ראש קטן גם במלחמה
גם בעת מבצע ברצועה אנחנו יכולים לעשות יותר למען האזרחים הפצועים בעזה
יום שלישי, השעה 11:30 לפני הצהריים, השדרן גבי גזית מראיין את דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש, הנמצא בביתו בפאתי עזה. שכניו של דוקטור אבו אל-עייש נטשו את בתיהם, לדוקטור ולבאי ביתו אין חשמל, יש מחסור במים ובמזון, הם מפחדים לצאת מהבית מחשש שייפגעו. יום קודם לכן מתח הדוקטור העזתי ביקורת על מי שפוגע באזרחים חפים מפשע, ולא היסס למתוח ביקורת קשה על חמאס.
ביתו של דוקטור אבו אל-עייש מאכלס את כל בני המשפחה. נמצאים בו 25 ילדים שלו ושל אחיו. הדוקטור מבוהל, קולו מרוסק מפחד ומאימה, בשידור חי הוא מתאר שמסביב קולות ירי וממול הבית טנק שקנהו מכוון לעבר הבית. הדוקטור מתאר את המתרחש, בקול שמדי פעם נחנק מדמעות הוא מספר שהוא מפחד לגשת לחלון עם דגל לבן מחשש שיירו בו, כולם שוכבים על הרצפה ורועדים מפחד, הוא מספר.
באולפן הרדיו, שאחדים מהנמצאים בו הם בעלי דעות ימניות וימינה מהימין, יש תחושה של אי-נוחות, וככל שנמשכת השיחה יש הבעת חרדה על פני כולם. דוקטור אבו אל-עייש הוא חוקר בכיר במכון גרטנר במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. בסופי שבוע הוא נוהג לנסוע למשפחתו שבעזה, ובתחילת השבוע הוא חוזר לעבודתו בתל השומר. בגלל המלחמה הוא נתקע בביתו.
האירוע הדרמטי מרגש ומפחיד, אנחנו מתייעצים, מנסים תוך כדי שידור להשיג את דובר צה"ל תת-אלוף אבי בניהו, אך ללא הצלחה. גבי מסמס לכתב הצבאי של ערוץ 2 רוני דניאל, מעביר לי את השידור, ויוצא לדבר עם דניאל בטלפון, לתת לו את הפרטים של הרופא ואת מקומו המדויק. דניאל, שנמצא בפיקוד דרום, מבטיח לעשות כמיטב יכולתו שלא ייגרם אסון מיותר ולא יבוצע ירי על בית הרופא.
רבע שעה מאוחר יותר נושמים באולפן לרווחה. הדוקטור, הפעם נחנק מדמעות שמחה, מעדכן שהטנק שינה כיוון והתרחק, הוא ובני משפחתו נושמים לרווחה, רווחה זמנית. במלחמה, כמו במלחמה, לך תדע מה ילד יום.
באמצע שנות התשעים נערכה מלחמה אכזרית, שהוגדרה "רצח עם", בין בני שבט ההוטו לשבט הטוטצי. מאות אלפי אזרחים, נשים וטף נאנסו נשחטו, שוספו בעזרת מצ'אטות - טבח עם מחריד.
בישראל התארגנה משלחת הומניטרית צה"לית, שהתלוו אליה רופאים אזרחים. מטוסי הרקולס הטיסו ציוד רפואי להקמת בית חולים שדה, משרד החוץ ארגן את כל הצרכים באפריקה, חיילים קרביים מזוינים בנשק אבטחו את בית החולים שהוקם לצורך מתן שירותי רפואה דחופים לאלפי פצועים וחולים, בעיקר נשים, קשישים וילדים.
התלוויתי למשלחת. כשנחת מטוס ההרקולס בשדה התעופה ופתחו האחורי נפתח כדי להוריד ציוד הכה בנו ריח מוות, ריח שאי-אפשר לשכוח אותו. בדרך למקום המחנה, שהוקם על ידי משלחת מוקדמת, היו מונחות מאות גופות, חלקן מגולגלות בשמיכות, חלקן חשופות.
24 שעות ביממה עבד בית החולים שדה, ארגזי קרטון הפכו לאינקובטורים, אוהל שימש חדר רנטגן, סככה שימשה חדר ניתוח, בשער המחנה, אשר צבאו עליו מאות אומללים שביקשו לקבל טיפול, התנופף דגל ישראל, צנחנים צעירים שעמדו בשער ניסו כמיטב יכולתם למנוע פריצת המוני אומללים למחנה שעבדו בו הרופאים והאחיות מסביב לשעון, כמעט ללא מנוחה.
אני מודה ומתוודה שהיו אלו עבורי רגעים של גאווה על היותי ישראלי, על היותי חלק מהמשלחת, על זה ששכחתי שבאתי כעיתונאי ונהייתי סניטר, לאחות רחמנייה לעוזר בחדר ניתוח.
לא הייתי מטריח אתכם עם הסיפור הזה אלמלא ראיתי את תצלומי הזוועה מבית החולים שיפא בעזה, אלמלא שמעתי את חוסר האונים של רופאי בית החולים, שתיארו בעברית רהוטה את המצב העגום, את המחסור, את מצבם הנורא של נשים וילדים
רוני ארנון, אחד המפקססים לתכנית הרדיו שלי, מעריץ מושבע של נתניהו, הציע להקים בית חולים שדה ליד מעבר הגבול. אימצתי מיד את הרעיון והתחלתי לגלגל אותו. למען האמת, לקח קצת זמן עד שהבינו הנוגעים בדבר את הערך ההומני-אנושי-הסברתי של הקמת בית חולים כזה בנוסח רואנדה.
ביום שני בלילה צלצל אליי דני גילרמן, הממונה על ההסברה של ישראל, ואמר לי כי ניתנה הוראה מלשכת ראש הממשלה להקים בית חולים שדה במתכונת רואנדה לטיפול בילדים, בנשים ובקשישים פלסטינים.
אני מקווה שאכן זה ייעשה ויציל חיים ויראה לעולם הלא נאור - לפלסטינים המכורים ל"אללה אגבר-אטבח אל יהוד" וליהודים שמאמינים בססמה "ערבי טוב ערבי מת" - שיש דרך אחרת ושלא כל בני האדם רעים ומטומטמים.
ימים קשים עוברים בשלושת השבועות האחרונים על האזרח א'. א' - פטריוט בכל רמ"ח איבריו, שחלקם דפוקים בעקבות פציעה קשה, יושב שעות ארוכות מול הטלוויזיה ועוקב אחר המתרחש בזירת הקרבות.
לפני כחמישים שנה, בעת פעילות מבצעית, הוא נפצע, עבר ניתוחים רבים והוכר כנכה צה"ל הזכאי לרכב רפואי. ליד משרדו, באזור כיכר רבין, מתחת לבנין העירייה, הוקצה לו מקום חניה הנושא שלט ובו מספר המכונית שלו.
בשבוע שעבר, כשהגיע ברכבו, גילה להפתעתו שטרקטור של העירייה עומד באזור החניה שהוקצה לו, הוא העמיד את הרכב מאחורי הטרקטור ויצא לסדר את ענייניו ברחוב אבן גבירול הסמוך. כשחזר למקום החניה השמור שלו זה ארבעים שנה כדי לנסוע לביתו גילה להפתעתו שהרכב איננו.
בתחילה חשש שמישהו גנב לו את הרכב, לאחר מכן ניסה לבדוק אולי מישהו חסר בינה גרר את רכבו, אפילו שלא הפריע לתנועה או להולכי רגל ועמד ממש ליד השלט המציין את מספר הרכב שלו ומסביר שזה מקום חניה לנכה.
הבירור בטלפון העלה שאכן הרכב נגרר. א' נעלב עד עמקי נשמתו, הוא נסע למגרש הרכבים הנגררים, ושם חיכתה לו הפתעה שנייה - אחד הגלגלים היה מפוצץ. א', אדם טוב לב ורגיש מאין כמוהו, חש פגוע. לאחר שעשה את כל הנדרש הוא חזר לביתו מושפל, וסיפר על האירוע לבני משפחתו.
אשתו של א', שאני מכיר אותו עשרות שנים, פנתה אליי. היא ביקשה לא לפרסם את שמו, אבל בהסכמתו היא הסכימה שאעשה בלגן בגין האירוע ולו רק למען לא יעזו הגוררים והפקחים לגעת פעם נוספת ברכב של נכה צה"ל כמו שעשו לו.
המנכ"ל של חברת הגרירה, קצין בכיר במילואים, קיבל את הג'ננה כששמע את הסיפור, גם בעירייה לא אהבו את האירוע הלא מחמיא.
אני לא יודע אם מישהו פוטר בגין הגרירה המטופשת, אני כן יודע כי כדאי, ואני מקווה שכך נעשה, שהפקחים והגוררים יקבלו הנחיות ויבינו שמאחורי הרכב של נכה צה"ל נמצא בן אדם שגם ככה חייו אינם קלים. לגרור את רכבו כשאינו מהווה סיכון, ועוד בקטע שצמוד למקום החניה שלו שנתפס על ידי טרקטור של העירייה. זו חוצפה וטמטום ומי שיחזור על מעשה כזה יעוף מהעבודה. הקנסות בוטלו, מחיר הגלגל המפוצץ הוחזר, א' תרם את הסכום לארגון נכי צה"ל.
הלוחם ד' חטף בראש בבנת ג'בל במלחמת לבנון השנייה. הפגיעה הקשה גרמה לו להיות מאושפז נטול הכרה חודשים ארוכים, הוא עבר אין-ספור ניתוחים קשים ומסובכים, בני משפחתו המסורים לא משים ממיטתו.
הלוחם ד' נלחם שהמדינה ששלחה אותו להילחם תילחם אתו ותיתן לו את כל התנאים והטיפולים שהוא נזקק להם כדי שיוכל להמשיך להתמודד ולנצח ולהגשים את חלומו מאז המלחמה לעמוד על הרגליים, להזיז את הידיים ולהיות מי שהיה לפני צאתו למלחמה. הלוחם ד' נלחם בכוחותיו המוגבלים, ואביו משמש לו פה ואיש השטח שמנסה להשיג את המיטב עבורו.
במדינת ישראל, כמו במדינת ישראל, הביורוקרטיה יוצרת לפעמים מצבים אבסורדים, ובהם נאלץ האבא של ד' להתחנן ולבקש ולהציק כדי שבנו יוכל להמשיך להתמודד. ביקרתי את ד' כמה פעמים, אני בקשר רצוף עם אביו בטלפון. בחודש שעבר שוב נתקלה המשפחה המקסימה הזו בקשיים ביורוקרטיים, ואלה גרמו להם זעם ואפילו קצת ייאוש.
פניתי לשר הנוגע בדבר, הסברתי לו שהוא היה חבר ממשלה ששלחה את ד' לקרב, וכעת עליו לדאוג לו, גם אם יש צורך לפעול באופן חריג כי המקרה חריג. להפתעתי, פנייתי הנרגשת עזרה, העניין נפתר, ותהרגו אותי אם אני מבין למה מערימים קשיים ביורוקרטיים במקרים כמו של הלוחם ד', אפילו שעם קצת רצון טוב ותושייה אפשר לפתור אותם בלי ההתערבות של ה"תקשורת השמאלנית העוינת".
תגובת הרב וולפא למדור מתאריך 5 בדצמבר 2008, שהועברה באמצעות בא כוחו, עורך הדין אביעד ויסולי: "הרב וולפא מאמין באהבת ארץ ישראל וכי ההכרזה כי ארץ ישראל שלנו הייתה הרוח הטובה ששרתה על מייסדי המדינה בתש"ח.
מה נשתנה היום שהשקפות אלה הפכו בפיו של נתן זהבי ל"רוח רעה", להבל הבלים", "נאצה", "משיחיזם מוטרף" ועוד ביטויים שאין מקומם בשיח התרבותי? אלה שהבטיחו "מזרח תיכון חדש" בעקבות גירוש גוש קטיף הם משיחי השקר.
הרב וולפא הבטיח שבעקבות זאת יפציצו בקסאמים של הנגב, והבטחה זו התקיימה במלואה. הרב וולפא לא הצדיק מעולם את מעשהו של רוצח כלשהו, והקישור ההזוי שעשה זהבי בין עבריינים ובין מפלגת 'ארץ ישראל שלנו', שהרב וולפא עומד בראשה, שקרי ומופרך לחלוטין".
נא להמתין לטעינת התגובות
