השנים האחרונות האוריינטציה של השלטון בארץ היא מאוד ימנית - גם אם היו איזה שלוש שנים שכן האמינו פה בשלום ובעקרונות של חברה אזרחית וליברלית יותר", אומר שגב.
"במדינה הזאת דעת הקהל הופכת לאומנית וימנית יותר ויותר, ותוצאות הבחירות האחרונות הן עדות לכך. תוכנית סאטירה צריכה להוות אלטרנטיבה. אם היה עכשיו שלטון של השמאל והסאטירה לא הייתה מטילה ספק בדרך שלו היא הייתה מועלת בתפקידה. לדעתי, אין שום טעם לעשות סאטירה שאומרת את מה שהשלטון אומר, או את מה שרוב העם חושב. צריך לנסות לאתגר אותם. בטח לא להיות חלק ממערך ההסברה".
"אני לא בטוח ש'ארץ נהדרת' היא באמת מדורת השבט היום", עונה גדעון דוקוב, עורך מדור הסאטירה "בריחת המוחות" בעיתון "מקור ראשון". "היא נראית לי יותר כמו מדורת ל"ג בעומר של הקולים של השכבה, שכולם, מן הסתם, רוצים להצטרף אליה. הם סתם קבוצה תל אביבית שהפכה לקבוצה המשפיעה כי היא חושבת שהמדינה הזאת היא של אבא שלהם, כי אבא שלהם היה פה קודם - מה שבעצם אולי נכון.
"הם קבוצה אליטיסטית, מתנשאת, אשכנזית, וככה היא גם נראית בעיני עצמה. במקרים רבים, הקבוצה הזאת לא רק עושה אפליה, אלא גם מקדמת קיבעון. לא תשמע אצל רזי ברקאי, לדוגמה, זמרים מזרחים, ואפילו לא זמרים חדשים. רק זמרים אשכנזים מעל גיל 40. אריק איינשטנים כאלה. אפילו את עברי לידר, שאפשר לאמץ בחיבה, לא תשמע אצלו. ובכל זאת, משהו מתחיל לזוז שם למעלה. אולי הכמות שלנו בעם בכל זאת משפיעה".
אלא שהבעיה של המצחיקנים הימניים היא לא רק הכמות. הטענה הרווחת נגדם היא שהם פשוט לא מצחיקים. זו, אגב, גם הייתה כותרת המשנה במדור הסאטירי של אורי אורבך, "הלחי השנייה", שהופיע בירחון הימני "נקודה" (ז"ל). "ברור לך שלא באמת חשבתי ככה", מסביר אורבך. "זו הייתה אמירה סרקסטית שיוצאת נגד הטענה שאין סאטירה בימין - שהיא, מן הסתם, לא נכונה. עד היום באמת הייתה פחות סאטירה בימין בגלל שבאופן כללי הייתה שם פחות יצירה. הימין הרי מקדש את הדברים המשותפים, הפטריוטיים, ופחות את האינדיבידואל, בעוד שסאטירה, באופן טבעי, מקדשת את הפרט.
"לימני תמיד היו פחות דברים ללעוג עליהם. הוא הרי לא יכול להרשות לעצמו ללעוג לנשיא, למדינה, לצבא ולדגל, בזמן שרוב הבדיחות מכוונות דווקא נגד הקונצנזוס ודווקא נגד הפטריוטיות. השינוי שחל בתקופה האחרונה במגמה הזאת קשור לדעתי גם לכך שהגבולות בין השמאל לימין טושטשו, ומה שנשאר לצחוק עליו זה הקצוות הרדיקליים שנמצאים בשני הצדדים".
לדעתו של ידידה מאיר, עורך "אפעס", המדור הסאטירי של "ידיעות אחרונות" (שעד לא מזמן התאכסן במפקדת השמאל של התקשורת הישראלית, "הארץ"), עדיף, בכלל, לנצל את הבמה כדי לירות לשני הכיוונים.
"אני לא חושב שהמדור שלנו ימני או שמאלני", הוא אומר. "יש אצלנו כותבים דתיים, חוזרים בשאלה, חוזרים בתשובה, וגם אנשי שמאל מובהקים, כמו נילי אושרוב, שהפגינה לאחרונה נגד פעולת צה"ל במשט הטורקי. בעיניי, סאטיריקן טוב צריך לעלות על הזיוף מכל כיוון, וזה הערך הכי חשוב ב'אפעס'. בהתחלה , כשרוגל אלפר (עורך "מוסף הארץ" לשעבר - ר"ב), הציע לי את המדור הזה, מאוד התפלאתי.
"שאלתי אותו' איך אתה מעז להפקיד את הסאטירה בעיתון שלך בידי בחור ישיבה?', והוא ענה לי שזה בגלל שאנשים כמוני נתפסים בעיניו כאאוטסיידרים - וזה המקום הכי טוב לסאטירקנים להיות בו. אני מאוד מסכים איתו. הדבר הכי חשוב בסאטירה, לדעתי, הוא לא להיות טריוויאלי. לא ללכת ולמחזר את שלמה ניצן או את 'ארץ נהדרת'".
טוב , "ארץ נהדרת" באמת הולכת קצת שמאלה מדי בשבילך.
"האמת היא שדווקא הציעו לי לכתוב ל'ארץ נהדרת' ולא הלכתי, כי זה משודר בשבת - שזה דבר מאוד חמור כשלעצמו. אתה יודע, זה יוצר מצב של'בואו נעשה עליכם בדיחות, ואפילו לא תוכלו לראות את זה'. גם הקיבעון שיש שם קצת מפריע לי. כשהם עשו שם את המערכון ההוא עם המתנחלים והעוזי שחוטפים שמאלני תל אביבי ודורשים עליו כופר - זה היה גם לא מקורי, גם מיושן וגם מאוד לא נכון. הרי גירשו את המתנחלים. הם לא חזקים בכלל. זה בדיוק הפוך - הם החלשים". אולי מהקנטינה והבראסרי הם נראים קצת יותר חזקים. "לא יודע, אני לא הולך לקנטינה, מגישים שם סרטנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם