צהלה פנימית: בשורת הסוסונים המיניאטוריים
ילד פרוע, "בן של" נצחי, בעל מועדונים מצליחים, מתבודד עם אבוריג'ינים באוסטרליה, גורו מקומי. גיא זווילי דהר מתחנת חיים אחת לשנייה, עד שהגיעה ההתרסקות הגדולה. עכשיו הוא מתחבר לעצמו מחדש, רוכב על בשורת הסוסונים המיניאטוריים שהביא לארץ
בכל מה שנוגע לסוסים מיניאטוריים, מתברר, ישראל לוקחת את כולם עם פרסה אחת קשורה מאחורי הגב. לא שזה עוזר, כי כל עוד קינג - זה כינוי החיבה של האלוף-נמצא בארץ, הוא לא שווה הרבה. ובעליו הגאה, גיא זווילי, לא מתכנן לשנע אותו לשום מקום בקרוב. מבחינתו, אין לסוס הזה מחיר והוא רוצה אותו כאן, בחווה שלו שבמושב עולש, שם שוכן האלוף באורוות מלכים, תופס תחת על הזכרים הלא מיוחסים, ומרביע במרץ דור המשך לתפארת מדינת ישראל.
כשזווילי הבחין בו לראשונה, קינג היה סוס שאף אחד לא הימר עליו. במקצה שבו השתתף באליפות מזרח ארצות הברית הוא הגיע למקום הרביעי מתוך חמישה סוסים. לא היתה שום סיבה הגיונית להחלטה של זווילי לקנות את קינג. הוא פשוט התאהב בו, וגם הצליח לרכוש אותו במחיר נמוך למדי, 7,000 דולר.
אחרי הרכישה ביקשה המאלפת של הסוס, שעבדה איתו במשך שנה, שיאפשר לו להשתתף באליפות העולם. "אמרתי לה שחבל על האנרגיות, כי גם ככה לא נראה שיש לו איזשהו סיכוי", אומר זווילי, "אבל למזלי היא התעקשה. כשהיא טלפנה באחת בלילה להודיע לי שהוא זכה, הייתי בדיוק במדבר, בטיול עם אשתי. לדעתי אפשר היה לשמוע את צרחות השמחה שלי עד אילת".
השאלה היא מה מביא מושבניק מלידה כמו זווילי להתאהב בסוסים ממוזערים כמו קינג. ובכלל, מאיפה הוא הקריץ עכשיו את הסוסים המיניאטוריים האלה? זה לא סוסי פוני בעצם? "לא, זה לא פוני", הוא מסביר בסבלנות של מי ששאלו אותו את השאלה הזאת טריליון וארבע פעם, "פוני הם קצת יותר גדולים והם גם סוסים הרבה יותר ביצ'יים וסנוביים. הסוסים המיניאטוריים הרבה יותר נחמדים ולטעמי גם יותר יפים".
האמת היא שהם יושבים על זווילי בול, המיניאטוריים, בעיקר כיוון שלו עצמו יש נפש של סוס כזה: שברירית, נוחה לסביבה, רכה, לפעמים נאיבית עד כדי גיחוך. רחוקה מאוד מהיהירות והכוחנות של הסוסים הגדולים, שעלולים להפליק לכם בעיטה פתאומית מרסקת צלעות או לנער אתכם מעליהם כמו יתוש. כל זה בא לומר בעצם שזווילי הוא מה שמכונה רוחניק. הוא מרבה להשתמש במילים כמו "מדויק", "לב פתוח" ו"מהות פנימית". זה עשוי, מן הסתם, לעורר את מצבורי הציניות שלכם, אבל ייאמר לזכותו שיש לו הומור בריא ופרספקטיבה עצמית רחבה. כך או כך, לא פלא שהוא נמשך אליהם. במובן מסוים, הם משקפים לו את עצמו. רק בלי הפריזורה של רוד סטיוארט.
הסוסים מלווים את גיא זווילי, 36 וחצי, בנו של מזכ"ל מפלגת העבודה ושגריר ישראל בפריז לשעבר נסים זווילי, מאז שנולד. הם הביאו לחייו אושר עצום כילד, והם ריפאו אותו כמבוגר, כשהתמוטט נפשית וחיפש קרקע מוצקה להיאחז בה מחדש. בחווה שהקים זווילי בעולש יש כ-15 מיניאטורות צוהלות כאלה. הוא מטפל בהן במסירות מדי יום, והן, מצדן, שומרות עליו מחובר לאדמה.
לפני שאוהדי החיות ומתנגדי ההנדסה הגנטית מתחילים להשתולל-הסוסים המיניאטוריים לא נראים כמו שהם נראים בגלל התערבות אנושית. הם היו כאן קודם. "האבולוציה מתחילה בקטן", מנמק זווילי, "הסוסים הראשונים היו קטנים ולאט לאט גדלו. לפי הטענה הזו, אלו בעצם הסוסים הראשונים. טענה אחרת אומרת שהם נראו כאן במאה ה-15וה-16 כחיות מחמד של בני אצולה. רתמו אותם לעגלות כדי שהם יוכלו להיכנס לתוך מכרות פחם שהתקרות שלהם נמוכות.
ב-50 השנה האחרונות רואים אותם יותר כחיות גידול, בארצות הברית בעיקר, והם משתתפים בתחרויות ובתצוגות. זה ענף מאוד מפותח שם. בארץ לא מכירים אותם בכלל. אני שמעתי עליהם מחברה צרפתית והתחלתי לחקור את התחום הזה, ואז החלטתי להביא אותם לארץ".
מה רע בסוסים הגדולים?
"להחזיק סוס גדול, מבחינה כלכלית, זה כמו להחזיק חמישה-שישה סוסים קטנים. מספיק שיש לך גינה של מאה מטר ואוכל שעולה לך מאה שקל בחודש-ואת מסודרת. סוס גדול אמנם זול יותר לרכישה היום, אבל להחזיק אותו עולה 600 -700 שקל בחודש".
מה בעצם עושים עם המיניאטוריים? הרי אי אפשר לרכוב עליהם.
"ילדים עד גיל שבע כן יכולים לרכוב עליהם. שנית, כיום על יותר מחצי מהסוסים בעולם, וגם בארץ, לא רוכבים אלא עושים איתם תחרויות למיניהן ותצוגות יופי. אז אם כבר לא רוכבים, עדיף להחזיק משהו שהוא יותר קומפקטי וזול. בסוס הגדול יש סיכון לילדים. אם יבוא לפה ילד עכשיו ותוציאי סוס גדול הוא לא ייגש אליו, אבל אם תוציאי את הקטן - הוא ייגש אליו מיד".
מחירו של סוס מיניאטורי ממוצע, ללא אילן יוחסין מפואר כלשהו, מגיע לכ-5,000 דולר . כאמור, העלות אמורה
לאנשים יהיה כסף לתחביב כזה בזמן משבר כלכלי?
"מי שפריק של סוסים-תמיד יהיה כזה. אמנם לוקח לאנשים זמן להבין שהם יכולים לשלם על סוס כזה קטן כמה אלפי דולרים, אבל יש לזה יותר עתיד מלגדולים".
עכשיו הוא מתקין באחת האורוות מצלמה כדי שיוכל לעקוב מרחוק אחר ההמלטה של אחת מהמיניאטוריות. הן ממליטות מהר ובשקט, וזה עלול להיות מסוכן במקרה של סיבוכים. לפני שנה הוא איבד סייח בדיוק בגלל זה, ומאז למד את הלקח. "זה לא פשוט כשסוס מת או כשצריך למכור אותו", הוא אומר, "הילדות עוד מקבלות את זה בטבעיות, אבל ורד נגנבת, כי אנחנו ממש נקשרים אליהם".
הוא נעצר מול האורווה של קינג, נועץ בו אישונים מבריקים מגאווה. קינג, מצדו, משיב בנפנוף זנב ראוותני. "הוא חושב שמגיע לו הכל", מודה זווילי, "אבל אני גם מתייחס אליו ככה. אני הכי סלחני כלפיו. מאז שהוא הגיע, הזכרים האחרים בעדר בכסאח איתו, כי הם ירדו מנכסיהם והפסיקו להרביע. כשיש פה סוס עם כאלה גנים טובים אז אין סיבה לתת להם".
אוי ואבוי, זה נורא מעליב.
"זאת ההיררכיה של הטבע, אין מה לעשות".
קצת קשה לראות באיש הסוסים היעיל הזה, שפולט נתונים על עלויות כלכליות ואילנות יוחסין, את הדרוויש המואר שעד לפני שבע שנים היה מעין גורו מקומי שהעניק הרצאות על מהות הנשמה ברחבי הארץ. גם זווילי עצמו לא האמין שהדרך שייצא אליה תוביל אותו לשם. הוא גם לא תכנן שבגיל 28, אף שהיה לו כביכול כל מה שרצה, הוא יהיה רחוק שנות אור מלהיות מאושר.
הוא סחב את ההרגשה הזאת בלב במשך כמעט שנתיים עד שלבסוף, בשיא הצלחתו המקצועית, החליט לסגור את כל המועדונים ולצאת לבדו לטיול של שנה באוסטרליה. הוא רכש ג'יפ, צייד אותו בכל מה שצריך וקבע לעצמו חוק אחד: אף אחד לא מצטרף. "המון אנשים חשבו שאני עושה שטות. איזה בן אדם שעושה כסף ומצליח קם ועוזב באמצע הכל ונוסע לבד לשנה?".
למה לא הסכמת לצרף אליך אנשים למסע?
"הרגשתי שאני לא רוצה שמישהו בדרך יסיט אותי או ייתן לי את התשובות למה שאני מחפש. רציתי לבד. ומתוך הלבד הזה, של ימים ולילות בנסיעות של אלפי קילומטרים, עלו המון דברים: פחדים, שאלות, מחשבות על דברים שעברתי בחיים.
"באחת התחנות בדרך פגשתי אבוריג'יני. איש עם זקן לבן, לבוש בבגדים פשוטים מאוד. כל הזמן רציתי להתקרב אליו אבל התביישתי, ובסוף הוא קרא לי ופתאום מצאתי את עצמי משתף אותו בכאבים ישנים שלי, מהילדות, שקשורים בהורים וכל מיני דברים שכאבו לי במשך שנים. והוא הקשיב והקשיב ובסוף אמר:'אותי חטפו כשהייתי בן 12, והייתי עבד. עכשיו אני פה והחלטתי שממה שנשאר לי מהחיים אני הולך ליהנות. אני מציע גם לך לעשות את זה. פשוט תיהנה מהחיים'. זה לא היה 'תיהנה מהחיים' של סדנאות רוחניות כאלה. זה היה ממישהו שעבר כל כך הרבה, שהיה במקומות שאני בכלל לא יכול להבין רבע מהם, וזה מה שנשאר. ומה שהוא אמר הכניס אותי נורא לפרופורציות. שם אותי במקום מאוד פשוט. היו לי במסע הרבה רגעים כאלה".
בתום השנה האוסטרלית הוא חזר לארץ וגילה שהוא לא מצליח-וגם לא ממש רוצה-להשתלב מחדש. "האנשים הקרובים אליי לא הצליחו לקבל או להבין את מה שעבר עליי, ואני לא הצלחתי להעביר את מה שחוויתי, כי אי אפשר. ניסיתי לחזור למציאות, אבל לא הצלחתי וגם לא רציתי, כי כבר ראיתי את המקומות שבהם הייתי יותר נאמן למה שאנשים חושבים ולא למה שאני רוצה".
כמו?
"כמו חברים שהיו בחיי מכוח האינרציה, ולא כי באמת רציתי להיות איתם. כמו דברים שעשיתי לא מתוך רצון אלא מתוך 'ככה צריך'. היה לי מועדון אחד שעדיין עבד, הלכתי אליו אחרי שנחתתי בארץ, ולא הבנתי מה אני עושה שם. היה לי ברור שאני לא יכול לחזור לחיים שהיו לי. למזלי, לא היה לי לחץ של פרנסה כי הרווחתי יפה בשנים שהמועדונים פעלו".
אחרי מספר חודשים של ניסיונות התאקלמות כושלים, החליט לארוז את חפציו ולנסוע שוב. הפעם לארצות הברית. הכתובת היתה מורה אמריקאית רוחנית בשם גנגה ג'י, אליה נחשף במהלך הטיול באוסטרליה. "בסך הכל שמעתי קלטת שלה", הוא מספר, "אבל בקלטת הקצרה הזו הרגשתי שכל מה שהיא אומרת מאוד מדויק לשאלות שאני שואל".
והוא?
"גנגה ג'י טוענת שהמקור של כל אחד מאיתנו זהה. אם תשבי עכשיו ולא תייצרי מחשבות, יהיה בך שקט פנימי מסוים. והשקט הזה, הנוכחות הפנימית הזאת, זהה אצל כולם. הטענה שלה היא שאתה צריך לגלות את הנוכחות הזאת ולהבין אותה, ואז אפשר יהיה להמשיך בחיים ולהתמודד איתם. מבחינתי זו היתה תשובה. אחרי שנים של חיפוש, חזרתי לארץ עם שקט שלא הכרתי. לא הרגשתי יותר שלדברים החיצוניים בחיים שלי יש משמעות כזו שאם אני לא אשיג אותם אז אין טעם לכלום. זה הרגיש כל כך טוב, שעלה בי איזה רצון טבעי לשתף בזה אנשים אחרים".
זווילי החל לנדוד ברחבי הארץ ולערוך מפגשי הדרכה. הוא התגורר בבית קטן על הים בבית ינאי, והתמסר להוראה הרוחנית.
אז בעצם היית מעין גורו מקומי.
"לא חיפשתי את זה כדי שייתנו לי במה ויסגדו לי. הייתי נסער ממה שגיליתי, ובאמת היה לי חשוב לספר. בהתחלה גם הייתי יהיר וחשבתי שאם אני אהיה מדויק ונכון אז זה ישפיע על כולם. עם הזמן היהירות התפוגגה והתחלתי להבין שאין לי שליטה על איך הם ייקחו את זה, אם בכלל. אני מכיר מורים שבאים ומדברים על שטויות, שום דבר מהותי, ואנשים יוצאים משם הרוסים מאושר".
איך זה התקבל בסביבתך?
"לא התקבל. אנשים מהסביבה הקרובה לא ממש היו מוכנים להיחשף לזה. אני מניח שהם די חשבו שהתחרפנתי. ואני, במקביל, הבנתי שאני לא באמת יכול להמשיך עם זה".
למה?
"כי באתי לזה ממקום תמים מדי. גיליתי משהו, לא הפנמתי אותו מספיק, הכל היה לי קל-היה לי כסף, היה לי בית קטן, לא היו לי בעיות פרנסה. אבל יצא לי לשבת מול אנשים שעם כל הכבוד לרוחניות, הם סובלים מהמון בעיות פרנסה ובריאות ומערכות יחסים, שהן לגמרי מציאותיות. ואדם שמה שמטריד אותו 24 שעות ביממה זה בעיות הישרדותיות, לא יכול להפנות את תשומת הלב שלו לסוגיות רוחניות. לא ראיתי את זה, כי לא עברתי את זה, והעובדה הזו הפכה את המסר שניסיתי להעביר למוגבל. אז היה רגע שפשוט הפסקתי. ביום אחד. וזאת היתה ממש נבואה שהגשימה את עצמה".
כלומר?
"היתה חסרה לי מנה גדולה של מציאות, אז שנה אחר כך קיבלתי את זה במכה".
המכה נחתה כשזווילי ואשתו הטרייה דאז החליטו להשיק מקום חדש משלהם בחוף מכמורת. המקום אמור היה להיות מעין צ'אי שופ היפי שאותו הקימו, בנו וצבעו, במו ידיהם: הדביקו צדפים, הביאו שולחנות וכיסאות מהבית, קשרו אוהלים. אלא שכמה ימים אחרי הקמתו גילו השניים שתושבי מכמורת מתייחסים למיזם הסיקסטיזי כאל פרונקל מטריד בטבורו של החוף, ופנו למועצה בדרישה לסלק אותם.
"זה לא היה מקום כלכלי בכלל", אומר זווילי, "רצינו למכור צ'אי בחמישה שקלים ולעשות לאנשים שמח, עד כדי כך היינו תמימים. אבל התושבים החליטו שזה הורס להם את החוף. ואלה אותם תושבים שהצליחו להעיף את'מפרץ האהבה'. אז אם הם הצליחו להעיף את ערוץ 2, מי אנחנו בכלל? זה פשוט הכה אותי בהלם. כתבתי להם מכתבים: בואו, נזמין אתכם. אבל הם לא היו מוכנים לשמוע. הייתי כל כך הרוס מזה, שהחלטתי להילחם בהם עם עורך דין. לא האמנתי שבאנו ממקום כזה נאיבי, דבילי מרוב חיוביות, ופתאום באים אליי עם כזאת כוחנות אלימה. הכל התפוצץ לי מבפנים. הם שלחו לנו צווי הריסה - על האוהל, על הסוכה הקטנה שבנינו-ובהתחלה עוד נלחמתי אבל בסוף ויתרתי. ואז התפרקתי בעצמי".
מה זה אומר?
"פשוט הפסקתי לתפקד. ורד היתה בחודש השמיני להריון שלה ובמשך חודשיים לא יכולתי להיות שם בשבילה. הייתי קם בארבע בבוקר, הולך לים ונעלם לכל היום. הרגשתי שאיבדתי את זה לגמרי. כמעט לא אכלתי, לא ממש ישנתי ולא תפקדתי בכלל. רוב היום רצתי, הסתובבתי, לא ממש ידעתי לאן. בשדות,בים".
מה ערער אותך ככה, בעצם?
"המפגש של תמימות חסרת גבולות עם אלימות ורוע חסר גבולות. כמו ילד שעושה משהו יפה ובא ילד אחר ושובר לו את זה. פחדתי שאלוהים כועס עליי, שעשיתי דברים לא נכונים ובגלל זה חטפתי ממנו. כי אם באתי ממקום נכון, אז למה חטפתי ככה? היום אני מבין שעם כל הכבוד לכוונה האמיתית שהיתה לנו, היתה שם גם עצימת עיניים וחוסר התייחסות לתושבים. וברגע שאתה פועל ככה-זה לא יעבוד. אם אתה רוצה להיות רוחני ולעוף ברוח, אז לך תחיה באשרם. אם אתה חי במציאות, אתה לא יכול להתרשל בפרטים".
ניסו לטפל בך בחודשיים האלה?
"היה לי קונפליקט מאוד עמוק: רציתי להתייחס למה שאני עובר כמשבר רוחני ופחות כהתקף פסיכוטי נפשי. אתה עומד בצומת ואומר:'רגע, זה משבר רוחני, אני צריך לתת לזה להיות, או שאני משתגע וצריך לקחת תרופות?'. זה נורא מפחיד, אתה לא יודע מה נכון. אבל האמנתי שזה משבר רוחני ובגלל זה לא רציתי לקחת תרופות.
"המזל הוא שהיתה לי ורד, שגם בחודש התשיעי היתה שם כל הזמן, מתוך ידיעה ברורה שלא הולכים לאשפז אותי ולא לתת לי תרופות אלא משאירים אותי בבית איתה. פשוט אשת חיל. והיו איתה עוד חברים שבאו לעזור. דורון שפר, חבר נשמה, שבא אליי יום אחד בשיא הבלגן שלי, נתן לי יד, והלך איתי שש שעות על החוף, כל הלילה. ולא עזב אותי".
מתי זה נגמר?
"בלילה שבו רני, הבת הבכורה שלי, נולדה. שעות לפני הלידה הייתי בתוך תהומות של סרטים, ואז התחילו לורד צירים. היא ילדה בבית. איך שהתחילו לה הצירים קלטתי שאני כבר מתחיל להתפקס. וברגע שהיא יצאה, הסתכלתי לורד בעיניים ואני חושב שזאת פעם ראשונה שחייכתי אחרי כמה חודשים, ושנינו ידענו שזה נגמר. גיהנום של חודשיים, מיליוני מחשבות, כאבים, רעש לבן-ואז רגע אחד של חסד, וזהו".
באמת זהו?
"לא לגמרי, כמובן, אבל כן. הסערה נרגעה. ברמה המנטלית לא חיפשתי תשובות יותר. ומיד אחרי הלידה לקחנו החלטה ללכת לגור בגליל, בכליל, בבית עם מטע זיתים, בלי חשמל".
למה?
כי הרגשתי שאני חייב להפיק מזה מסקנות ולהחלים ולוודא שזה לא יקרה שוב. יותר קל להישאר, להגיד זה נגמר, בוא נמשיך, לאט לאט לחזור לשגרה, פחות קל ללכת לשם ולהיות עם הכאב והקושי. להפנים, להעלות מחשבות, לפרק אותן, לכתוב. בכליל גם הגיע הדיכאון. כבר לא היה החוסר שקט שלפני כן, אלא כובד פנימי. לפי דעתי זה כימי לגמרי. ברגע שכל המערכות שלך נמצאות במערבולת קיצונית, לוקח זמן לחזור לאיזון, לשמחת החיים, לפשטות. אבל זה קרה בסוף".
אין לך לפעמים את הפחד שמה שהרגשת אז יחזור?
"לא, כי היום אני מכיר את זה ויודע שדבר כזה קיים בתוך הנפש. זה כבר לא מפחיד אותי".
המשונה הוא, שלא היו כל סימנים מקדימים למהפך המנטלי שעומד לעבור על זווילי. אם לדייק, בילדותו לא היה שום דבר רוחני. להפך. כילד סנדוויץ' יפה תואר בין שתי אחיות, זווילי הילד היה יותר טרוד בלעשות רוח מאשר בלצרוך אותה. "לאמא שלי היתה פגישה עם המחנכת בכל יום שישי, שבה היא היתה מספרת לה איזה זוועות עשיתי השבוע. פעם הגיעה מחנכת חדשה לכיתה, נכנסה פנימה, המשפט הראשון שהיא אמרה זה 'מי זה גיא זווילי?'. הייתי מגיע עם סוס לבית ספר, עושה המון רעש וצלצולים, מחפש את תשומת הלב, את האישורים, שימחאו לי כפיים".
להיות הבן של נסים זווילי בעולש היה יתרון או חיסרון?
"תלוי אם השוטר ליכודניק או מערכניק".
אני רואה שהתשובה הזאת היתה מוכנה לך מראש.
"כן. בדרך כלל זה עזר. לא השתמשתי בזה אף פעם. הוא גם לא היה מוכן להשתמש בזה בשבילי. בשביל אחרים, כן. הוא מאוד יקה בעניין הזה. אפילו כשביקשתי שיזרוק איזה מילה-כמו בצבא, כשרציתי להגיע ליחידות מובחרות-הוא לא היה מוכן. עם הזמן למדתי להכיר אותו, אז אני פשוט לא מבקש".
הוא החל לעבוד אחרי שעות הלימודים, בגיל 12, כדי שיוכל לרכוש לעצמו סוס משלו ובהמשך גם אופנוע, שעליו הרכיב את הנערות שאת עיניהן צד בשלב מוקדם יותר. "תמיד היה לי קל עם בנות. אהבתי את זה שהן דאגו להיות בסביבה שלי. משהו בתוכי אהב את זה שהן חושבות שאני יפה ומצחיק".
מתי הבנת שאתה יפה?
"יותר חיפשתי מישהי לדבר, מקום להניח שם ראש. כשהייתי בן 16 התאהבתי במורה מחליפה להתעמלות, מאוד צעירה, 20 וקצת. לא היה בינינו שום דבר מיני. היינו רק נפגשים אחרי בית ספר ומדברים בטלפון. זאת היה בתקופה שההורים שלי נפרדו, ואני מרדתי והלכתי לגור אצל חבר. היו בה כנראה את האוזן הקשבת ואת הדמות האמהית שהייתי זקוק לה כדי לבטא את הכעס שלי".
על מה כעסת?
"על אבא פוליטיקאי שלא נמצא הרבה בבית, ועל ההורים שנפרדו, ועוד יותר על זה שהם חיו במשך הרבה שנים ביחד מתוך אמונה שהם עושים טוב לילדים. ילד מרגיש שבבית יש מתיחות ובמבט לאחור היתה שם תחושה של הזנחה בשנים המוקדמות של הילדות".
כי לא ראו אותך?
"כשאתה לא אבא הרבה יותר קל לך להאשים. היום יש לי שתי בנות, ואני רואה בדיוק את הנקודות האלה - שהילדות מרגישות שאני לא איתן, שיש לי פחות סבלנות. ומצד שני, אני רואה איפה אני שונה מאבא שלי וכן עושה תיקון. אני הרבה יותר בבית ממה שאבא שלי היה. בחרתי לי עשייה וחיים שבמסגרתם אני יכול להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה ומגידול הבנות".
מה זה עשה ליחס שלך לפוליטיקה?
אני לא יכול להגיד שלא אהבתי את זה שאבא שלי היה במרכז העניינים. אבא בעיתון, אבא בטלוויזיה-זה נתן לי סוג של גאווה בתור ילד. החזקתי מאבא שלי, ואני עדיין, פוליטיקאי מאוד כן ונאמן ואני לא היחיד. הוא לא היה הפוליטיקאי הממוצע".
איך הרגשת עם ההחלטה של אבא שלך לצאת מהתמונה הפוליטית?
"הוא היה שלם איתה, אז גם אני. זה לא הפתיע אותי. אני חושב שהרבה שנים הוא ניסה להביא אמת פנימית, להכניס משהו אחר להתנהלות המדינית והפוליטית אצלנו, ולא רק הוא. אני מאמין שהיו עוד אנשים כאלה. ואני חושב שהוא בעצמו הבין שזה דבר מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי. זה דבר שצריך בו את תשוקת פרס. תשוקה פנימית אינסופית. כל השאר מתעייפים בדרך. גם אבא שלי".
אתם קרובים?
יותר מתמיד. אני חי במשק שלו, הבית שלו שני מטר מפה, ואני מתעסק בחקלאות שזה מעניין אותו, אז הוא מתעניין ושואל. בעבר היו לנו פחות נושאים משותפים, בטח כנער מתבגר. התלבטויות פנימיות זה לא ממש אבא שלי".
זה מצער אותך?
לא. הוא תמיד קיבל אותי כמו שאני, עם כל השיגעונות והרוחניות והדיסקוטקים. ועם השנים גם אני התחלתי לקבל אותו. זה הוא. היום, אם יש איזה משפט שהוא אומר שלא מוצא חן בעיניי, אני צוחק. אני לא מתעצבן".
נא להמתין לטעינת התגובות
