שיערך הארוך נערה

יום עצמאות היה השיא. בפליאה של מי שאיבד עולם, ופתאום הודיעו לו שזכה בחדש, היה מלטף את החג הזה ומפרכס אותו. החומרים שמהם עשויה הגאולה הקטנה והפרטית שלו היו בית קטן, 3 בנות ונכדים צברים חצופים. עינת ברזילי כותבת על סבא שלה, ועל הנערה בשיער השחור

עינת ברזילי | 30/4/2008 17:27

לסבא שלי הייתה חולשה לשיער שחור, נשי, חלק. לא אהב לראות אותי, נכדתו מסופרת קצר. את שערי הכהה ירשתי דווקא מהצד הספרדי, אבל סבא שלי שמח בו כאילו היה סוד שטמון בין שנינו.

עינת צילום: רועי נגרי

סבא שלי ידע להעריך אהדת נשים, ובסיפוריו מהעיירה מיהלן ברומניה, היו הנשים קוראות בשמו מעזרת הנשים כששר לפני התיבה את קינת יעקב על יוסף, וכשגילם את דון יצחק אברבנאל העולה לגרדום במחזות של בני עקיבא.

"תראי כמה סבתא אוהבת אותי!" היה משוויץ באזניי. "היא לא יכולה לחכות שאחזור מתפילת מנחה" וסבתא שהייתה משכילה ואצילה ממנו אבל מאוהבת יותר, הקניטה אותו בהשלמה: "הוא מתפאר באהבה שלי ולא באהבה שלו. את רואה, מאמעשיינע? תמיד כדאי להיות עם גבר שאוהב אותך קצת יותר ממה שאת אוהבת אותו"

וסבא שלי היה רגיל להיות נאהב. בן זקונים מפונק שאחיותיו הגדולות מאכילות בחמאה, ואמו שעמדה לפני הגביר והכריזה : "קברתי כבר 7 ראשי ערים, אתה לא מפחיד אותי", שומרת תחת סינרה.

כשפרצה המלחמה היה בחור צעיר, ונלקח למחנה עבודה בכפייה במוגילב שבאוקראינה. בוקר שמשי אחד, ראה כיצד מעבר לגדר במחנה שממול מובילים היהודים את אחיו הבכור על אלונקה לקבורה חפוזה. בתושייה, שיחד את השומר האוקראיני בכסף וברח יחד איתו מן המחנה. כשהיו בדרכם אל העיר, סבא דאג לשכר את הגוי, נטל את הכסף ושב למשפחתו.

כדי להחזיק בחיים את אמו ואחיותיו, נשא את אבלו בשתיקה ולא סיפר על מות אחיו. גם לא ישב שבעה. "כי איך יוכלו הנשים המיואשות האלה לשאת את חרפתו של תלמיד חכם שלפני הגרמנים היה מאורס לנינה של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ועכשיו מצא את מותו ממחלת טיפוס מעליבה?"

כך סבא היה מספר לנו, ופורץ בבכי שעולה מתהומות הנשייה, לא מתבייש בבכיו. ובאחת היה
משתנה ושואל בקריצה: "נו, סיפרתי לכם כבר על החסיד שבא עם אשתו לרבה, ונתן לה לחכות בעגלה, וכשנכנסה מצאה אותו רוקד על השולחן?"

מתכון לעוגת שמרים

אבל הטרגדיות והאסונות לא הקהו את ליבו, כנצר לחסידי וויז'ניץ שבארץ ישראל הפך ל"דתי לאומי" שמח במצוות כמו ילד קטן.

בפורים התחפש, בשבועות תלה במרץ על המנורות ענפים ירוקים שתלש מהגדר החיה בגינה, כאילו הפעם ירד אליו משה מן ההר ויגיד לו תודה אישית על שקישט לכבודו את הדרך מהר סיני.

יום עצמאות היה השיא. בפליאה של מי שאיבד עולם, ופתאום הודיעו לו שזכה בחדש, היה מלטף את החג הזה ומפרכס אותו. נרות, חולצה לבנה, שופר בבית הכנסת, ארוחת חגיגית וצפייה משפחתית בטקס הדלקת המשואות. החומרים שמהם עשויה הגאולה הקטנה והפרטית שלו היו בית קטן, 3 בנות ונכדים צברים חצופים.

אני אהבתי במיוחד לבוא לשם בימי חמישי. אז הייתה סבתא אופה את עוגת השמרים שלה. בצק שאף אחד לא מצליח להתחקות אחריו עד היום, מרודד במערוך על משטח עץ גדול, עליו מורחים ביד נדיבה

שכבת ריבה ביתית, ומפזרים תערובת של קקאו וסוכר. מגלגלים לרולדה ואופים בתנור עד ששוקולד סמיך וחום זולג מבין הקיפולים ומכתים את התבנית.

בחסות פרוסת עוגה כזו, סיפר לי סבא האהוב את הסיפור על הנערה בשיער השחור. הפעם, לא היה קהל לרתק, רק נכדה אחת מבולבלת ותשושה אחרי אהבה טובה שנגמרה, וסבא שמוכן לעבור שוב שואה שנייה כדי לא לראות צער בעיניים שלה.

הוא סיפר לי על בחורה שחורת שיער ומבריקת מבט, שהכיר בנעוריו. היא הייתה מעיר אחרת, והגיעה לבקר במסגרת פעילות של בני עקיבא. הזרה היפה שבתה את ליבו, אבל בעיירה חסידית ואדוקה לא מציעים לבחורה סתם כך ללכת לסרט. וסבא פנה לאימא שלו וביקש שתקדם את השידוך.

סבתא פרידה שהבינה דבר או שניים בסבלנות, אמרה לו לחכות עד שאחיו יתחתן, כי לא נהוג במקומותינו שהצעיר יתחתן לפני הבכור והוא ציית.

צעירים בברנו, צ'כוסלובקיה המוזיאון היהודי, פראג

הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים

ואז פרצה המלחמה וכל הקלפים נטרפו. אחרי המלחמה סבא השתדך עם סבתא הנבונה והאצילה והיא עטפה אותו כל חייו בהערצה שיודעת גם את החסרונות, והוא השיב לה באהבה שקטה ודואגת.

אחרי המלחמה, וסבא כבר איש נשוי כבן 30, מטופל באחיות ואחיינים, אחרי שלא נשארו עוד גברים במשפחה, נסע ברכבת לסדר סידורים אחרונים לקראת העלייה ארצה בספינת מעפילים. ושם היא ישבה. בקרון הרכבת. הנערה בשיער הארוך והשחור, בכובע קטן ואלגנטי ובחליפת חצאית, כך לפחות בעיניי רוחי.

סבא פגש בעיניים שלה והמבט הכבוי כפה עליו להשפיל אותן. אז גילה שרגל אחת מרגליה נכרתה.
הוא לא שאל. ניצולים לא שואלים זה את זה שאלות - הם יודעים. דיברו מעט. נזכרו בימים השוקקים בבני עקיבא. סבא סיפר לה שהוא עולה לארץ ישראל, ודי.

אני לא בטוחה בסיבה שבה הפקיד בידיי את הסיפור. שאלתי את אימא שלי ואת אחיותיה והן הודו שלא שמעו אותו מעולם. אבא חסידי, אפילו אחד עם חוש הומור, לא מדבר עם בנותיו על אהבות נעורים.

יתכן שזו הייתה דרכו ללמד אותי משהו על גורל. להגיד לי שיש סיבה ומסובב. ואולי רצה לקחת אותי למקום אחר לכמה דקות. לכסות על העצבות בפרספקטיבה של זמן.

אבל אני, מאז בכל יום שואה, לא נכנעת לסרטי הגופות החשופות, לערמות הנעליים, ולצילומים הדהויים. אני מתאמצת לזכור אנשים. גבר. אישה. שיער שחור ארוך. ביישנות. כאריזמה. אהבות לא ממומשות ואהבות שנשאו פרי. ואז אני אוהבת את סבא שלי עד אין קץ