מרימה את האף ומזהה את מקור הריח
ד"ר רבקה קולטון-שפירא עוסקת באחד המקצועות המוזרים בישראל: מריחנית. בכל בוקר היא פותחת נחיריים ומוזעקת להריח מפגעים סביבתיים או להכריע בסכסוכי שכנים סביב בעיות סירחון. אחרי שנים במקצוע היא מוכנה לחשוף מדוע לא חייבים חוש ריח מפותח כדי לעבוד בו, ולמה לפעמים אפילו ריחות של שוקולד הופכים לבעיה
ד''ר רבקה קולטון-שפירא. אנשים בארץ לא מתלוננים כל כך מהר על מטרדי ריח צילום: אלי דסה
תכירו את קולטון-שפירא (57), האף מס' 1 בישראל - או כפי שהיא מוגדרת רשמית - מומחית לאיתור ולפתרון מטרדי ריח. סובלים מריחם של מפעלים תעשייתיים, ביוב ומקורות צחנה אחרים הממררים את חיי הסובבים אותם? קולטון-שפירא תעמוד לצדכם ותבדוק את עוצמת הריח וגם תציע טיפול במפגע.
לא מעט אנשים התעוררו בוקר אחד למשב אדי צחנה שחדר לתוככי ביתם, השתלט על בגדיהם והתנחל להם בתוך האף. אין תחושה מתסכלת מזו. קולטון-שפירא שם כדי לעזור. "כשהילדים שלי היו קטנים, שאלו אותם מה אני עושה. הם אמרו שאני עובדת בסירחון", היא מספרת בחיוך, "לפעמים אני בעצמי אומרת שיש לי דוקטורט בשטינקריי".
לא, היא לא ניחנה בחוש ריח יוצא מגדר הרגיל. את הבדיקה היא עושה בעזרת ציוד מיוחד וצוות מריחים, אשר קובע אם עוצמת הריח גדולה מדי, מנין הוא מגיע וכיצד ניתן למגר את הבעיה. "כשאני נכנסת למקום ויש ריח אז כן, אני מיד ארגיש, אבל אני לא פותחת את הפה ואומרת. אני מתמצאת בכל מערך השיטות למיניהן שבעזרתן אפשר לפתור את הבעיה. בדרך כלל זה מצריך הרבה מאוד כסף או תחזוקה מוקפדת, וגם זה לא תמיד עוזר".
זה לא נדיר במיוחד לראות אותה יוצאת מהבית בשעות הקטנות של הלילה כדי להספיק להגיע לאתר הריחני בדיוק כשהרוח מנשבת לכיוון מסוים, מה שנקרא לתפוס את הריח על חם. "אלה גם השעות שהאנשים נמצאים בבית", היא מסבירה, "אני הולכת אחרי המטאורולוגיה". ולמרות כל אלה - לא תמיד אפשר למצוא את מקור הריח. "קורה שאני לא מצליחה לאתר את המקור ואני אומרת מראש שאני לא מבטיחה שאמצא, אבל זה מאוד מתסכל, אותי ואת המתלוננים".
איך בעצם מתבצע החיפוש?
"אני מסתובבת, מסתכלת ובוחנת את השטח. אחרי שלמדתי את השטח ואני יודעת מה כיוון הרוח אני קובעת לצוות, במידה שאני יוצאת עם צוות, איפה לעמוד. אם יש שינויים בכיוון הרוח, לפעמים תוך כדי עבודה, צריך לשנות את המיקום. בדרך כלל בודקים את השטח שלושה-ארבעה מריחים, לפעמים אני רוצה כיסוי טוב יותר, אז אני יכולה לקחת עד שמונה. הם עומדים במרחק אחד מהשני, זה יכול לנוע בין 200 מטר לקילומטר, ואנחנו משתמשים במכשיר שמוהל את האוויר באוויר נקי, ואנחנו ממשיכים למהול אותו עד ש-50 אחוז מהם כבר לא מרגישים בריח כלשהו.
אם אני יוצאת לבד, אז אני דוגמת ריחות למעבדה במכשיר שהוא כמו חבית קטנה שעובדת כמו ריאה. אני עושה ואקום בחבית וזה גורם לשקית שיושבת בתוך החבית להתנפח, ואת זה אני מביאה למעבדה, שם התהליך זהה".
האף מספר אחת
כדי להיות איש צוות הרחה, מתברר, לא צריף אף רגיש במיוחד. "להפך", קולטון-שפירא מדגישה, "צריך להיות בעל חוש ריח ממוצע כמו של כל אדם כדי לאבחן את הבעיה. מריחים לא צריכים להיות רגישים לריח, אלא יציבים בתשובות. היכולת להבחין בין עוצמות ולהגיד מה שונה ממה, זה מה שמשנה".
ד''ר רבקה קולטון-שפירא צילום: אלי דסה
אז כל אחד יכול להיות מריח?
"אם הוא לא תתרן, כמובן".
ההתחלה הייתה מקרית-את התואר הראשון שלה עשתה קולטון-שפירא כעתודאית בלימודי כימיה ופיזיקה. לאחר השירות הצבאי למדה לתואר שני באיכות הסביבה. מאז עוד הספיקה לעבוד זמן קצר בעיריית תל אביב במחלקה לאיכות הסביבה, ללמד במשך שנה כימיה ופיזיקה בבית ספר תיכון ("שם הבנתי כמה קשה להיות מורה" ) ולכהן כרכזת תעשיות באיגוד הערים חדרה כ-20 שנה.
"התפקיד שלי היה להיכנס למפעלים ולבקש מהם יפה-אז עוד לא יכולתי לדרוש-שיטפלו בבעיות הביוב, זיהום האוויר והרעש שעולות מהמפעלים וממררות את חיי התושבים שבאזור. בהתחלה המפעלים היו זורקים אותנו החוצה, אחר כך קיבלנו קצת סמכויות מהמשרד להגנת הסביבה והתחיל שיר תוף פעולה". על הדרך היא גם הספיקה לעשות דוקטורט בנושא זה בטכניון.
לתחום ההרחה הגיעה כמעט במקרה. "כשעבדתי באיגוד ערים
חדרה הייתה בעיית ריח באחד המפעלים, היא מספרת, "היה כנס בארץ והגיע מי שנחשב לאף מספר 1 בארצות הברית, ככה אמרו בזמנו. אחרי שיחה איתו הוא הזמין אותי ללמוד במעבדה שלו בארצות הברית ולמדתי שם שלושה חודשים". כשחזרה , הייתה המומחית היחידה בארץ לנושא.
היא מקבלת עשרות שיחות טלפון בשבוע - מתלונות אזרחים על מפעלים, דרך יזמים שרוצים לבנות ופוחדים ועד לשכנים כועסים שמתלוננים על חדר הזבל בבניין או על הרגלי ההיגיינה הבעייתיים של שכניהם. עם האחרור נים היא משתדלת לא להתעסק. "כשאזרחים פונים, בדרך כלל מדובר בבניינים יוקרתיים יותר שיש להם חברה מנהלת, והם מתלוננים על הסירחון שעולה מהפיר", היא מציינת, "אבל במקרים שאומרים לי שהשכנים מעדה כזאת וכזאת מסריחים את חדר המדרגות, ויש כאלה, אז אני לא מתערבת. אני לא מוכנה להיכנס לסכסוכי שכנים".
קרה פעם שסגרו מפעל בגלל בעיית ריח?
"היה מפעל פסדים (מפעל להפקת מוצרים, דוגמת מזון המיועד לבעלי חיים מנבלות ומר חלקי גופות שלא נועדו למאכל בני אדם) באר שדוד. התהליך שנעשה שם ידוע כבעייתי מבחינת הריח לסביבה. מעבר לכך היה שם שילוב בין הריח ללפיד של בתי הזיקוק שבער כל היום, והאנשים שגרו באזור היו ניצולי שואה שהשיר לוב יצר אצלם זיכרונות טראומטיים. זה המקרה היחיד שאני יודעת שבאמת סגרו מפעל בגלל מטרד של ריח. אני יכולה להגיד למשרד להגנת הסביבה שהריח בלתי סביר, אבל עד היום לא סגרו בגלל זה. תמיד אפשר לעשות משהו כדי להפחית את הריח".
תלונה מעמדית
במהלך השיחה, שמתקיימת בבית קפה ליד תחנת דלק, חולף שובל של ריח בעל נוכחות מרשימה. בעודי מנסה להעמיד את חוש הריח שלי במבחן ולזהות את המקור, היא מיד מסר בירה: "עומד פה מישהו שלא שורף טוב בנזין". קולטון-שפירא אוהבת את מלאכת הזיהוי הזה, מפתיע לגלות שלמעשה היא אוהבת לעבוד בסירחון, אף שיש ימים שהיא לא מסוגלת להיכנס הביתה בגלל הריח שדבק בה. "מעניין לי", היא אומרת, "אני מתעסקת בהמון מקורות. צריך להכיר תהליכים, להבין ממה הריח ומה אפשר לעשות כדי לטפל בו. אני כל הזמן לומדת דברים חדשים".
ד''ר רבקה קולטון-שפירא צילום: אלי דסה
להתלונן על ריח מפעל שלא יוצא מהשיער ומהבגדים נשמע כמו אקט קטנוני במקצת, אף שמי שחווה את הצרה, יוכל להעיד בפה מלא שמדובר במטרד מהסוג הקשה, כזה שמדרדר פלאים את רמת החיים. תופתעו - אבל דווקא הישראלים, שנהנים לחבוט בעצמם ולקרוא לעצמם קטנוניים, מתלוננים, קוטרים ומה לא, מתלוננים הרבה פחות מחבריהם בעולם.
אז מי הם האנשים שמתלוננים יותר?
"אם אדם מתלונן על הריח זה סימן שהוא הגיע למצב שהוא כבר בלתי נסבל. האנשים בארץ יותר סובלניים ולא מתלוננים כל כך מהר אלא אם באמת הגיעו מים עד נפש. לפר עמים אנשים מתלוננים על ריחות שנפלטים ממפעלים כמו מפעל שוקולד ומפעל קפה, וזה מבלבל, אבל תחשבי את איך זה לחיות בריח שוקו 24 שעות ביממה".
נשמע לי לא רע בכלל. איך זה שבארץ האנשים מתלוננים פחות?
"תלוי איך הרשויות מגיבות. אם רואים שהן יוצאות ומנסות לאתר את מקור הריח ולפתור את הבעיה, אז יתלוננו יותר, אבל בחו"ל בהחלט יש יותר תלונות, והמקצוע שלי גם יותר שכיח שם. כאן אנחנו לא מתלוננים כמעט על סירחון, כי לא מתים ממנו ואנחנו חיים במדיר נה שמתים בה מדברים אמיתיים".
היא גם לא מתביישת להגיד שמי שמתלונן שייך בדרך כלל לשכבה סוציוראקונומית מסוימת מאוד. רמז: לא מהנמוכות. "טיפלתי במפעל פסדים לא רחוק מעפולה. גם שם המתלוננים נמנו עם שכבה חזקה של אנשים מיישוב סמוך. מהצד השני של העיר יש מפעל למיחזור זבל מסריח לא פחות, אבל שם אף אחד לא מתר לונן כי זו שכבה סוציוראקונומית נמוכה. האנר שים מתעסקים בעיקר בבעיות שלהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
