מלחמה כבקשתך
את הישגי הצבא במלחמה הזאת צריך למדוד בפרופורציות המתאימות. חשוב לשמור על צניעות, לא להיגרר לאופוריה. אין סיבה
בשלב הראשון השתלט הכוח על רצועה של כעשרה קילומטרים, ובתוך שישה ימים הגיע עד לליטני כמעט בכל הגזרות. בשלב הזה היה שמו של המבצע, גם בציבור, ל"מבצע ליטני". מחשש לאבדות של הכוחות ובקרב אזרחים, נמנע צה"ל מלהיכנס לעיר צור. רפאל איתן (רפול), ראש אג"מ בעת המבצע, חשב שמדובר בפחדנות.
רק במקומות מועטים היו קרבות של ממש עם לוחמי אש"ף, שבדרך כלל נמלטו או התערבבו באוכלוסייה המקומית, שהייתה גם היא לחלק מן הלחימה: כ-200 אלף תושבים נסו מאש צה"ל אל מעבר לליטני.
אחרי כשלושה חודשים שב אחרון החיילים אל מעבר לגבול הבינלאומי. הכוחות הרגו מעל 200 מחבלים, לצה"ל היו 18 הרוגים ושבוי אחד שהוחזר לאחר כשנה בעסקה של החלפת שבויים. בישראל דיברו על השבת ההרתעה מול אש"ף, על ביטחון חדש לתושבי צפון המדינה, סדר חדש בדרום לבנון. שנתיים אחר כך שבו הקטיושות במלוא העוצמה. ב-1982 הוביל רפול, הפעם כרמטכ"ל, את צה"ל למלחמת לבנון הראשונה.
מה שמשתנה עם השנים איננו הלחימה, אלא הזיכרון הישראלי, הטראומה שאותה מבקשים למחוק, הפחדים שאותם מבקשים לשכך: פעם חששנו שאנחנו לא חכמים מספיק להשתמש בכוח שיש לנו, היום שמות המבצעים ("חומת מגן", "עופרת יצוקה") נבחרים לא על ידי מחשב, אלא על ידי קצינים, והכוונה היא להראות שנשארנו אמיצים וחזקים, למרות מה שאנחנו חושבים על עצמנו.
30
בצבא הנמצא תמיד בלחימה שיטות הפעולה משקפות את מה שנחשב למוצלח או כושל בשלב הקודם. תוכניות "עופרת יצוקה" משקף את התגובה של הצבא למלחמת לבנון השנייה, ממש כשם שכשלי המלחמה ההיא נבעו מהעתקת המנטליות, שיטות הביצוע וראיית העולם של הלחימה בשטחים לחזית אחרת ומול אויב שונה בדרום לבנון.
בלבנון באה לידי ביטוי מנטליות השטחים, לפיה דבקות במשימה אינה אומרת בהכרח שהכל צריך להתבצע עכשיו ותמיד יש מחר. במהלך האינתיפאדה השנייה התגאו מפקדי חטיבות בכך שהגדודים שלהם למדו לעבוד כמו סיירות, בקבוצות קטנות ותוך שיתוף פעולה עם סיוע אווירי, שימוש נרחב במודיעין מעולה וגמישות גדולה.
בלבנון תורגמה המנטליות הזו לתלות מוחלטת בתובלה אווירית להנעת הכוחות וללוגיסטיקה, בחוסר ידע ואימון בהפעלת מסגרות גדולות מפלוגה, בדגש מופרז על תודעה ומבצעי תודעה ובאמונה עיוורת שמבצעים מיוחדים יכריעו: עשרות פעולות כאלה בוצעו במהלך המלחמה. לפני הפעולה של סיירת מטכ"ל ושלדג בבעל-בק אמר שר הביטחון עמיר פרץ ש"זהו מבצע שישנה את פני ההסטוריה". המבצע התקבל בתרועות נוסח אנטבה של התקשורת, אבל הניב מעט. "סיבוב דאווין", כינה אותו קצין בכיר לאחר המלחמה.
אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט ומפקד אוגדת עזה הקודם צ'יקו תמיר היו מהבולטים בין הקצינים שטענו אחרי המלחמה שפשוט נתפסנו עם הפיקוד הלא נכון בזמן הלא נכון. "נבחרת ב'", היה הכינוי הלא מנומס שבו השתמש קצין בכיר אחרי המלחמה.
המבצע שהכינו, בפיקוח הרמטכ"ל גבי אשכנזי - שלא יגיד זאת בקול אבל אין ספק שגם הוא חושב שאילו היה בתפקיד ביולי 2006 הכל היה אחרת - היה תגובה לכשלי לבנון: כבד, אלים, לא סומך על הרבה, פרט לכוח ועוד כוח. גלנט הוא יוצא שייטת 13 (שהשבוע פורסם שהשתתפה בלחימה), אבל על פי מה שידוע הייתה בשלושת השבועות האחרונים פעילות מוגבלת ולא משמעותית של כוחות מיוחדים.
מעל לכל, כמובן, עזה היא שטח אחר לגמרי והאויב הוא אחר. מתאבדים, בורות ייקוש ובתים ממולכדים הם סכנות שצריך לדעת להתמודד איתן, אבל בשבועיים של פעילות קרקעית לא נתקל צה"ל בשום כוח מאורגן ברמה של יותר משניים-שלושה אנשים, כמעט באפס ירי מרחוק של טילי נ"ט או חימוש מדויק, בשום דבר שאיים אפילו במעט על השליטה האווירית המוחלטת. "קבעתם סטנדרד עולמי חדש של תיאום בין כוחות האוויר והקרקע", אמר אהוד ברק השבוע לטייסי המסוקים שאותם ביקר. אולי, אבל מבחינה צבאית טהורה הסטנדרד הזה נקבע על חצי מגרש ריק.
מעל לכל, נעלמה ממהלכו של "עופרת יצוקה" המילה שהובילה חלק גדול מן המחשבה הצה"לית בשנים האחרונות: לגיטימציה. במבצע "ימי תשובה" באוקטובר 2004 הורה מפקד אוגדת עזה תא"ל שמואל זכאי על "עצירה לצורך לגיטימציה", אחרי שהתגובות על מראות הבתים ההרוסים הגיעו עד לממשלה.
בשבועות האחרונים פועלים מפקדי צה"ל תחת ההנחה שיש להם כל הלגיטימציה שבעולם.
רק מי שעוקב אחרי הרשתות הזרות או נוסע לחו"ל לכמה ימים קולט את עוצמתן של התמונות מעזה, ואת משמעותם של הדיווחים על חצי מיליון אנשים ללא מים, יותר מאלף הרוגים, שרבים מהם לא נקברו (ובית קברות שהופצץ על ידי חיל האוויר) ומערכת רפואית קורסת. את המחיר של הנזק התדמיתי הזה ישלמו ישראלים במשך זמן רב. אבל בישראל של אהוד אולמרט ושל צה"ל של אחרי לבנון זה כבר איננו שיקול.
"ימי תשובה" הוליד, בין השאר, גם מכתב קשה של לוחמים ביחידה מובחרת, שהתמרמרו על חלק מהמשימות שהוטלו עליהם ועל המראות שראו. עוד נראה מה יקרה כשישקע האבק של "עופרת יצוקה".
בינתיים נראה שהלגיטימציה הפנימית היא מוחלטת: העילה המוצדקת ללא כל ספק של ירי ממושך על יישובים אזרחיים, עם הרצון למחוק את החרדות שעוררה מלחמת לבנון והשינוי המתמשך באווירה בציבור ובתקשורת מקרינים אל המפקדים תחושה שאין מחיר לשימוש בכוח.
אירוני הוא שדווקא ברק ואשכנזי, שר ביטחון ורמטכ"ל מפוכחים מאוד ביחס למגבלות הכוח, ייזכרו כמי שהובילו את אחד המהלכים הכוחניים ביותר בתולדות צה"ל, בוודאי ביחס לאויב ולאוכלוסייה האזרחית שבתוכה צה"ל פועל.
וזה מה שעשה צה"ל בשלושת השבועות האחרונים: הרבה מאוד כוח בשטח קטן. ההפצצה האווירית נשענה אמנם על מודיעין מדויק מאוד, אבל חלק גדול מן החימוש, בעיקר של מטוסי הקרב, גרם נזק סביבתי אדיר, אפילו אם הפגיעה הייתה מדויקת. חקר הביצועים של החיל התגאה בכך שדיוק הפגיעה של הפצצות מונחות ה-GPS היה פחות משלושה מטרים מן המטרה, אבל כשאתה משליך פצצה של טונה בלב אזור צפוף מאין כמוהו, מה זה משנה.
עקרונות הפעולה הקרקעית היו אטיות, זהירות, ובכל מקרה של ספק יורים קודם. בניגוד לתפיסה הצה"לית המסורתית שיש לקצר את זמן הפעולה ככל האפשר, ובהתאם לתפיסה לפיה יש לגיטימציה מוחלטת לפעולה בתוך ישראל, אשכנזי ביקש דווקא להאריך את השלב הקרקעי הראשון של הפעולה ככל האפשר - ובכך לקנות יותר זמן כדי שהשלב הבא, שבו לא חפץ, לא יתבצע. "אין לנו כביש ביירות-דמשק להגיע אליו, לא סטופר ולא לוח זמנים", אמר קצין בכיר השבוע. וכשלצבא אין יעד קרקעי או לוח זמנים הוא נע לאט ויורק כמה שיותר אש.
צה"ל אינו אחראי להצגת המהלך הכוחני הזה כגאולה מטראומת לבנון, אבל הוא עודד את התחושה הזו ככל האפשר: הסיפורים על ביקורי המפקדים בשטח; הידיעות על שפע התחמושת והאוכל המגיעים לחיילים, כאילו תנאי הקרקע, האויב והצירים הלוגיסטיים בעזה דומים לאלה של לבנון.
הציבור והתקשורת בלעו בחדווה. השאלות האמיתיות לגבי לקחי לבנון, בעיקר מה אפשר ורצוי להשיג מול ארגון כמו חמאס, ההחלטות המוקדמות ואלה שהתקבלו תוך כדי המבצע בדרג המדיני, כל אלה זזו הצדה לנוכח החדווה על הצבא ששוקם וההרתעה שחזרה. ככה זה במדינה שחיה על חרדותיה. וככה יהיה, מן הסתם, גם במבצע הבא, שלפי ההיסטוריה לא נצטרך לחכות הרבה עד שיגיע.
נא להמתין לטעינת התגובות
