ירושלים מחולקת. עובדה
הר הבית לא בידינו, אך הסמל כן, ועליו איש לא יוותר, גם המצדדים בחלוקת העיר. טור לרגל יום ירושלים
האופוריה הגדולה של שחרור הכותל ב-67', עם הצנחנים הבוכים והשופר של הרב גורן ו"העיר שחוברה לה יחדיו", שסחפה את רוב העם, נתחלפה באכזבה. איזה "חוברה" ואיזה "יחדיו", אומרים רבים. החומות קיימות, גם אם לא פיזית, וההפרדה בין ירושלים היהודית והערבית מוחלטת ונוטפת שנאה יותר מאי פעם, ואין סיבה למסיבה.
על העובדות אי אפשר לחלוק. ירושלים אכן מחולקת דה פקטו, וכזאת כנראה תישאר. כפי שברור היום שלא יהיה פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא בהקמת מדינת פלסטינית לצד ישראל על כל יהודה ושומרון, להוציא חילופי שטחים, כך צריך להיות ברור, שלא יהיה הסכם עם הפלסטינים ללא חלוקת ירושלים גם דה-יורה. כואב, מעצבן, מרגיז, אבל עם זה נצטרך לחיות.
נראה שלרוב הציבור זה כבר ברור. בעבר, לומר על מישהו "הוא יחלק את ירושלים" היה כמו לומר "הוא בוגד". פרס, ברק, אולמרט, כולם הוקעו ככאלה. היום, כמה אנשי ימין טופלים את זה גם על ביבי, אבל בסך הכל, אף אחד כבר אינו מתרגש יותר מדי כשמדברים על חלוקת העיר. גם אין שומעים עוד מפי מנהיגים הכרזות מתלהמות בנוסח "ירושלים לא תחולק עוד לעולם". אף בסקרים יש אחוז ניכר, לפעמים רוב, המסכים לחלוקת העיר בהסכם שלום, תוך השארת הכותל והרובע היהודי בידי ישראל.
המונח "חלוקת ירושלים" מטעה במידה רבה. אחרי מלחמת ששת הימים סיפחה ישראל לבירה שכונות וכפרים ערביים והגדילה בכך את שטח העיר המזרחית מ-6.4 קמ"ר בתקופה הירדנית לכ-70 קמ"ר היום, בעיקר כדי לקנות שליטה על הרכסים שסביב העיר. אין לזה שום קשר לירושלים שיהודים התפללו וייחלו לשוב אליה בכל שנות הגלות. איש מהם לא חשב על אבו דיס ושועפט כאשר התפלל "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", וניתוק אלה מישראל אינו צריך לגרום שברון לב.
יש סיבה למסיבה, גם לחילונים
הסיפוח הזה גם יצר בעיה דמוגרפית. בתוך כעשור עלול הרוב היהודי בירושלים להצטמצם לחמישים וכמה אחוזים. מנגד, מועלה טיעון - במסמך של מכון ירושלים, למשל - שהינתקות ממזרח העיר לא תפתור את הבעיה הדמוגרפית, ואף תהיה כרוכה בבעיות כלכליות ומשפטיות. אבל כל הוויכוח הזה לא רלוונטי, אם מניחים שהסדר סופי עם הפלסטינים יכלול בהכרח את חלוקת ירושלים.
אז אם אין ירושלים מאוחדת, וכנראה גם לא תהיה, על מה החגיגה מחר? לא על איחוד ירושלים, אלא על שחרורה. כלומר, על החזרת העיר המזרחית היהודית שבמרכזה הכותל - שהירדנים
מנעו עד 1967 גישת ישראלים אליו בניגוד להסכמי רודוס מ-1949 - לידיה של מדינת ישראל.
גם מי שמסתייג מפולחן אבנים ואינו מבאי הכותל ולא תוחב פתקים כפייתי אל בין אבניו, אינו יכול להתעלם מהסמליות ומהזיכרון ההיסטורי והלאומי, לא רק הדתי, שנתגלמו בקיר התומך המערבי של הר הבית, המנקז אליו כמיהות ותקוות של העם היהודי מאז חורבן הבית השני.
הר הבית לא בידינו, בניגוד להכרזתו ההיסטורית של מוטה גור במלחמת ששת הימים, אבל הזיכרון והסמל כן, ועליהם איש לא יוותר. אז יש סיבה למסיבה. גם לחילונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
