עונש ועוד עונש, עד שהפלסטינים יבינו
את מה שקורה בימים האלה בעזה אפשר להגדיר במשפט אחד: ממשלת ישראל יוצאת לפעולת תגמול
אהוד ברק, בין השאר גם משפטן חובב, שמע השבוע ממשפטן מקצועי הגדרה שמצאה חן בעיניו: מה שישראל מבצעת בשבוע האחרון בעזה אינו מלחמה, כי אם "פעולת תגמול". החמאס חצה באופן בוטה את הקווים שאנחנו יכולים לסבול, ישראל משיבה לו כגמולו ויותר מזה.
כרגיל, במילים שאנשים בוחרים יש הרבה יותר מרטוריקה לשמה. פעולות התגמול בשנות החמישים היו מדיניות שננקטה על ידי דוד בן גוריון ומשה דיין, שניים שברק מודד את עצמו לפיהם, כדרך התמודדות עם הקסאמים של אז: פדאיון, שהיו חוצים את הגבול מעזה ומהגדה כדי לרצוח, לגנוב, לחבל ולשבש את שגרת החיים בישראל.
דוד בן גוריון התווה את ההיגיון שבהן בהרצאה שבה אמר "אין בידנו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. אין בידנו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי ולממשלות הערביות לשלמו". דיין הבהיר בקצרה ש"הפגיעה אינה פעולת נקם. זו פעולת עונש והתראה".
המנטליות
אילו יכול, היה ברק מעדיף פעולת תגמול גם הפעם. מי כמוהו, רמטכ"ל "דין וחשבון" ושר החוץ של "ענבי זעם", יודע שמול ארגוני טרור וגרילה לא באמת קובעים כללי משחק חדשים, לא באמת מגיעים להסכם ששווה את הנייר שעליו נכתב. באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שישראל כה חזקה ושכנותיה נחלשו מקשה עליה עוד יותר: מגבלות הכוח מקשות עליך להמחיש לאויב מה תסבול ומה לא. אבל תגמול הוא תמיד מוצדק; ועונש - זה כל אחד מבין.
אבל ברק לא יכול. במשך חודשים מערכת הביטחון שהוא עומד בראשה, בראש אחד עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, הייתה המחסום שאליו התנפצו ההצהרות הלוחמניות של אחרים. בעייתו של ברק הייתה שמשום חולשתו הפוליטית, ובעיקר הפער בין הבנתו את המצב לנכונותו להילחם עבור הדבר הנכון, לא התווה מדיניות עונש ראויה, לא לפני שהחמאס הגדיש את הסאה ולא אחר כך. לכן לא הגיע ל"עופרת יצוקה" עם יישום ראוי של מה שהוא מבין - מבצע ענישה מאסיבי וקצר בלי להתיימר לשנות את המצב מעיקרו.
לפעולות התגמול הייתה עוד מטרה אחת, שאיש לא הצהיר עליה בפומבי: הן נועדו לעצב את רוחו של הצבא החדש שהקימו בן גוריון ודיין, ולהכשיר את מפקדיו העתידיים. אבל הממונים על צה"ל היום, בעודם נושאים תהילתו (ומשתבחים במה שעשו כדי לשקם אותו, דבר שגם הוא לא נבדק לעומק), זהירים מאוד להעמיד אותו במבחן של ממש. גם זה היה צריך להוביל לאותה מסקנה. אבל ברק, בודד פוליטית וחסר תעוזה, נשאר עם התובנות בעודו מתגלגל אל המבצע הקרקעי שאינו רואה בו תוחלת של ממש.
עמיר פרץ לא הבין ב-2006 איפה הוא נמצא ומה תפקידו. דן חלוץ היה רמטכ"ל דומיננטי, מיומן פוליטית ויהיר. ברק יודע איפה הוא. אשכנזי הוא רמטכ"ל זהיר, עד כדי כך שפוליטיקאים מרננים מאחורי גבו על כך שאינם מבינים מה הוא באמת רוצה. התוצאה, בינתיים, אינה שונה בהרבה.
"זה בדיוק מה שחסר לנו", אמר קצין בכיר באירוניה, בימים שבהם צמרת צה"ל עוד הסבירה למה לא רצויה פעולה גדולה בעזה. "מבצע צבאי ערב בחירות, פוליטיקאים בבטלדרסים מבקרים בחזית. בסרט הזה כבר היינו".
ב-11 באפריל החל מבצע "ענבי זעם". ראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס הבהיר ש"לא נסכים לחזור למצב שהיה ערב המבצע", ישראל הודיעה ש"הפסקת המבצע תלויה בהפסקת הקטיושות". זה לקח 17 יום, 777 רקטות לשטח ישראל, 41 פצועים, ובסוף היו הבנות שתוקפן האמיתי היה אך ורק בהתרעה ההדדית בין ישראל לחיזבאללה.
גם אז שאלו לאן ישראל חותרת, גם אז דיברו על תוכנית יבשתית גדולה, שנבלמה כי אירוע כפר כנא אילץ את ישראל לעצור. בולשיט: הפגז שקטל 107 איש בכפר כנא נפל ב-18 באפריל, הפסקת האש הגיעה תשעה ימים אחר כך. לרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ולאלוף הפיקוד עמירם לוין לא הייתה כוונה להסלים את הלחימה למהלכים שתועלתם לא הייתה ברורה. וראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס, האיש עם הבטלדרס בחזית, הפסיד חודש אחר כך לבנימין נתניהו.
ב"ענבי זעם" נחנך לראשונה בקנה מידה גדול שיתוף הפעולה של מודיעין-אוויר-אש מדויקת, שצה"ל מפעיל מאז בכל החזיתות וגם ב"עופרת יצוקה". תא"ל אייל אייזנברג, המפקד היום על אוגדת עזה ב"עופרת יצוקה", היה ראש ענף המבצעים במפקדת כוחות האוויר המיוחדים, שיחידותיה עסקו בהכוונת האש ובהשגת מודיעין השדה.
למודיעין אחראי הפעם בעיקר השב"כ. אחרי מלחמת לבנון התלוננו בשירות על כך שצה"ל לא קרא לאנשיו: היינו יכולים לחלץ הרבה יותר מודיעין בזמן אמיתי ממקומיים ומאנשי חיזבאללה, אמרו השב"כניקים. בעזה, טריטוריה טבעית של השירות, אין בעיה כזו.
תיווך אווירי ללא אויב, שבו משוטטים ללא הפרעה כלי איסוף, תצפית וירי, מאפשר לצה"ל לשחק על חצי מגרש ריק. פצצות מונחות GPS, שהסטייה המרבית שלהן היא שלושה מטרים, פוגעות במטרות מרחוק. תא שליטה אחוד בפיקוד מאפשר לכל זה להפוך בזמן קצר מודיעין למטרה ולשגר אליה אש. איש לא מתחשב בעובדה שבסופו של דבר, הפצצה אולי מדויקת אבל שוקלת טונה. ההערכה של "800-600 בלתי מעורבים" שייהרגו, שהפיץ הצבא קודם לפעולה, עלולה להתברר כאופטימית עד שהכל ייגמר, ובוודאי אחרי שיגמרו לפנות בעזה את ההריסות.
גם אם נתעלם מהבעיה המוסרית, ורוב הישראלים מתעלמים, יש משהו חסר פרופורציות ומסוכן בהתלהבות ממבצעים כמו הפצצת המסדר של השוטרים העזתים, או מהפגיעות החוזרות ונשנות בסמלי ממשל ריקים מאדם. עד עכשיו מדובר בביצוע שראש חטיבת המבצעים במטכ"ל וראש מטה חיל האוויר מסוגלים לנצח עליו ללא בעיה מיוחדת.
ברק ואשכנזי נותנים לקצינים לעבוד, אבל העובדה ששר הביטחון, בהתאם למודל הישראלי הילדותי, נחשב ל"מיטיב למלא את תפקידו" על פי ביצועיו של חיל האוויר בשמים הריקים של עזה - ומנגד, ניסיון חלוש שלו לייצר משהו כמו מנגנון סיום למבצע נתפס כהתערבות במשהו לא לו - מעידה עד כמה לא התבגרו הציבור והתקשורת בעניין הזה. העובדה שההתלהבות הזו גם גוררת את ישראל להמשך לחימה, כי אחרי אופוריה כזו אי אפשר שלא לחזור הביתה עם משהו גדול יותר, היא כבר מסוכנת ממש.
כולם רוצים לדעת מה השתנה ממלחמת לבנון השנייה. התשובה היא שלא הרבה, ושעוד פחות מזה נוכל לשפוט באמת. תנאי הפתיחה אחרים לגמרי ומאפשרים ליישם את המסקנות מאז ברמה הטכנית: הפעם קדמו לפעולה ויכוח פנימי ארוך, אישורי תוכניות מדוקדקים, התייעצויות עם כל מי שוועדת וינוגרד המליצה להתייעץ איתו. מצד שני, ישראל עדיין יצאה למבצע ללא מטרות מוחשיות - "שינוי המצב הביטחוני בדרום" אינו מטרה מוחשית - או תכנון וביצוע של מערכה מדינית, שנועדה להבטיח למבצע הישגים בני קיימא. המנהיגות נותרה, כמו אז, מפולגת על פי קווים פוליטיים וטינות אישיות.
את הרוב לא נוכל לשפוט, כי האויב הוא אחר. חיזבאללה שיתק שליש ממדינת ישראל, קטל 44 אזרחים והציב לצה"ל אתגר גרילה מיומן. חמאס, למרות כל האזהרות, רחוק מזה. חיזבאללה לא היה יריב כמו-מדינתי, ולכן מטרות רבות שלא היו לגיטימיות לפני שנתיים - בנייני ממשל, למשל - נחשבות היום ראויות לפגיעה. השליטה המודיעינית בעזה גדולה פי כמה.
איש לא ימחק בעזה את טראומת לבנון השנייה. לזכותו של אשכנזי ייאמר שהמחיקה הזו אינה גורם שהוא מביא בחשבון. בכל מקרה, יהיו תוצאות המבצע מה שיהיו, ספק גדול אם תקום ועדת חקירה. לא תהיה תחושה שצריך, וממילא יבואו בחירות.
יכול להיות שהחמאס ייכנע. לא ברור איך נדע את זה. נכון לעכשיו נראה שמה שישראל מצפה לו הוא כמה ימים שבהם אנחנו יורים והם לא, ואין שום גורם מודיעיני שאומר שככה יהיה. אבל יכול להיות: השלטון יקר ללב החמאסי, הבדידות מול העולם הערבי קשה.
יכול להיות שמישהו יגאל אותנו ואותם. הטורקים, המצרים, מישהו במערב שיתעשת. אולי אחרי שיתחיל המבצע הקרקעי, מישהו ייכנס בכל הכוח ויאפשר לעצור, להכריז שניצחנו ולהתחיל את החיים החדשים. גם החלטה 1701 היא נייר ריק, אבל ההרתעה ההדדית משמרת שקט בצפון כבר שנתיים וחצי.
יכול להיות שנמצא "תמונת ניצחון". נחטוף מישהו, נכבוש משהו, נמצא דרך חדשה בעניין גלעד שליט. בלבנון החיפוש הנואש אחרי תמונה כזו - וחוץ מכניעה המונית של אנשי חיזבאללה הייתה רק אחת כזאת, ראשו של חסן נסראללה - הביא את צה"ל לבינת ג'ביל (ואחר כך עוד פעם, ב"התקפת הדגל" הידועה לשמצה). הפעם יש כמה אפשרויות אחרות.
יכול להיות שנשוב לאופציית התגמול. מיום ליום זה נראה פחות אפשרי, זה מה שההנהגה עדיין לא הבינה גם אחרי לבנון - לא תמיד הזמן והכוח עובדים לטובתנו, מול אויב חלש זה בדרך כלל ההפך - אבל אולי. אולי נכריז שזהו, החמאס למד את הלקח, נקבעו תג מחיר ודרך תגמול.
ויכול להיות שלא. יכול להיות שניכנס לעזה, בהתחלה לאט ואחר כך עוד יותר, ועדיין החמאס יירה ויסרב להיכנע. צה"ל יתקדם, יכתר, ישלח אצבעות - ועם הזמן גם יתחיל לספוג, כי המלחמה האמיתית של החמאס תתחיל אחרי שהטנקים יתמקמו ולא לפני. ואנחנו נעמוד מול הדשדוש הזה, אתם זוכרים את המילה מוינוגרד, ומול השאלה איך עוד פעם זה קורה לנו. אהוד ברק חושש מזה, גם גבי אשכנזי. אבל כמו קודמיהם, גם הם נראים לכודים באותו מעגל בלתי נגמר.
נא להמתין לטעינת התגובות
