פיגוע ידוע מראש: פיצוץ חומרים מסוכנים בפ"ת
למרות שנים של צפצוף על הנהלים, המדינה לא הצליחה לסגור את מפעל א.ש אקולוגיות. התוצאה: שני פועלים (פלסטינים) הרוגים. לא עוצר בירוק, חלק א'
המשרד להגנת הסביבה
- לא עוצר בירוק, חלק ב': סותמים את האף
- לא עוצר בירוק, חלק ג': על ירקות וגונבי האופניים
שריפה במפעל תעשיות אקולוגיה באזור תעשיה סגולה בפתח תקווה צילום: אלי דסה
השבוע הציג המשרד להגנת הסביבה את דוח הביניים של ועדת החקירה לבדיקת נסיבות הפיגוע. בראש הוועדה עומד ברוך ובר, מנהל מחוז תל אביב של המשרד. ובר הוא פקיד רציני, שחיבר דוח רציני. רק שהמציאות שנחשפת בדוח שלו כה אבסורדית, עד שהקריאה בו מעוררת חשד שמדובר בפיליטון מעיזבונו של אפרים קישון. לבדיחה שמככבת בדוח, אגב, קוראים מדינת ישראל.
זו היתה כרוניקה של התפוצצות ידועה מראש, שאירעה במפעל שהתנהלותו, על פי הגדרת אנשי המשרד, היתה בשבע השנים האחרונות "עבריינית לכאורה". א .ש. אקולוגיות, שממוקם באזור התעשייה סגולה, עוסק בעיקור פסולת רפואית ומשמש כתחנת מעבר לחומרים מסוכנים.
מאז 2001 הגישה עיריית פתח תקווה ארבע תביעות משפטיות נגד המפעל בגין עבירות וחריגות שונות; מכבי אש הוזעקו למפעל פעמיים בשל פעולות לא מקצועיות שגרמו לריאקציות כימיות מסוכנות; כמעט בכל אחת מעשרות הביקורות שנערכו במפעל נמצאו ליקויי בטיחות; וביולי האחרון, חודשיים לפני שהכל התפוצץ, החל מחוז המרכז של המשרד להגנת הסביבה בהליך לשלילת היתר הרעלים של המפעל. אלא שהפיצוץ הקדים את הפרוצדורה.
איפה הצ'קלקה?
לעתים קרובות, כשרשויות המדינה מפגינות אוזלת יד, היא מוסברת במחסור בתקציב וכוח אדם. מצבו של המשרד להגנת הסביבה בשני התחומים עגום למדי, אבל דומה שזה לא רלוונטי למקרה שלפנינו: תחת אחריותו של מחוז מרכז של המשרד יש 300 מפעלים העוסקים בחומרים מסוכנים, אבל א.ש. אקולוגיות זכה לתשומת לב כאילו הוא בן יחיד.
פיצוץ במפעל אלברו בפתח תקווה צילום:אלי דסה
אם במהלך שבע שנים אנשי המחוז סיירו במפעל 43 פעמים, זימנו את מנהליו לארבעה שימועים, ניפקו קרוב ל-150 מסמכים והוציאו תשע התראות-אי אפשר לומר שהמפעל לא טופל. אפשר רק לומר-וזה חמור ומדאיג הרבה יותר-שהטיפול עזר כמו כוסות רוח למת. או, אם לדייק, לשני מתים.
אפשר לבוא למשרד להגנת הסביבה בטענות על רפיסותו - הוא הרוויח את הביקורת הזו ביושר - אבל הפעם מדובר בסוגיות שצריכות לקבל פתרון בקנה מידה לאומי. מדינת ישראל צריכה להפנים שכימיקלים שלא מטופלים היטב יכולים להרוג לפחות כמו קסאמים.
המציאות המשפטית המצמררת היא, שלאנשי המשרד להגנת הסביבה אין סמכות לסגור את שעריו של מפעל, גם כשברור להם שהוא עלה על דרך המלך המובילה לאסון, וגם אחרי שנתפס בשורה ארוכה של הפרות וליקויי בטיחות.
הם יכולים להתריע, ולזמן, ולסייר, ולהפיץ דוחות, אבל בשורה התחתונה, אומר מנכ"ל המשרד שי אביטל, "אפשר לשלול ממנו את היתר הרעלים רק אחרי שהאסון התרחש, לא רגע לפני, וזו טרגדיה".
דוח הביניים של הוועדה ניחן בשקיפות
מרשימה כיאה למדינה מתוקנת. אלא שהמציאות הניבטת ממנו מזכירה דווקא רפובליקת בננות.
כך, למשל, לאותו מפעל שמטפל בפסולת מסוכנת יש היתר להשלים הכנסה בשינוע פגרי עופות, שבאחת הביקורות נמצאו שוכבים בתעלה פתוחה ומפיצים צחנה נוראית. סוגיה נוספת שלובנה בכובד ראש במסיבת העיתונאים היתה זו של הצ'קלקה. כונני החירום של המשרד להגנת הסביבה הגיעו למפעל יותר מחצי שעה אחרי הפיצוץ. בינתיים הם תדרכו את הכבאים בטלפון. למה כל כך הרבה זמן? משום שלרשות המשרד עומדים רק 14 רכבי חירום הפזורים מדן ועד אילת, ובעיקר כי חלק מהרכבים אינם מצוידים בצ'קלקה שתאפשר להם לפלס את דרכם בפקקים. ולמה לכונן לא היתה צ'קלקה? כי היא נגנבה ועוד לא הספיקו לקנות חדשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
