פולילוג – כרוניקה של רווקות נצחית
הוא קובע גורלות. הוא מכריע יחסים, בוחר מובילי דעה, ומדיר אחרים. עופר ינאי צולל למימי 'הביצה' ומעלה ממנה את הפולילוג - קולו הרודני של המון חסר הפנים שמטיל את אימתו על רווקים ורווקות דתיים הצמאים לקשר. קחו אוויר - זה הולך להיות עמוק
-איפה אתה?
-בלוויה של אבא של חברה.
-יש הרבה אנשים?
- ????
בשנים האחרונות יצא לי לחיות בירושלים (מרכז חיי הוסט לאחרונה לתל אביב) כשמרכז חיי החברתיים היה בתת קבוצה שמכונה באופן לא רשמי ובמידה כזו או אחרת של עוינות – "הביצה". הביצה, אותו מוקד תרבותי של חיי הדתיים הרווקים, ידעה ליצר סוג של אלטרנטיבה דתית, גם חיי רווקות עשירים וגם שמירת מצוות, רגל אחת איתנה בעולם הדתי ורגל שנייה איתנה לא פחות בעולם המודרני.
על אף העובדה שהמילה "הביצה" הייתה ניתזת מפיהם של רבים וטובים במין סלידה קלה, אני מודה ומתוודה שלטעמי, הביצה הייתה נהדרת! הקלות של רקימת הקשרים החברתיים, האפשרות לפגוש באנשים איכותיים, ולעיתים מרתקים ומרשימים, והתחושה הכל כך נעימה של היותך נמצא בחברת אנשים שהם פשוט... בראש שלך. אין ספק, הביצה הייתה אידיאלית. חנות הצעצועים הגדולה, הפטנט המקורי של רווקי ורווקות המגזר לניצחון על הבדידות והצורך להתבגר.
נכון, פה ושם היו צרימות, חריקות. מדי פעם נתקלתי במשהו שחייב חשיבה מחודשת. האם לאושר הרווקים שלנו יש מחיר? האם יש לביצה צד חשוך?
היו מקרים בהם נתקלתי במישהו או מישהי שעבורם הביצה הייתה מקום שלילי, פוגע, מכאיב ומלחיץ. הכאב והפגיעה נגרמו תמיד על ידי אותו גורם, שכונה בשם הקוד – "הרבה אנשים" - "הרבה אנשים אמרו/אומרים ש.."
והיו גם התמיהות הרגילות: למה הם לא מתחתנים? מדוע האנשים בביצה כל כך לא מאושרים? ומדוע באופן מוזר נפוצה ההתנהגות הילדותית עד אינפנטילית אצל בוגרי (תרתי משמע) הביצה?
אני חושב שהרגע בו נשאלתי אם היו "הרבה אנשים" בלוויה, היה הרגע בו הבנתי שלביצה אכן יש צד אפל.
יש סיבה שאנחנו לא מתחתנים, וזה לא קשור לריבוי האפשרויות או לחיים בעולם המודרני (בחברה החילונית בגילאים האלה, אפילו התל אביבית, שכיחות הזוגיות גבוהה בהרבה). הסיבה הזו צפונה בצמד המילים התמים - "הרבה אנשים".
עבור רווקים דתיים בוגרים השבת היא מלכוד הבדידות האולטימטיבי. מוסיקה/ טלוויזיה/טלפון הם לא אופציה. ואתה בוגר מכדי לחזור להורים על בסיס שבועי. הפחד מהבדידות השבתית הוא האינטרס המשותף שעליו קמו ויקומו ביצות בירושלים, בגבעת שמואל ובאפר ווסט סייד במנהטן.
והביצה סיפקה לנו פתרונות. לא היה לנו צורך להקים משפחה כי ארוחות השבת ההמוניות סיפקו סימולציה של משפחה, לא היה לנו צורך לקשור קשרים חברתיים עמוקים כי הביצה הגישה לנו באוהל נחמה, בקרליבך ובמסיבות צרעה, פאסט פוד של קשרים חברתיים ללא הגבלה.
אלא שלפאסט פוד הזה יש תופעות לוואי ואני סבור שלכולן שורש אחד - הפולילוג. (ריבוי קולות) הפולילוג הוא מצב תודעה חדש שאותו מייצרת הביצה. אם את התודעה האנושית אפשר לחלק לחויות מסוג המונולוג - אותן חווה האדם בשיח עם עצמו כגון יצירה, חוויה אסתטית ואומנותית והתפתחות אישית, וחוויות מסוג הדיאלוג שאותן חווה האדם באינטראקציה עם הבריות כגון חברות, יחסי משפחה וזוגיות,
בביצה נוצר זן חדש של מצב תודעה – פולילוג. פולילוג הוא שיח שלא מתנהל עם איש ספציפי או כמה אנשים ספציפיים, אלא עם המון חסר פנים המכונה בעגה הביצתית "הרבה אנשים".
העיוות הנפשי והצד האפל של הביצה מצויים בעובדה שמצב התודעה הזה לא מתקיים בשלום עם המונולוג והדיאלוג, הוא
כאשר הקריטריון המרכזי לאיכותו של אירוע הוא אם היו בו "הרבה אנשים" ולא התוכן שלו - זהו פולילוג. בדיוק אותה תופעה לפיה לבית כנסת לא הולכים כדי להתפלל, לערב שירה לא הולכים כדי לשיר ולמסיבה לא הולכים כדי לשמוח.
לכל האירועים האלה הולכים כדי להתמנגל, לפגוש אנשים חדשים ובעיקר ישנים ובמילים אחרות לשמוע את נהמתו המרגיעה של הפולילוג. בפעם הראשונה שהגעתי לגבעת שמואל לשבת שאלה אותי מכרה מירושלים בבית הכנסת קרליבך, 'עם מי אני אוכל?' כשעניתי, התגובה של אותה בחורה, הייתה מאלפת ובלתי נשכחת - "אתה אוכל עם האנשים הלא נכונים!" אמרה במבט נוגה. ("על מה לכל הרוחות היא מדברת?" חשבתי ).
כשהאנרגיות להכרה חברתית מכוונות להיות ה"איש הנכון" במרחב הביצתי, הן משאירות מעט אנרגיה להתפתחות אישית ומקצועית, כשהפוקוס והמאמצים מופנים להשיג הכרה חברתית - נשכחת השאלה החשובה של קבלה עצמית ויכולת לענות בכנות על השאלה – מה אני אוהב? מה גורם לי אושר.
האפרוריות של אנשי הביצה בכל הנוגע למימוש עצמי , וחוסר ההצטיינות היחסי, גם הם בעיני קורבנות/תוצאות הפולילוג
אולם הנושא בו ההשפעה של הפולילוג היא דומיננטית והרסנית ביותר, הוא נושא הזוגיות.
לדינמיקה של זוגיות בראשיתית בביצה יש תבנית פחות או יותר קבועה, ראשית הזוג מתראה יחסית בסתר ומהרגע שנודע דבר הזוגיות מתחיל מצעד הטיפוסים.
די בהתחלה יופיע ה"מזהיר/ה" שיודע לומר לאחד מבני הזוג דברים נוראיים על השני והכול מניסיון אישי, לא שלו, אבל של אנשים שהוא מכיר אישית, שמכירים אנשים, שמכירים אישית וכו'. אחר כך יופיע ה"מברר" – זה שלמרות שיבקשו ממנו לכבד את הפרטיות יתשאל את חבריו של בן הזוג על הזוג המתהווה.
כשהדברים כבר קצת יותר ידועים יגיע ה"אוסר" או "הנפגע" – זה שחושב שלאחד מבני הזוג אסור לצאת עם השני או בכלל, כי הוא בעצם עדיין לא סיים את הקשר איתו, והוא ממש, אבל ממש, ייפגע מזה. האוסר והנפגע אוסרים ונפגעים מתוקף ה- "מה יגידו האנשים" - משפט מכונן בביצה.
ולסיום יעלו ויבואו "מחווי הדיעה" שיספרו לך שיכולת להשיג משהו טוב יותר, וכמה הבחורה לא ברמה שלך.
כל התופעות האלה יוצרות בית גידול הרסני לקשר. וירג'יניה וולף לימדה אותנו לפני מאה שנה כי הסיבה שנשים לא יוצרות היא כי לנשים לא היה מעולם "חדר משלהן", כלומר פרטיות. החירות שבפרטיות שהיא המצרך הנחוץ ליצירה ספרותית, נכונה גם ליצירה של קשר חדש.
העדר הפרטיות והמצב בו זוג בצעדיו הראשונים בקשר מרגיש שהוא צריך לתת דין וחשבון לכל מיני אנשים - קוטע קשרים באיבם תוך גרימת סבל רב. "עשו בנו לינץ'" אמרה לי פעם מישהי בתיאור קולע.
הלגיטימציה הציבורית להתערב נובעת מראיה עצמית כסוג של נאמנים מטעם הפולילוג. ובמקרים רבים הפולילוג גם אחראי לשני טיפוסים של זוגיות שכן תימצא בביצה:
הזוגיות הנסחבת- קשרים שנמשכים על פני עשור בלי יכולת לחתוך לכאן או לכאן מיראת הפולילוג, והזוגיות האובססיבית - בה אחד מבני הזוג רודף אחרי השני לא מתוך אהבה גדולה, אלא מתוך איזה תחושת השפלה ציבורית שהוא חווה בעבר ורצון להוכיח "להם". אהבה אין כאן. התערבויות עם חברים במקרה הטוב והפעלת לחצים במקרה הרע, יש כאן.
ההשפעה של הפולילוג היא לפעמים כל כך חזקה שהוא ממש מעצב אישיות ומייצר טיפוסים שונים ומשונים:
1. ה"מפרגן" - מוביל חברתי מתבגר, שימי התהילה שלו מאחוריו, שלא יפספס הזדמנות בהיקרות זוגיות על דרכו לומר כמה הם לא מתאימים, לאנשים מסביב וגם לבני הזוג עצמם (שלא אחד בפני השני). ה"מפרגן" בעיני הוא העצוב שבדמויות מכיוון שהוא עצמו לא חווה מעולם זוגיות טובה. הפולילוג של ה"מפרגן" הוא ההתמכרות לתהילה, הזוגיות של האחר – עמוקה יותר, יציבה יותר מאיימת עליו ומכאן ה"פרגון”.
2. דורשת הטוב - תדע תמיד להסביר לך למה הבחורה לא מתאימה וטובה לך, לפני או אחרי שהתחלת לצאת איתה. "איך יכול להיות שאתה רוצה אותה?” רשפה אלי פעם בזעם מעל כוס סיידר חם בקפה רחביה. הפולילוג של דורשת הטוב הוא חוסר הקבלה העצמית שלה עצמה, דורשת הטוב פוחדת להיות לבד עם עצמה ומי שמצליח להיות ביחד מעורר בה זעם וכאב.
3. אל תדברי על אריק - בחורה שנושא השיחה החביב עליה בסיטואציה אינטימית (בפעם הראשונה) הוא מי הבנות האחרות בביצה שעימן הייתה לך סיטואציה דומה? הפולילוג שלה הוא חוסר היכולת שלה להעריך את עצמה או אנשים אחרים בלי המדרג היחסי של החברה.
4. האוטופיסט – (מת עליו) האוטופיסט הוא זה שגרסת החיים המועדפת עליו היא ג'יימס בונד, הג'וב שלו צריך להיות להציל את העולם, והבחורה חייבת להיות סוף הדרך ורצוי שתתחלף כל שעתיים (או חמש עשרה דקות) כל דבר אחר- עבודה רגילה או בחורה טובה הם פסולים. הפולילוג של האוטופיסט הוא הצורך להיות "גדול מהחיים" וזהו הרעל שלא מאפשר לו להיות מאושר בחיים רגילים.
4. מיזנטרופ – (הוא כבר פחות) רואה את הבינוניות והדברים הלא טובים אבל לא מצליח להיחלץ ולעבור לחברה אחרת, הפולילוג של המיזנטרופ הוא הפולילוג של הבוז, לחברה שאליה הוא שייך, ומכאן לעצמו, ומכאן לכולם.
5. האליטיסט – (גבר גבר) חופשה סקי מוצלחת עבור האליטיסט היא זו שבה הוא היה עם חבר'ה שהוא נהנה איתם אבל יותר חשוב- הוא לא היה עם חבר'ה שקשורים לחברה הביצתית, הוא ישא עיניים לאורח חיים חילוני ועדיין בבילוי שגרתי בפאב, רוב הסיכויים שהוא יצא עם טלפון של בת מגזר בהווה או בעבר. הפולילוג של האליטיסט הוא האינדבידואל שמגדיר את עצמו על ידי שלילת הרבים, ובכך הוא עדיין שבוי על ידי הרבים ולא אינדבידואל טהור.
איך אמר לי פעם במסיבה: "אני לא מבין מה הבעיה שלי עם ש. אם היא הייתה מופיעה לי בדייט ולא הייתה קשורה לביצה מזמן הייתי הולך על זה".
הדמויות הנ"ל אולי משעשעות, עד שמבינים שחלקן קרוב יותר לארבעים מאשר לשלושים ואין שום עתיד מבטיח עבורן, רק הווה מתמשך ולא משתנה. הפולילוג נותן לנו אשליה שניצחנו את הבדידות, בפועל לא ניצחנו אותה. היא רק נתנה לנו אשראי קצר מועד שאנו עלולים לפרוע בחיים שלמים של עריריות ובדידות.
חשוב לציין שבעיני אין אשמים באופן אישי, כיחידים, כולנו לויתנים תאבי חיים וזוגיות אלא שכקהילה הפולילוג משיט אותנו להתאבדות קולקטיבית על חופי הבדידות. לא באתי לומר שהמלך הוא עירום, באתי לומר שהגיע הזמן לפרק את הממלכה. ונ.ב - כתבתי מאהבה.
עופר ינאי , 33, היה מאושיות הביצה בירושלים, ואף השתתף בסרט הדוקומנטרי "המודרנים" על חיי הביצה. בוגר תוכנית אמירים באוני העברית. מנהל שיווק ומכירות בהייטק.
נא להמתין לטעינת התגובות
