מפוני ההתנתקות נגד המדינה: תובעים פיצוי
יותר מ-3 שנים לאחר הפינוי ועקב הטיפול הלקוי במצוקתן תובעות שלוש משפחות את המגיע להן ומאיימות לסחוף אחריהן אלפי מפונים נוספים
מפוני גוש קטיף בצעדת מחאה צילום ארכיון: אדי ישראל
לפיכך, הן דורשות להשלים את החסר,ואף לפצותן בגין עוגמת הנפש והסבל שחוו בעת הפינוי ובעקבותיו.
"הבג"ץ שבו אפשרו למפונים להגיש תביעות בנושא הפיצויים, על אף שקיבלו פיצויים, אפשר לאותן משפחות להגיש תביעות נגד המדינה", מסביר עו"ד משה מגן, שהגיש את שלוש התביעות. "אנחנו מניחים את האתגר בפני השופטים, ומעריכים שהם יעשו צדק ויתקנו את העוול שנגרם למשפחות".
טרם הוגשו כתבי הגנה.
"הם שילמו מחיר אישי כבד, וממשיכים לשלמו גם היום"
דוח מעקב של מבקר המדינה אחר הטיפול במפוני גוש קטיף קבע לפני כחודשיים כי על אף שחלפו שלוש שנים וחצי מהפינוי, טרם נמצאו מגורי קבע ראויים לחלק גדול מהמשפחות ורבים מהמפונים נותרו ללא תעסוקה.
"הם שילמו מחיר אישי כבד עקב הפינוי, וממשיכים לשלמו גם היום", כתב המבקר מיכה לינדנשטראוס, והעביר ביקורת חריפה על על מנהלת
סל"ע בכל הנוגע לניהול הכלכלי, עבודת המטה הכושלת וארגון דיור הקבע למשפחות המפונות.
בעקבות הדברים החליטה ועדת הביקורת של הכנסת על הקמת ועדת חקירה במטרה לבדוק את הטיפול בתושבים שפונו. אלו המשפחות, אלו דרישותיהן, וזהו סיפור הקרע האישי שלהן שמסרב להתאחות.
משפחת עדן: "הבריאות נפגעה"
אתי ואריאל עדן עברו בשנת 2000 מקריית ביאליק ליישוב שאנור שבצפון השומרון, עם בתם בת החצי שנה, שיראל. "ראינו מודעה שמחפשים משפחות שיבואו להתגורר שם, והחלטנו לעבור", סיפרה אתמול אתי. בתחילה התיישבו בשאנור עם משפחות נוספות מטעם חב"ד, אך מהר מאוד עזבו כולן ומשפחת עדן נותרה לבדה ביישוב.
משפחת עדן צילום: אמיר מאירי
זמן קצר לאחר שהחלה לעבוד כספרנית בספריית היישוב, הודיעו על הפינוי. שיראל הקטנה כבר הייתה בת חמש, והמצב החדש לא היה קל לה ולבני משפחתה. "נוצרו הרבה בעיות בריאותיות", נזכרת אתי. "בנוסף לעובדה שבעלי נכה צה"ל שנפצע ברגל ובכתף".
לאחר שפונתה, שוכנה משפחת עדן במלון החוף הירוק בנתניה במשך שבועיים, עד שקיבלו הודעה ממנהלת סל"ע שעליהם לעזוב את המלון. הם נאלצו למצוא פתרון בכוחות עצמם ושכרו דירה במושב כפר הרא"ה בשרון. הם גרו שם במשך 11 חודשים ועברו לנתניה, קרוב למרפאה המטפלת באריאל. שם הם גרים עד היום.
אתי, בת 47 ואריאל, בן 48, זכאים שניהם לקצבת נכות ואינם עובדים. "מה שנתנו לנו לא מספיק לכלום, אפילו לא לדלתות בבית חדש", היא מספרת. "אנחנו לא יודעים מה יהיה עם דירה משלנו, לא נשאר לנו כלום מהפיצויים. עם האוכל אנחנו מסתדרים פחות או יותר, אך הפיצויים היו לעג לרש, זה ממש כלום, ואני מפחדת להישאר ללא קורת גג".
בני המשפחה תובעים פיצויים בגין הפסד מקום עבודה, עלייה ביוקר הארנונה ואגרת הביוב ביחס לשאנור והוצאות משפט. סך הכל: 2.18 מיליון שקל.
משפחת נווה: "התפקוד היה אפסי"
גל נווה, בת 34, מובטלת כבר שלוש שנים וחצי מאז הפינוי. היא מגדלת לבדה את שתי בנותיה, טל בת הארבע ושרי בת השנה וחצי. ליישוב ניסנית שבצפון רצועת עזה הגיעו היא ובעלה קונסטנטין ממושב בית עזרא, הסמוך לבית משפחתה באשדוד, ושם חיו בווילה והתפרנסו מעבודות מזדמנות.
משפחת נווה צילום: אדי ישראל
לאחר הפינוי עברו בני הזוג לבית שכור בבית עזרא, אך לפני תשעה חודשים קונ סטנטין עזב את הבית והוא מתגורר באשקלון.
גל, מובטלת, מפרנסת את בנותיה מסכום חודשי שהיא מקבלת מבעלה. "אני לא רואה את העתיד", היא אומרת. "השכירות עומדת להסתיים, ואני לא יודעת איפה אגור". בני הזוג קיבלו מגרש במתחם הגולף באשקלון, אך לא היה בידם כסף להתחיל בבניית הבית.
"זה חוסר ודאות וחרדה", מסבירה גל. "אני בן אדם חזק ומאמינה שיהיה בסדר, אך אני לא יודעת מאיפה יבוא הכסף. המדינה לא שילמה לנו הכל לשכר דירה והיינו צריכים להוסיף, וכעת כל הכסף שקיבלנו נגמר וננ שארנו בלי כלום. בנוסף, הצטברו נגדנו חובות רבים בגלל ההלוואות שלקחנו".
גל , המטופלת אצל פסיכולוגית בעקבות משבר הפינוי והזוגיות, מחפשת עדיין עבודה ומקווה שהתביעה שהגישה עם בעלה לשעבר תסייע. "מנהלת סל"ע הוקמה בחופזה רבה, ללא הכנה נאותה וללא משאבי כוח אדם בהיקפים הנדרשים", הם כתבו בתביעה. "תפקודה היה לקוי ביותר עד אפסי".
בני הזוג תובעים מהמדינה פיצוי בגין התייקרות הוצאות המחיה השוטפות, כגון ארנונה וחינוך. סך הכל: 1.46 מיליון שקל.
משפחת מסיקה: "הרסו את הקהילה"
למשפחת מסיקה היה הכל ביישוב אלי סיני, בצפון רצועת עזה: מגרש בגודל 660 מ"ר, וילה יפהפייה ונוף לים. היום יש להם קראווילה בגודל של 90 מ"ר בקיבוץ כרמיה, תחת איום הקסאמים ואיום העזיבה כל יום. אבי ושוש גידלו באלי סיני את ארבעת ילדיהם: חנית, מירב, דודי וגבריאל. שוש עבדה כמטפלת וסייעת לגננת במועצה האזורית חוף עזה, ואבי עבד באגד.
משפחת מסיקה צילום: אדי ישראל
"בזמן שהם יכולים להיכנס לבריכה חינם, אנחנו משלמים כסף", מספר גבריאל בן ה-24, " וזה מתבטא גם בדברים אחרים". לגבריאל התגלה גידול סרטני בגרון לאחר הפינוי, ממנו החלים רק לאחר שלוש שנים של טיפולים וסבל. כיום הוא נמצא במעקב, אך עדיין חושש מכל תופעת לוואי שתחזור.
"היינו אמורים לגור כקהילה ביישוב נווה ים בצפון", אומרים אבי ושוש. "אך כל פעם זה עולה ונופל מחדש ובינתיים אנחנו כבר לא יודעים איפה נגור". מאז הפינוי חיים בני הזוג מהפנסיות שלהם, וכעת הם טוענים בתביעתם כי מלבד הפיצוי על הבית, שהיה נמוך, לא ניתן פיצוי למערכת המיזוג, לארונות, דוד שמש ודברים נוספים.
"למה פינו אותנו?", שואל גבריאל. "אם לא היה הפינוי מצפון רצועת עזה, לא היה שום ירי רקטות היום". אביו , אבי, מוסיף כי הפינוי היה פגיעה נפשית. "תקופה ארוכה נסעתי כל יום שישי לגבעה ליד נתיב העשרה, לצפות על היישוב", הוא מספר. "החבר'ה שם קראו לי: 'משוגע'".
החוזה של המשפחה בכרמיה יסתיים בסוף השנה, ומדי כמה חודשים הם מקבלים צווים המורים להם להתפנות. "רוצים לפרק אותנו כקהילה, למרות שמה בסך הכל אנחנו מבקשים? ", שואלת שוש. "אנחנו רוצים פיצוי נפשי, אנחנו רוצים בית משלנו, שיהיה איפה לקבל את הנכדים שלי".
סך כל התביעה של המשפחה: 2.55 מיליון שקל.
נא להמתין לטעינת התגובות
