מגן דוד שחור
יהודים בבית השלום התקנאו בניאו-נאצים או בגזענים איסלאמיים והוכיחו שגם לנו יש גי'האדיסטים יהודים
אבל הם היו שם. אדוני הארץ. כך לפחות היה נדמה להם. בכניסה למתחם היה סגן-ניצב אפרים ארליך, הידוע בכינויו "קרמשניט". הוא נמצא שם בגלות. לא היו לו תלונות. כלום. "אני משתדל לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר", אמר. לא עברה שעה, וההצהרה שלו נאלצה לעמוד במבחן. עוד נחזור אליו.
צעיר אחד הסתכל לצדדים, חשב שאין איש, ויידה אבן לעבר בתי הפלסטינים שלמטה. הוא לא פגע בכלום, ייתכן שהשוטרים ראו אותו, אבל מה להם ב"הפרת סדר" כל כך זעירה. ובכלל, בשביל מה לבזבז אנרגיות, כשהשעון מתקתק לקראת המשימה הקשה. הרי הם רצו להרדים את השטח, ובעיקר את הצעירים שהתבצרו במתחם. הם גם הצליחו.
המקום נראה יותר כמו קייטנה מאשר כמו המתחם שסיפרו לנו עליו בחדשות. לא רק שלווה, אלא נערים שטרחו לנגד עינינו על מגרש כדורסל מאולתר. הסל היה עשוי מצמיג. בדרך כלל צמיג במערכה הראשונה אמור לבעור במערכה השלישית. לא הפעם. הם לא הספיקו.
"לא יהיה פינוי", חזרו ואמרו הצעירים. מדד הביטחון העצמי שלהם שבר את המחוג. בתקשורת כתבו שאין עליהם. שהפחד אוחז בפוליטיקאים, בחיילים ובשוטרים. שאף אחד כבר לא רוצה להתעמת איתם. וזה היה לא ברור. הם נראו כל כך צעירים ותמימים. ניהלנו שיחות שלוות וצפויות. הם התלוננו על התקשורת העוינת. על כך ש"הפלסטינים התחילו". על כך שהבית נרכש כחוק.
ואז זה התחיל. הייתה שם הטעיה. היס"מניקים הגיעו כאילו משום מקום. בעצם, מהצד הפלסטיני. כך שהמודיעין של המתבצרים, אם היה כזה, נכשל כישלון חרוץ. בתוך דקות הכל היה מאורגן. עשרות שוטרים נכנסו לבית, בשעת ארוחת הצהריים. וזה היה, לדברי הצעירים שם, יום חגיגי. היום לא אוכלים סנדוויצ'ים. מישהו ארגן קייטרינג. וזה באמת נראה כמו חגיגה. לאכול הם לא הספיקו.
הכניסות נסגרו, אין בא, אלא רק יוצא. והם התחילו לצאת. בכח. משמרות הצניעות לא היו בסביבה. אם הן היו, הייתה להן הרבה עבודה. ארבעה שוטרים אוחזים במתבצרת. עם הזעקות הרגילות: אל תיגע בי. אל תיגע בה. אבל הם נגעו, ועוד איך. נדיה מטר, אולי מנהיגה, לבושה בדגמ"ח, התגלגלה מול עיניי על הרצפה. אף אחד לא דחף אותה. אבל היא הייתה זקוקה למצלמות.
חלק גדול מהתמונות שראיתם אתמול בטלוויזיה היו בעיקר הצגה. בלי מצלמות, הפינוי היה שקט. מרגע שהמצלמות התקרבו, הזעקות התגברו. נדיה מטר הפכה לשחקנית. היא הצליחה להפיק עננים של אבק. המצלמות אכן הגיעו. וגרוע מכך. החובשות והחובשים היו מהמקום. לא היה בהם צורך, למרות
נחזור לקרמנישט. הוא באמת ניסה להרגיע את הרוחות. אפילו לחבק את איתמר בן-גביר, שברגע הפינוי בכלל היה בחוץ, ונחסך ממנו התענוג של הוצאה מול המצלמות. בן-גביר לא היה במצב הרוח המתאים למחוות התפייסות. הרי המצלמות היו ברקע. אז בתגובה לניסיון ההרגעה של קרמשניט, זכינו לעוד התפרעות זעירה. לא יותר. בתוך דקות היה הקרב אבוד. רק 20 דקות לפני כן הזמין אותי בן-גביר לקפה אצלו בבית. דווקא רציתי. הוא לא האמין שהפינוי עומד להתרחש. שום סימן לא היה.
כאשר הן כבר היו בחוץ, הצעירות התקבצו שוב, כדי להקשות על הפינוי גם מהמתחם שמחוץ לבית המריבה. ראיתי אותן מצחקקות. די נהנות מהעניין. אבל ראיתי אותן גם בוכות. הצחוק היה אמיתי, וגם הבכי. חתיכת חוויה. גם כאב וגם הצגה. ברגע שהשוטרים הגיעו כדי לפנות אותן, הצחקוקים הפכו לזעקות אימים. זה הצטלם מצוין. הצגת ראווה.
בנסיבות הללו עיתונאי אמור להיות הזבוב שעל הקיר. לא להעיר. לא להתערב. אלא שגם עיתונאי הוא בן אדם. כמה מתנחלות מחברון החלו להטיף מוסר פוליטי פשיסטי לשורה של שוטרים. אלימות מילולית. החיילים התאפקו מול ההקנטות הפוליטיות על "אתם שותפים לחורבן יהודה ושומרון" ו"איך אתם מסוגלים לגרש יהודי מביתו".
אחת מהן בדקה את השמות שלהם, אחד אחד, וזעקה לו בשמו. היה ביניהם אחד, מוחמד. הוא היה המפקד. ואז אמרה המתנחלת: איך יהודים שכמוכם מסוגלים לציית למפקד ערבי. זה היה השלב שבו האדם שבי התגבר על העיתונאי. כיהודי וכציוני, אני מתבייש בגזענות היהודית, אמרתי לה. זה זיכה אותי בשורה של הטחות אישיות. הצלחתי, חשבתי לעצמי. כך לפחות הן עזבו את השוטרים הצעירים.
אחרי שאחת מהן הפכה אותי לנאצי, לאנטישמי, לאנטי-ציוני, זכיתי גם ליריקה ממרחק של שלושה סנטימטרים. כשמדובר במשימה פוליטית, הלאומניות-חרדיות הללו מפסיקות לשמור על כללי הצניעות. הבלגתי. לא זכיתי להרבה יריקות בחיים. אבל זו היריקה היחידה שגאוותי עליה.
כאשר הכל הושלם, עלינו לביקור במתחם שפונה. ראינו במו עינינו את הטרפנטין, את מכלי החומרים, שהכילו כנראה חומצות, את האבנים הרבות. אבנים שהשלכתן מהגג הייתה גורמת להרוגים. וגם את הנינג'ות שהיו עלולות להפוך לקטלניות. והייתה שם גם חתיכת שיש, שבר של מצבה מבית קברות מוסלמי סמוך. היא הייתה מרוססת במגן דוד שחור. גזענים יהודים התקנאו בגזענים איסלאמיסטים או בניאו-נאצים אירופים. הם החליטו להוכיח לעולם שגם לנו יש גי'האדיסטים יהודים. ראיתי והתביישתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
