רגע ישראלי: ירוק זה יקר, מניסיון
יום שני, 22.12.08. יום עיון בנושא הגנת הסביבה ופוליטיקה בסמינר הקיבוצים, תל אביב. סיפור על הון ושלטון, מדללים הפולטים אדים רעילים, כוסות פלסטיק וצמה סינית אחת
אחד אומר שהסביבה היא עניין מרכזי, השני אומר שהיא העניין המרכזי והשלישי טוען שזה בעצם כל העניין. גדעון עזרא, השר להגנת הסביבה, מגיע באיחור. הוא מפרט את מהלכי המשרד: החלפת גגות אסבסט, תוכנית לרכישת מכוניות ישנות ב-3,000 שקל . רחש מתפרץ באולם. אתה מוכן להתייחס להון ושלטון, תובע אחד. מה בכלל קושר אותך לאיכות הסביבה, תוקף אחר. לא ייאמן, אומר לי בחור עם צמה סינית, היושב לידי. העולם קורס, והוא עוסק בכמה אלפי מכוניות.
כן, אני מוצא את עצמי אומר, אני גם לא מוכר. מה אתה לא מוכר, הוא שואל. את המכונית, לאשתי יש פריוויה מודל 92'. אני לא מוכן למכור להם ב-3,000 שקל . הצמה הסינית פוקח עיניים ומתבונן עליי לעומק. אני צוחק, אני אומר לו, אני אסביר לך אחר כך. אבל איך אני מסביר לו את המבוכה שלי מהשיח איתו, ולמה, לעזאזל, אני מרגיש קשור דווקא למבט השועלי של גדעון עזרא. אה, אני נזכר. אולי בגלל שאמרו הון ושלטון.
אני חייב וידוי לצמה הסינית. היה לי פעם מפעל להדפסת אריזות. מפעל כזה זה תמיד לחץ: או שהתקופה קשה או שאתה פוחד שתבוא תקופה קשה. ויום אחד הופיע המשרד להגנת הסביבה לבחון את פליטת האוויר המזוהם. כדי להדפיס אריזות, ולו של שקדים אורגניים, אתה צריך מדללים. המדללים פולטים אדים רעילים. מתקן טיהור של המדללים עולה בערך מיליון אירו. מה עושים? לפני כל ביקורת מטכסים עצה. כולם - ההנהלה יחד עם אחרון שוליית הדפסים. מכונה אחת מסתירים. מכונה שנייה מריצים לאט. ממכונה שלישית משחררים אוויר לפתחים וכו'.
למה , הצמה הסינית בטח היה שואל עכשיו, לא הבנתם מה זה עושה לעולם? הבנו. אבל ככה זה. תמיד כשמדובר על משהו שקשור אליך ולא אל האחר אתה מחפש תירוצים: שיטפלו קודם במפעלי הענק; מה זה כבר כמה מכונות קטנות לעומת מרחבי הגלקסיה; מה הם רוצים, שאנשים לא יחיו? הרי כל פעולה של האדם היא אנטי-אקולוגית; יותר טוב להם שיסגרו מפעל של מאה איש ויתחילו להדפיס בטורקיה? וכו'.
כך עברו הביקורות בשלום. עד שבבוקר אחד צץ לו מפקח חדש, מיכאל. ביקורת פתע שערך מיכאל גררה אותנו לתביעה להשקיע מיליון אירו. מה עושים? שאלתי את
לא הייתה לי ברירה, צמה סינית, הזמנתי את מיכאל לארוחה. הוא לא אידיאולוג, ציינתי לעצמי. סתם בחור צעיר שקיבל את הג'וב דרך איזה מכר. התחלתי לספר לו על ההשלכות הכספיות של סגירת הפעילות. הוא היה שקוע במרק. אחר כך התעניינתי במצבו הכלכלי. מסתדרים, הוא אמר, חסר, אבל זה מה שיש. הוא נגס בסטייק. נכון, אמרתי וחזרתי שוב לכסף הגדול בסוגיה שלנו. זה לא שהצעתי לו משהו. אבל אם, נגיד, הוא היה אומר שהוא זקוק לעזרה, אני, לצערי, לא יכול להגיד לך, שהייתי קם מהשולחן. טוב, הוא סיים את המוס. אין ברירה, אמר, אתם צריכים להתחיל להזיז את העניינים. מותיר אותי בייאוש. הסוף של המפעל? מכרתי וזהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
