החזון הציוני: כבר רואים את הסוף
עוד גבעה, עוד שכונה והמדינה היהודית הופכת היסטוריה. אם גם הממשלה הבאה תמשיך בתנופת ההתנחלויות אז אפשר כבר לארוז
בשבוע שעבר פורסם על כך שבמשרד השיכון הוכנו תוכניות לבניית 73,000 יחידות דיור חדשות מעבר לקו הירוק. זה לא שהממשלה היוצאת עצרה את מפעל ההתנחלויות. היא שמרה על ממוצע שנתי דומה לזה של הממשלה הקודמת, של כ-2,000 יחידות בשנה. וגם זה היה אסון. עכשיו, עם הקמת ממשלת ימין צרה, שתלויה בחסדי הימין התומך בארץ ישראל השלמה, התוכניות עלולות לזכות למימוש. המדינה הדו-לאומית תהפוך לעובדה.
אפשר עדיין לעצור את האסון הממשמש ובא. אם הרוב היהודי-דמוקרטי לא יתעורר ולא יתקומם – זה הולך להיות מאוחר. נכון לעכשיו, אנחנו בתרדמה קולקטיבית. אנחנו לא רואים את האסון, משום שהוא מתגבש לאט, בשקט. אסון זוחל. זו לא תאונה. זו מחלה. אבל היא אוכלת בנו, ואנחנו מסרבים לקלוט.
המדור הזה עסק רבות, בשנים האחרונות, בתעשיית השקר. התעשייה הזאת מנצחת. השקר מנצח את האמת. האיסלאמיסטים והדוברים שלהם בתקשורת ובמדיה – מנצחים. ישראל הולכת והופכת למדינה מאוסה. אנחנו עדיין לא מרגישים את זה, משום שמדובר בתהליך. ואנחנו בהתכחשות.
רוב ציוני הדרך על סיום החזון הציוני אינם זוכים אפילו לאזכור. זה לא שווה אפילו ידיעה בעמוד העשירי למטה. אבל זה קורה. וזה מתעצם. ואנחנו סוגרים עיניים. הנה שלושה ציוני דרך קטנים, רק מהשבועות האחרונים.
- מוסד אקדמי אמריקני ראשון, המפשייר קולג', החליט לאחרונה על חרם נגד ישראל. ב-1977 היה המפשייר קולג' המוסד האקדמי הראשון שהחליט על החרמת דרום אפריקה. אף אחד לא שם לב. ההמשך ידוע. דרום אפריקה הפכה למצורעת. המשטר הישן התמוטט. זה מה שרוצים לעשות לישראל. ההתחלה כבר כאן.
- תשע מאות אנשי אקדמיה, רובם מארה"ב, שלחו מכתב גלוי לנשיא ארה"ב. הם קוראים לו, למעשה, לפרק את מדינת ישראל כמדינה יהודית, לטובת הקמת מדינה אחת. בארץ העניין לא זכה לשום אזכור. אנחנו הרי בתרדמת. ואם ימומשו תוכניות משרד השיכון, אז החזון האנטי-ציוני יוגשם בשטח על ידי האולטרה-ציונים.
- וזה נמשך. העיתון הספרדי "אל-מונדו", השני בגודלו בספרד, פרסם לאחרונה מאמר אנטישמי לחלוטין. אין שם הבחנה בין יהודים לישראל.
לא שידענו שיהודים הפעילו מתאבדים נגד פולין, גרמניה או רוסיה. לא שידענו על "ג'יהאד יהודי" שמטרתו לייהד את אירופה. אבל שונאי ישראל אף פעם לא התחשבו בעובדות. חמלניצקי, לפי המאמר, הוא פועל יוצא של האופי הזדוני ההיסטורי של היהודים. אז כמו עתה. היהודים הרי עוסקים ברצח ילדים ובג'נוסייד של סביבתם.
וזה רק חלק קטן, מקרי, מאירועי השבועות האחרונים. יש עוד. אפשר להאשים אלף ואחת פעמים את האנטישמים ואת האנטי-ציונים. אפשר לטעון שהמאמר בספרד הוא עלילת דם לכל דבר ועניין. והוא אכן כזה. ואפשר לטעון שאותם אנשי אקדמיה מייצגים רק את השוליים. והם לא. אבל זה כבר לא מספיק. משום שאנחנו חייבים להסתכל על עצמנו.
אנחנו חייבים להבחין בין שונאי ישראל לבין מבקרי ישראל. אצל שונאי ישראל שום דבר לא ישתנה, גם אם ישראל תתפרק. השנאה שלהם, גם אם יש להם תואר אקדמי מפוצץ, או אפילו פרס נובל, היא אובססיה. אבל יש גם אחרים. הם הרוב.
יש להם ביקורת על ישראל. אבל לפעמים נדמה שאנחנו בועטים בהם. לא רק בשונאים. גם בידידים. אנחנו מספקים תחמושת לאנטישמים, והללו משפיעים על רבים אחרים. משום שאם יש חייל אחד שכתב על קיר בבית בעזה "באנו להשמיד אותכם", אז אנחנו מביסים את עצמנו.
ואם הרב שלמה אבינר, מראשי היהדות הדתית הלאומית, מתעקש לשכוח את הציווי המוסרי והאנושי והיהודי – "לא תרצח", כאשר מדובר ברוצח ברוך גולדשטיין, אז הוא רומס את המוסר האנושי והיהודי.
ואם דניאלה וייס, הכוהנת הגדולה של "מדינה אחת" גדולה, מופיעה בתוכנית האמריקנית היוקרתית, "שישים דקות", כמייצגת את הישראליות, ומציגה מופע אימים פשיסטי, אז אנחנו בבעיה. משום שאם זו ישראל – אפשר להבין את המסע נגדנו. והמסע הזה יחסל אותנו.
אנחנו בדקה התשעים. משום שזה לא מספיק להיות צודקים. זה לא ששונאי ישראל רק רוצים את פירוק ישראל לטובת מדינה חילונית גדולה.
זה הרבה יותר גרוע. יש בתוכנו מי שמקים את המדינה הגדולה. כל התנחלות, מעבר לגדר ההפרדה, היא עוד סכין בגבו של המפעל הציוני, לטובת המפעל הדו-לאומי. ומכיוון שתומכי המפעל עומדים להיות אדוני משרד השיכון, ואדוני הקואליציה, אז אין צורך שיוקמו 73,000 יחידות דיור.
גם מספר זעום יותר יהיה מכת מוות למדינה יהודית, לטובת חזון המדינה הגדולה. חזון הבלהות הדו-לאומי מאיים עלינו גם אם קצב ההתנחלות הישן יישאר בעינו. בוודאי שכך אם יהיה שינוי במדיניות. עוד גבעה ועוד שכונה, בתוככי אוכלוסייה פלסטינית, והמדינה היהודית הופכת לאפיזודה היסטורית. משום שהערבים לא יברחו מכאן, וגם לא יוברחו.
הטרנספר, בניגוד לעבר, הוא לא נורמה מקובלת, אלא פשע נגד האנושות. אם זה יקרה, ולפני שזה יקרה, יהודים רבים לא יישארו כאן. גם כותב שורות אלה, ציוני גאה, שלא יישאר כאן אם דניאלה וייס והכהניסטים ישתלטו על הציונות.
ובעצם, האחרון שניסה לבצע טרנספר היה מילושביץ'. שכחו לספר לו שהנורמות השתנו. מטוסי נאט"ו הבהירו לו את מה שהוא לא רצה להבין. כדאי שלא נשגה באשליות. כדאי שנבין שהמיעוט שמוביל את ישראל לאשליה הזאת – מוביל לחורבנה של ישראל.
אל נא נטעה. גם ידידים מושבעים של ישראל והציונות מורטים את השערות. חברי פרלמנט מצרפת, הידועים כידידי ישראל, מתכוונים להעלות הצעה להחזיר את השגריר הצרפתי, אם תקום בישראל ממשלת ימין קיצוני.
אני חוזר ומבהיר: מדובר בידידים. הם רואים מה שישראל עושה לעצמה, ומתקשים להאמין. משום שכל עמלם יורד לטמיון כשהם רואים את דניאלה וייס על המסכים. אפשר להסביר את פעולות ישראל בעזה. הרי מה שעשתה רוסיה בצ'צ'ניה, ומה שעשתה אירופה נגד מילושביץ', ומה שעושה אירופה היום נגד הטליבאן – אינו שונה. ואולי אף חמור יותר, במבחן השוואתי.
אבל יש דברים שאין להם הסבר ואין להם הצדקה. מי שיוצר מדינה דו-לאומית, על ידי עוד ועוד התנחלויות בתוככי אוכלוסייה ערבית, אינו יכול לבוא בטענות למי שאומר שאין מקום למדינה יהודית, והפתרון הוא "מדינה אחת גדולה". אפשר להסביר את המחסומים. אין שום הסבר למאחזים.
חסידי המפעל הדו-לאומי, מצד ימין, טוענים שלאחר מחדל ההתנתקות, והקטיושות על אשדוד, ובקרוב על תל-אביב, אין מקום לעוד טעות כזאת. הם צודקים. אלא שאין שום קשר בין הכורח הישראלי להחזיק בשטחים לבין יצירת "מדינה אחת גדולה".
חזון הטילים על נתב"ג אינו רחוק מהמציאות, אם תהיה נסיגה. זה אומר, אכן, שאי אפשר לסגת מהשטחים. בוודאי שלא בשלב הזה. האם זה אומר שאנחנו צריכים לחסל, במו ידינו, את המדינה היהודית, לטובת "מדינה אחת גדולה"?
אנחנו בדקה התשעים. הספירה לאחור של החזון הציוני – כבר החלה. זה היה הפיך. אולי זה עדיין
הפיך. אבל זה הולך והופך לבלתי-הפיך. כדי לחסל את החזון הציוני יש צורך בצמד חמד. אילן פפה ודניאלה וייס. הוא רוצה מדינה אחת. היא מגשימה מדינה אחת. הם כל כך רחוקים, אבל כל כך קרובים.
תהליך החיסול העצמי אינו קשור לממשלה שעומדת לקום. כל הממשלות, מימין ומשמאל, המשיכו את תנופת ההתנחלויות וההיאחזויות והפקעת השטחים. הימין קרא לזה ציונות. אין שקר גדול מזה. משום שמדובר בדו-לאומיות. ובעצם, באנטי-ציונות. ואם הממשלה שתקום בקרוב תעשה מה שעשו כל הממשלות הקודמות – ותמשיך את תנופת ההיאחזויות וההתנחלויות גם בתוככי השטחים – מעבר לגדר ההפרדה - אז צריך לארוז את המזוודות. אם לא ייעשו בקרוב, בקרוב מאוד, צעדים לעצירת יצירתה של "מדינה אחת" – אפשר יהיה להכריז על סוף החזון הציוני.
אנחנו בדקה התשעים. יותר ויותר מאמרים ופרסומים וכנסים מסמנים את הכיוון של "מדינה אחת". אחת המטרות המרכזיות של תעשיית השקר היא "זכות השיבה", שאין ולא הייתה כמוה, לצורך יצירת "מדינה אחת".
מדובר בשקר, משום שלא רק בסוף מלחמת העולם הראשונה, ולא רק בסוף מלחמת העולם השנייה, אלא גם בעשורים האחרונים – הכיוון הוא הפוך. הכיוון הוא יצירת מדינות אתניות-לאומיות.
הסלובקים והצ'כים לא הסתדרו. הם פירקו את צ'כוסלובקיה, לטובת שתי מדינות אתניות נפרדות. הפלמים והוולונים לא מסתדרים. בלגיה עומדת בפני פירוק, לטובת שתי ישויות, שההבחנה ביניהן היא לשונית ואתנית. הסרבים, הקרואטים, הבוסנים והסלובנים לא הסתדרו, ואינם מסתדרים. הם התפרקו לטובת מדינות לאומיות-אתניות.
ואם הם לא הסתדרו – אין סיכוי שדווקא כאן יתחולל הפלא של דו-קיום. עירוב אוכלוסיות אינו חזון נפלא ל"מדינת כל אזרחיה". להפך. זה חזון בלהות. זה לא עבד באירופה, וזה בוודאי לא עובד באפריקה ובאסיה.
אבל אנחנו, במעשינו, הפכנו למצדיקים הגדולים של "זכות השיבה". משום שאם ליהודים יש זכות להתיישב בתוככי אוכלוסייה פלסטינית, באישור ממלכתי, אז שונאי ישראל זכאים להעלות את הדרישה שלהם. והם אכן מעלים אותה. וזה הקלף המנצח שלהם בקרב על הדה-לגיטימציה של ישראל. זה הקרב, ולא טילי קסאם, ולא קטיושות, ולא האיום האיראני, שיוביל לחיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. בגללנו. בגלל מעשי ידינו.
אנשי האקדמיה שחתמו על הפנייה לאובמה, כמו אנשי רוח ואקדמיה אחרים במערב ובישראל, הם פנטזיונרים מסוכנים. אלא שהם אינם לבד. מלאכתם נעשית כאן. הם מדברים ודניאלה וייס וחבריה עושים ומגשימים ויוצרים. ואם החזון של דניאלה וייס ינצח – אז אולי לא מחר, ולא מחרתיים, אבל זה רק עניין של זמן שישראל תהפוך למדינה מצורעת. התהליך כבר החל. שעון החול מתקתק.
האם המסקנה היא מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל? לא בהכרח. רק לאחרונה פורסמו מחקרים שונים על היתכנות הקמתה של מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל. רוב המחקרים פסימיים.
הפלסטינים, בשלב הזה, שבויים בין גישה לאומנית לגישה פאן-איסלאמית. לפעמים הכיוונים הללו מתחברים. גם לפלסטינים ברור שחזון המדינה החילונית דועך, לטובת ישות איסלאמית קנאית. ישראל, כמובן, אינה יכולה להשלים עם כיוון כזה. ייתכן שהכיוון צריך להיות, כפי שמציע, למשל, פרופ' אפרים ענבר, מנהל מרכז בגין-סאדאת, לקשור את עזה למצרים, ואת הגדה המערבית לירדן. ייתכן.
מה שברור הוא, שהפתרון הגרוע ביותר הוא הפתרון שאליו מובילה הקואליציה של השמאל הקיצוני והימין הקיצוני. הבעיה היא שאנשי הקואליציה הזאת מנצחים. הראשונים בתעמולה ובתעשיית השקר. האחרונים על ידי הגשמת המציאות שעליה מדברים הראשונים.
האם יהיה לרוב הישראלי כוח לעמוד מול האסון ההולך ומתממש? האם תוכל הדמוקרטיה הישראלית לעצור את הגשמת המדינה הדו-לאומית, שלא תהיה דו-לאומית, אלא עוד ישות שכולה מרחץ דמים?
אנחנו בדקה התשעים. אם לא נעצור את התהליך, זהו סוף החזון הציוני.
נא להמתין לטעינת התגובות
