להפסיק להתעמר בפליטים
מנצור ניצל מרצח העם בדרפור, אך מצא את מותו דווקא בשדרות. התאבדותו צריכה להדליק למדינה נורה אדומה בנוגע ליחס שלה לפליטים
לישראל הוא הגיע באוגוסט 2007, שבועיים בלבד לאחר שרשויות המדינה הקימו את עיר האוהלים בקציעות וחזרו לכלוא שם בתנאים קשים ביותר מבקשי מקלט. בזכות העובדה שהמוני העצורים הטריים לא הובאו במועד הקבוע בחוק בפני בית הדין לביקורת משמורת, הצליחו מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" להביא לשחרורם של 81 פליטים כעבור חודשיים. מנצור היה ביניהם.
שבועיים קודם לשחרורו, החליטה ממשלת ישראל להעניק מעמד של תושב ארעי ל-498 פליטי רצח העם בדרפור ששהו באותה עת בארץ, ולגרש את כל שאר מבקשי המקלט. "האו"ם קבע שיש בישראל רק 498 פליטים מדרפור. כל השאר הם מסתנני עבודה", אמר ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, בנאום מעל דוכן הכנסת.
אין צורך להכיר או לפרט את נסיבותיהם של מי ממבקשי המקלט האחרים על מנת להבהיר את מימדי האבסורד שבהכרזה שגויה זו. הרי גם אם ביקש אולמרט להצהיר שרק ניצולי דרפור הם פליטים, אין זה סביר להניח שדווקא 498 הראשונים שהגיעו לישראל הנם פליטים אמיתיים ואילו כ-1,100 אחרים שחצו את גבול מצרים מאז ההכרזה הנם כולם "מסתנני עבודה", רק משום שלא השכילו להימלט לישראל במועד.
עם זאת, דווקא מנצור היה אחד מאותם 498 ניצולי דרפור שהספיקו להגיע לישראל טרם מועד החלטת הממשלה. בינואר 2008, החלו פליטי דרפור לקבל הזמנות למשרד הפנים, שם הוענקה להם תעודת זהות ישראלית של תושב ארעי למשך שנה שלמה. כמעט כל יוצאי דרפור שהגיעו עם מנצור לארץ ושוחררו עמו מהכלא נקראו למשרד הפנים וקיבלו מעמד של תושב ארעי. מנצור לא הוזמן. הוא המשיך להסתובב עם מסמך הגנה של נציבות הפליטים של האו"ם.
בפברואר 2008 החליט ראש רשות ההגירה להרחיק את "מסתנני העבודה" מעיניה של התקשורת, מקבלי ההחלטות וארגוני הסיוע וקבע שמעתה יורשו להתגורר רק צפונית לחדרה ודרומית לגדרה. משרד הפנים גם הורה לנציבות הפליטים להפסיק להנפיק למבקשי המקלט מסמכי הגנה ובמקום זאת, לשלוח אותם לרישום וזיהוי במשרדים החדשים של "היחידה למיון מסתננים" שבלוד.
מנצור, בחור שקט ומופנם, קבע את מקום מושבו בעיר שדרות המרוחקת משוטרי רשות ההגירה. שוטרים הפחידו אותו כנראה יותר מקסאמים. חבריו יודעים לספר על לפחות שישה או שבעה ביקורים של מנצור במשרדי "היחידה למיון מסתננים". מסמך ההגנה של האו"ם נלקח ממנו. בכל פעם סבר שהנה הוא עומד לקבל את אשרת התושב הארעי לה הוא זכאי מכח החלטת הממשלה. בכל פעם, לאחר שבילה יום שלם בחדר ההמתנה העמוס בלוד, חזר במפח נפש לשדרות כשהוא נושא בכיסו הזמנה לביקור נוסף במקום, מבלי שיידע מדוע.
כשבועיים לפני שהתאבד, הגיע מנצור פעם נוספת ל"יחידה למיון מסתננים" בלוד. גם הפעם, לטענת החברים, לא הוסבר לו דבר, אך הוא שולח לדרכו אף ללא הזמנה לפגישה נוספת. כשהגיע לסניף הבנק שלו על מנת למשוך מכספי משכורתו, סירב פקיד הבנק להיענות לבקשה ושלח אותו להשיג אשרת שהייה בטרם יוכל למשוך את כספו.
עד חג הפסח האחרון, סיפורו של מנצור היה סיפור אופייני של מבקש מקלט בישראל, המטלטל בין החלטות משתנות וסותרות של רשויות מדינת ישראל. לא ברור מה בדיוק הניע אותו לשים קץ לחייו: זיכרונות העבר? הבדידות? התעמרות פקידי היחידה למיון מסתננים? סירוב
משרד הפנים לא העניק למנצור מעמד של תושב ארעי מתוקף החלטת הממשלה למרות שאמור היה לעשות זאת. עם זאת, הוא גם לא בחן את בקשתו של מנצור למעמד פליט, כנגזר מחתימת מדינת ישראל על אמנת הפליטים של האו"ם.
כמו מנצור, אלפי מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה מוזמנים מעת לעת למשרדי "היחידה למיון מסתננים" בלוד. שם, לאחר שעות ארוכות של המתנה מורטת עצבים, הם מקבלים פיסת נייר עליה מוטבע התאריך הבא שבו עליהם להתייצב במקום. קשה להשתחרר מהרושם שהתנהלות רשות ההגירה בכלל ו"היחידה למיון מסתננים" בפרט, נועדה להעביר את מסר ההרתעה עליו חוזרים ראש רשות ההגירה ומקבלי החלטות נוספים בכל עת שעולה נושא מבקשי המקלט מאפריקה: "אם לא יהיה להם כל כך טוב כאן – הם יפסיקו להגיע". ראש רשות ההגירה מתעלם מהעובדה שמרבית הפליטים הנמלטים על חייהם יסכינו עם מדיניותו הקשה ואף עם התעמרות פקידיו. כן הוא מתעלם מהעובדה שמדיניותו עומדת בסתירה גסה לאמנות בינלאומיות עליהן חתמה מדינת ישראל בטרם שכחו ראשיה כי גם אבותיהם היו פליטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
