ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

הדפוק רוצה לעוף: חוויית הסמים שלי במקסיקו

"עליתי לחדר, הדלת היתה פתוחה. החבר'ה הביטו בי תמהים עד שלרגע תהיתי אם נכנסתי לחדר הלא נכון. צדקתי. טעיתי בקומה". אראל סג"ל לקח קקטוס פיוטה בטיחואנה, ודיבר עם נעל

לפני שהמראנו מג'י-אף-קי לסן דייגו עצרנו במאורה של ההודי העצוב. זו הייתה טעות. להודי היה מזנון מטונף ושמנוני, שהיה המקום החביב על נהגי המוניות בניו יורק, או לפחות אלו ממוצא שמכסה את כל הווריאציות האפשריות של מגבת קשורה על הראש. בעקבות הביקור השתתפתי בטיסה בגרסה אלטרנטיבית ומסריחה של מועדון עשרת אלפים מייל. לא עשיתי סקס בשירותים, אבל התחת שלי התאהב באסלה. ירדתי מהטיסה כמו רוכב רודאו.

ביציאה חיכה לנו אבי בביואיק. הוא הגיע בנסיעה מלאס וגאס. זו הייתה טעות. לפני מעבר הגבול יש פקק באורך הגלות. לטיחואנה אסור להגיע בפרייבט. גם לא כדאי לעשן "פרפל הייז" במכונית כשבחוץ יש חמישים מעלות בצל, וגם לא אחרי שאכלתם קארי והקיבה שלכם עברה למצב צבירה של הר געש בינוני.

היינו רטובים מזיעה, והמכונית הריחה כמו הגנגס ביום צפוף, עם פגרים רבים במים. שוטר דחף את ראשו דרך החלון, רחרח, והזעיק את הכלבנים. הוציאו אותנו מהרכב, פירקו לו את הצורה, הפכו את המזוודות. היה לנו מזל שלא מצאו פירור. האמריקנים לא עושים צחוק. הפרצופים של השוטרים שידרו "חכו-חכו יא זבלות, שתחזרו, יתחיל הכיף האמיתי".

אחרי שלוש שעות של פקק הגענו לטיחואנה, עיר החטאים השוכנת על הגבול סמוך לסן דייגו, ארצות הברית. גן עדן ופח זבל בכרטיס אחד. מגרש המשחקים החלוד של צעירי סן דייגו. לכאן הם באים לפרוק כל עול. להשתכר (במקסיקו מותר לשתות לפני גיל 21) ולזיין זונות מקסיקניות עם עיניים עצובות ומטומטמות. עיר מבורדקת כמו שרק עיר מקסיקנית יכולה להיות. קרוב כל כך לארצות הברית ושונה כל כך ממנה. המדרכות מגמגמות, הכבישים פוערים לוע אספלט פצוע, הבתים מתפוררים. דאון טאון שמריח אלכוהול, זרע ומריחואנה. מרכזי קניות עצומים, נאונים מהבהבים ספרדית והמון פלסטיק, אבל לא פלסטיק מצוחצח אמריקני עם ריח של משחת שיניים מנטה אלא פלסטיק זול, דהוי. לא ברבי אלא החיקוי של ברבי מעזה.

לא ברור של מי היה הרעיון, ועד היום המחלוקת רבה, אך תוך כדי תיור נקלענו ארבעתנו לחנות קטנה ועבשה, מעין מרפאה טבעית אינדיאנית. מכשפה זקנה עם אף אדום שהסריחה מאלכוהול מכרה לנו חוויה שלא נשכח. פיוטה, מסקלין טהור, סם הזיות המוכר גם בשמו המקצועי 3,4,5 - טרימתאוקסיפנתילאמין. את החומר האינדיאנים סוחטים מקקטוס הפיוטה הקטנטן, ועורכים טקס מיוחד. בשל עוצמת ההזיות רצוי להיות בחברת אנשים פיכחים, אבל אנחנו, ישראלים שיודעים הכול, נכנסנו לחדר במלון, ערבבנו את האבקה המרה בקולה, שתינו ויצאנו למסע.

בתחילה החוויה הייתה נחמדה עם שמץ מסתורין מפתה. כל תחושה, כל רגש, התעצמו פי מאה. שמעתי למשל מוזיקה מחרישת אוזניים. הבטתי סביב. המקור היה אוזניות של ווקמן שהיה מונח עשרה מטר ממני. הצבעים נהיו מדויקים יותר, קלידוסקופ מרהיב של גוונים נקיים, מבריקים כאילו שטפו אותם.

כששמתי את היד

על העין העצומה ראיתי מראות מופלאים, צורות גאומטריות שהתחילו במבנה פשוט של חרוט או תיבה ונהיו מורכבות ופסיכדליות. החדר נראה כמו פנס קסם. הספה קיבלה חיים. הכיור התחיל לדבר. למסקלין יש עוד השפעה ייחודית, חפצים תלת-ממדיים נעשים דו-ממדים ואפילו שטוחים, כמו בציור קוביסטי; ואכן, מאוחר יותר למדתי שמסקלין היה ההשראה של פיקסו. השפעה נוספת שיש לחומר היא תחושת בחילה עד כדי הקאות.

כמו שציינתי בתחילה, האוכל ההודי עשה בי שמות, ולפיכך יצאתי ונכנסתי מהשירותים עד ששני פתחי היציאה של הגוף בערו בי באופן שווה. הצמא הרג אותי, מזל שמצאתי בקבוק מים מינרליים. בשלב מסוים הרגשתי צורך להביט אל תוך הנעל שלי ולדבר אתה. תהרגו אותי, אבל אני לא זוכר למה. חלצתי את הנעל ושקעתי בדיאלוג ארוך, מתעמק במסתוריה. כשהרמתי את הראש ראיתי את ב' עומד עם הראש מחוץ לחלון ואת ש' מחזיק במותניו.

"מה אתם עושים?" שאלתי, "מה, אתם מחייכים למצלמות של הלוויינים?"
"מי מצטלם? הדפוק רוצה לעוף", השיב ש. "אני רוצה לעוף", שמעתי את ב' צוהל. כאן, מתוך שרידי התודעה הישנה, החלה לצוץ הפאניקה הישנה והטובה. רק שלא יקפוץ, חשבתי. המשטרה תבוא לפה. אסור-אסור.

"תוריד אותו", צווחתי . אבי הכורדי, שהיה הכי סחי, אולי משום שכורדים מחוסנים, אמר: "יאללה, בואו נצא החוצה. ננשום אוויר נירגע, נסתובב קצת. נבלה". לא הייתי בטוח שאני באמת רוצה להסתובב בעיר מקסיקנית ששורצת כנופיות, אבל גם לא רציתי להישאר לבד, והרעיון של אוויר נקי מצא חן בעיניי. מיהרתי לנעול את הנעל, אבל משום מה היא לא עלתה על הבוהן, שהתנפחה לממדים עצומים. "נו, אתה בא?" שמעתי אותם בדלת. "שנייה-שנייה, חכו לי", גנחתי . "אנחנו יורדים, נחכה לך למטה". למסטולים אין סבלנות.

הזעתי מלחץ, התאמצתי לנעול את הנעל, אבל שום דבר. הבוהן הסוררת מיאנה להיכנס. לא רציתי להישאר לבד עם הכיור המדבר. תפסתי את הנעל ביד, וסגרתי אחריי את הדלת. 

כבר במעלית, סגור בין ארבעה קירות, התחרטתי שיצאתי מהחדר, אבל היה מאוחר. המפתחות היו אצל החבר'ה. חיפשתי אותם בלובי ולא מצאתי. יצאתי מהמלון, ראיתי אותם פוסעים במורד הכביש. מיהרתי אחריהם, ושמתי לב שאני צולע. טבעי. הייתי נעול רק בנעל אחת, מחזיק ביד את הנעל השנייה. הרעש, הצעקות והריח העלו את מפלס הפאניקה, הרגשתי מחנק. פתאום היה נדמה לי שאני שומע ניידת מתקרבת.

לבי הלם בקצב שלא הכרתי, היסטריה השתלטה עליי. הפה התייבש, גוש בגרון, לחץ בשלפוחית ובקיבה. המחשבות שיגעו אתי. אני חייב להיעלם. אסור שיראו אותי עם נעל אחת. הם יעצרו אותי ויכניסו אותי לכלא מקסיקני, ואז אסיר בשם פדרו יהפוך אותי לאשתו. אלוהים תעזור לי. דמעות עלו בעיניי כשראיתי בדמיוני את פדרו וקרם הלחות האהוב עליו. בלי להרהר בדבר פעמיים, חתכתי לתוך סמטה חשוכה והתחלתי לרוץ. העיקר שהמשטרה לא תשים עליי את ידה.

כאן החלה מסכת פרנויה איומה כל כך, מזוויעה כל כך, שעצם השחזור שלה עושה את בשרי חידודין-חידודין. אני מדבר על סיוט שהיה הרבה יותר מאימה ובעתה, ממש מסע בממד אחר של תודעה. אבוד בעיר, שוטטתי ללא כיוון. צולע על נעל אחת, רגלי היחפה מדממת, עיניי נעוצות בכביש, ממלמל לעצמי, מתעלם מהסביבה המבהילה. במשך ארבע שעות הלכתי בלי הפסקה במעגלים חסרי היגיון. רועד מפחד, מטושטש מכאב, הצלחתי לבסוף למצוא את המלון. בלובי המצ'וקמק הסתכלו עליי העוברים והשבים במבט שהיה תערובת של רחמים, סלידה ופחד. מי זה הגרינגו המזיע והמסריח עם הרגל שמשאירה כתמי דם על השטיח המטונף?

עליתי לחדר, הדלת הייתה פתוחה. החבר'ה הביטו בי תמהים עד שלרגע תהיתי אם לא נכנסתי לחדר הלא נכון. צדקתי. זה לא היה החדר. טעיתי בקומה.

עליתי במעלית, משתוקק כבר להניח את הראש. נכנסתי לחדר, נפלתי על השטיח חסר נשימה.
"איפה היית?" שאל ב'.
" טיילתי", השבתי בפסון אחרון שגייסתי.
"למה אתה עם נעל אחת?" שאל אותי אבי הכורדי.
"אני לא מצליח לנעול את הנעל השנייה", הסברתי , "לא יודע מה קרה לה, היא לא עולה לי על הרגל". הנפתי את הנעל הסוררת.
"מה אתה מפגר? זה לא נעל. זה בקבוק מים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...