פסולת, שפכים ורוח - החשמל הירוק תופס תאוצה גם בישראל
מפעל ייצור החשמל משפכים שהוקם לאחרונה הוא עוד אחת מהדרכים האלטרנטיביות לייצור אנרגיה שפותחו כאן. בישראל מפיקים חשמל גם מגז טבעי, אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח. אבל עם מעט השקעה שתחסוך הון, אפשר לעשות הרבה יותר. האם שר התשתיות הנכנס עוזי לנדאו ירים את הכפפה?
במשרד התשתיות הלאומיות התייחסו עד כה לנושא הפקת חשמל מביוגז (ביומסה) בצורה מוגבלת ביותר, אף שמדובר באנרגיה חלופית שהיא גם אקולוגית ומקובלת מאוד במדינות מתפתחות כמו הודו.
בתחום האנרגיות החלופיות קיבלו דגש בשנים האחרונות הגז הטבעי, האנרגיה הסולארית ואנרגיית הרוח. בתחום האנרגיות המתחדשות ניתנים תמריצים כספיים ליצרני חשמל פרטיים בשיטה הפוטו-וולטאית ובייצור חשמל על ידי טורבינות רוח.
מהמשרד לתשתיות לאומיות (קודם לחילופי השרים) נמסר, כי נושא הביוגז פחות במוקד התוכניות מאשר האנרגיות החלופיות האחרות.
דווקא חברת החשמל מבינה עניין; אחרי שראתה כי טוב והיא קונה חשמל המיוצר מאשפה באתר חירייה, היא החליטה לקנות חשמל המיוצר גם משפכים.
לפני כחודש הודיעה חברת הגיחון, בעלת השליטה בחברת מפעלי ביוב וטיהור ירושלים, כי חתמה עם חברת החשמל על הסכם, שלפיו תמכור לה חברת הגיחון חשמל המיוצר במכון לטיהור שפכים ירושלים בטכנולוגיית הביוגז.
לדברי משה קלצ'ין, יו" ר חברת הגיחון, זהו המתקן הראשון שמייצר חשמל בכמות מסחרית משפכים בטכנולוגיית ביוגז, שהיא טכנולוגיה ידידותית לסביבה. הוא מסביר כי מתהליך טיהור השפכים נוצרת בוצה, שממנה משתחרר גז מתאן, המסוגל לייצר חשמל. למפעל יש רישיון ל-20 שנה וניתן לחדשו ל-10 שנים נוספות.
למפעלי ביוב וטיהור ירושלים יש כיום כושר ייצור של 1.8 מגה-ואט ורישיון ייצור ל-2.5 מגה-ואט. המפעל מייצר כ-1.2 מגה-ואט לשימוש עצמי ואת היתרה (0.6 מגה-ואט ) ימכור לחברת החשמל. המפעל גם חוסך בתשלום לחברת החשמל, של כ-3.25 מיליון שקל (לא כולל הוצאות תפעול של היצרן) כי הוא מייצר את החשמל בעצמו, וגם ימכור בכל שנה, על-פי ההסכם, לחברת החשמל כ-3.1 מיליון קוט"ש בשנה תמורת כ-1.1 מיליון שקל, מחיר נמוך מזה שבו מוכרת החברה את החשמל לצרכניה (בערך 45 אגורות לקוט"ש).
עו"ד איתן פרנס, יו"ר איגוד חברות אנרגיה מתחדשת בישראל, טוען שמדובר ב"מיזם בעל חשיבות לאומית", לא פחות מכך, ושהוא מקווה שבעקבותיו יהיו יצרני ביוגז נוספים שייצרו חשמל ולא נסתפק רק באנרגיית שמש ורוח.
ביוגז הוא גז הנוצר מעיכול או מתסיסה אנאירובית (בהיעדר חמצן) של חומרים אורגניים-כזבל בהמות, פסולת עירונית, גזם, שאריות חקלאיות וביוב. גז מסוג זה מכיל בעיקר גז מתאן ודו-תחמוצת הפחמן.
לפי נתוני משרד התשתיות הלאומיות, אנרגיית ביוגז מיוצרת מאשפה בשלושה אתרים בארץ-דודאים שבנגב, חירייה וקיבוץ עברון-ובהם מיוצר חשמל בהספק של 5.1 מגה-ואט בסך-הכל.
המתקן באתר חירייה, שהוקם בידי חברת חץ אקולוגיה, שמייצאת את המודל שלה גם לחו"ל, מטפל בכ-100 טונות אשפה ליום, ומייצר 1.1 מגה-ואט חשמל הנמכרים לחברת החשמל. למרות שהאתר אינו פעיל יותר כאתר פסולת, הרי שהררי האשפה שלו יספיקו לייצר ביוגז עוד עשרות שנים, והוא מספק גם גז מתאן למפעל אופיס טקסטיל בחול לון, שבשליטת אליעזר פישמן. האתר בדודאים, שהחליף את חירייה, מטפל בכ-1,000 טונות אשפה ליום, שאפשר להפיק מהן עד 10 מגה-ואט.
המשרד להגנת הסביבה תומך בייצור אנרגיית חשמל מביוגז, מפני שמדובר באנרגיה לא מזהמת שאוספת פליטות פחמן דו-חמצני המשתחררת מהפסולת ומהשפכים. לפי דוח שפרסם המשרד ב-2004, ב-2001 "ייצרנו" 30.8 מיליון מ"ק שפכים (ביתיים ותעשייתיים) ; ב- 2010 נייצר כ-70 מיליון מ"ק שפכים, שמהם ניתן יהיה לייצר 88 מיליון מ"ק ביוגז; ב-2020 התחזית היא שנייצר 77 מיליון
על פי אותו דוח, הפוטנציאל לייצור חשמל בקוט"ש מביוגז באותן שנים בהתאמה: 38.7-2001 מיליון קוט"ש; בשנת 118.3-2010 מיליון קוט"ש וב-150.15-2020 מיליון קוט"ש.
מדובר בפוטנציאל ייצור של כמה מאות מגה-ואט חשמל, די דומה להספל קים שמדברים עליהם בייצור חשמל מאנרגיה פוטו-וולטאית. אבל במשק חשמל הסובל ממחסור בכושר ייצור גם כמות זו תתקבל בברכה. הייצור זול משמעותית מסולר וגם מגז טבעי, ומחזיר את ההשקעה מהר יותר מתאים פוטו-וולטאיים (בענף מעריכים את העלות במחצית מזו של המתקן הפוטו-וולטאי).
השאלה היא מי יקים בחצר ביתו מזבלה או יערום שפכים בבור ענק, כדי לספק חשמל לעצמו או למכור לחברת החשמל? מי שכן יכולים לעשות את זה הם כאמור מכוני טיהור שפכים, מטמל נות אשפה ובעלי רפתות גדולות.
בקיבוץ זיקים, בכפר גלעדי וביגור, וכנראה בכמה קיבוצים נוספים, מייצרים חשמל מאנרגיית ביוגז מזבל הפרות שברפתות. במכון הוולקני של משרד החקלאות מעריכים שיש פונציאל לעוד כ-150 קיבוצים לייצר חשמל מזבל הבהמות שלהם. לאחרונה החליטו ברמת הגולן לקדם הקמת חוות ביוגז בדרום הגולן, שתפיק חשמל מזבל פרות.
על-פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בישראל מיוצרים יותר מ-5 מיליוני טונות פסולת בשנה. ב-2002 החל קיבוץ עברון להפיק חשמל מביוגז המיוצר ממטמנת הפסולת שאותה הוא מנהל. הגזים נאספים ומשמשים כמקור אנרגיה לגנרטור המייצר חשמל. מטמנת עברון ליד נהריה, שהיא אתר פסולת לכל יישובי הסביבה, מספקת יותר מ-1 מגה-ואט, העונה לכל צריכת החשמל של הקיבוץ-שהתנתק מחברת החשמל וחוסך עשרות אלפי שקלים בשנה.
וזה עוד כלום לעומת היישובים העירוניים המייצרים את רוב הפסולת. ביולי 2007, במסגרת תיקון החוק לשמירת הניקיון, נכנס לתוקף "היטל ההטמנה". מדובר בהיטל של כ-25 דולר בממוצע לטונה אשפה, שאמורות לשלם הרשויות המקומיות למחל זיקי ולמפעילי אתרי הטמנה, שיחויבו בתשלום ההיטל למדינה.
הכספים ירוכזו בקרן לשמירת ניקיון וינוהלו בחשבון נפרד שמטרתו לעודד את המיחזור ולהקטין את היקף ההטמנה, שגורמת לזיהום הקרקע למאות שנים. מאחורי ההיטל עומדת ההנחה שההיטל יהווה תמריץ לרשויות המקומיות למציאת פתרונות למיחזור, בהם הפקת גז וייצור חשמל.
במרכז השלטון המקומי הרימו את הכפפה: אביקם בלר, מנכ"ל החברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי, פנה למשרד להגנת הסביבה לפני כמה חודשים בהצעה להשתמש בהיטל ההטמנה כמנוף להקמת תחנות כוח באל תרים ובמטמנות הפסולת.
על-פי מודל של החברה למשק וכלכלה, עלות ההקמה של תחנת כוח, המפיקה 8 -9 מגה-ואט בשנה, היא 35 מיליון יורו. תחנת כוח כזאת מופעלת בידי 4 אנשים בלבד ודורשת שטח בנוי של 3,000 מ"ר.
היתרונות:
צמצום נפח וכמות הפסולת המועברת להטמנה, נטרול 70% -90% מרכיבים מסוכנים הקיימים בפסולת, מניעת זיהום מי תהום ודרישת שטח קטנה בהשוואה להטמנה וכמובן, הפקת אנרגיה ליצירת חום/חשמל. במשרד להגנת הסביבה בוחנים את הרעיון; עכשיו תורו של המשרד לתשתיות לאומיות לבחון ברצינות את הנושא-לא מדובר רק בעניין סביבתי, חשוב ככל שיהיה - אלא גם במקור לא מספיק מנוצל לייצור חשמל.
נא להמתין לטעינת התגובות
