זיכרונות מבית אבא
יהונתן גפן נזכר שאף פעם לא היה לו אבא, אבל עכשיו הוא מת
לך תתאבל על מישהו שמת ומעולם לא דיבר איתך על חייו או על חייך. מישהו שסיפר לי בגאווה שהוא מעולם לא נתן לי שום דבר, חומרי או נפשי. מישהו שמעולם לא חיבק אותי או נתן לי מחמאה, ולו המחמאה המאולצת ביותר.
שתי אחיותיי מספידות את אבי במילים שגורמות לרב להוריד את מבטו אל ערימת העפר התחוח. אחות אחת מספרת לו על הפספוס שלו, ואיך בחר להפסיד את ילדיו ואת נכדיו. אחות אחרת מצטטת מספר של פול אוסטר קטע על אב שנעדר עוד בחייו ולכן "כעת הוא לא יחסר לאף אחד".
אני מנסה לאזן בשיר שלום עתיק שאני מטמין בקברו, כמו שהיוונים היו מחביאים מטבע בכפות ידיהם של המתים כדי שיהיה להם כיצד לשחד את המלאך ששומר על נהר סטיקס בדרך לעולמות הבאים. אחרי המילים הכועסות של האחיות שלי, מואיל איזה חבר ותיק של אבינו להגיד מילה טובה על המנוח. ואז, כמעשה פלאים, מתנתק הרמקול ודברי השבח המגומגמים אינם נשמעים.
אחותו של אבי, רות גפן-דותן הנפלאה והדגולה שלנו, מבקשת להגיד רק שני משפטים: "היה לי אח. ועכשיו אין לי אח". ואני חושב בלבי: "לא היה לי אבא. ועכשיו אין לי אבא".
אבא שלי מת ביום ההולדת שלי. הוא היה בן 85, ואפשר להגיד שהוא מת בשיבה טובה. השאלה היא כמובן כיצד אנחנו מגדירים "שיבה" וכיצד אנחנו מגדירים "טובה". יום חורף שמשי, גבעת שמרון צבועה באדום הכלניות ובוורוד השקוף של הרקפות. בית הקברות גדוש גיבורי מלחמות וחלוצים, והיה צורך להזיז מעט את המצבה של אמא שלי. היא כמובן לא התנגדה, היא כבר זזה הצדה לפני כל כך הרבה שנים שבהן לא אהבה את חייה.
אבא שלי מת ביום ההולדת שלי, אלא שלמעשה הוא מת בשבילי ביום שבו נולדתי או לפחות
באחד מנסיונות ההתקרבות האלה הוא אמר לי בגאווה שהוא אוהב את המדינה יותר מאשר הוא אוהב את הילדים שלו. זה לא קל לילד לקלוט שאבא שלו הוא פשיסט שמעולם לא אהב אותו ואפילו לא מתבייש להודות בכך. וכעת, האיש שמעולם לא היה, שוב איננו.
לפני כחודשיים, כשכבר היה חולה מאוד, גוסס והוזה ועדיין מתנהג כבריא עם כל הבדיחות היבשות שלו, נסעתי עם בני לבקר אותו. ידעתי שזאת תהיה הפגישה האחרונה שלי עם האיש הזה שהוכרז כאבי הביולוגי. כמו תמיד הוא התנחל באיזה קן קוקייה, הפעם בכפר בגליל. הוא דיבר איתנו ביסודיות על הסכנה הסורית ועל איך צריכים לחסל את החמאס. שוב לא היה לנו רגע אחד אנושי - ולא לאומי - ביחד.
"אתה", הוא אמר והצביע על בני אביב, "צריך לשבת בבית סוהר". רק מי שמכיר את ערכי אבי מבין שלדעתו הילד שלי צריך ללכת לכלא משום שלא שירת בצה"ל. "ומה אתה עושה עכשיו? ", אני שואל את אבא ישראל רק כדי להחיות את השיחה שדועכת אפילו יותר מאבי. "כרגיל", הוא אומר, "מחנך דור חדש של לוחמים".
בשנים האחרונות, ולו כדי לסלוח לאיש הזה שהפקיר אותנו, ניסינו אחיותיי ואני לפתח תזה שלפיה אולי אבינו סבל מהלם קרב (למרות שאין שום תיעוד מדויק על גבורתו חוץ מזיכרונותיו שלצערנו תמיד היו קוקטייל של שקרים וסודות). כל בחור צעיר ושפוי הולך לצבא לשנתיים-שלוש וסופר את הימים לשחרור. אבא שלי מעולם לא השתחרר. הצבא היה בשבילו טעם החיים והחאקי שהוא לבש כל חייו לא היה רק צבע, אלא גם רעיון. מלחמות ישראל היו חשובות לישראל יותר משלום על ישראל ויותר מילדיו. ותחשבו לרגע, איזו משפחה נפלאה היינו יכולים להיות אם אבא שלי היה משתמט כמו הילד שלי!
אין לי ספק שמשהו השתבש אצלו כהוגן אחרי כל כך הרבה שנים שבהן היה סגן אלוף נצחי. כמו רבים מבני דורו, הוא אפילו לא תפס שהוא יעשה הכל למען פרת המלחמות הקדושה של המדינה. לא היה מי שיעז להגיד להם שהם מטפחים את תסביך עקידת יצחק וסוגדים למצב לא נורמלי, שבו הילדים והנכדים מתבקשים בנימוס להקריב את עצמם למען המדינה בברכת ההורים וועד הבית.
אבא שלי מת ביום הולדתי. הוא דחף אותי להיות חייל קרבי. הפעם היחידה שבה אמר לי ברפרוף שהוא אוהב אותי היתה אחרי הצניחה הראשונה, ואני מניח שאם הייתי נופל באחד ממבצעי הטיפשות של ישראל אז אבא ישראל אולי היה גאה בי קצת, אולי אפילו אוהב אותי קצת. קל לאהוב את המתים.
"הפסדת", אמרה אחותי על הקבר הטרי שלך, "הפסדת את החיים עצמם-את הילדים, הנכדים והנינים". וזה באמת חתיכת הפסד. כל כך הרבה אהבה היית יכול לקבל ולתת, ואתה רק עמדת שם ודפקת הרצאות על מורשת קרב ועל שלל קרבות. איזה בזבוז של חיים. איזה בזבוז של מוות.
התיקונים שלא עשית בחייך יישארו כנכות רגשית עד סוף חיי: לב קפוא, ריקנות, עלבון יתומי ובדידות קיומית קשה מנשוא, שחיבלה לא רק בחיי אלא גם בחיי ילדיי ונשותיי, ואיך אוכל להתאבל על מותך כשאני עדיין מתאבל על חייך?
אבא שלי מת ביום ההולדת שלי. וכן, אולי הוא הרוויח דורות חדשים של לוחמים, אבל הוא הפסיד שלושה דורות של אוהבים: זורל'ה, ענת, יהונתן, שירה, אביב, נעם, יעל, עמוס, שאולי, מאיה, גון, תרזה, לו, ניב, פלג, נטאשה, לב ודילן.
נא להמתין לטעינת התגובות
