קרב בר-לב: האמת על מותו של הרמטכ"ל
15 שנים אחרי פטירתו של חיים בר-לב, שהציל את חזית הדרום במלחמת יום כיפור, נחשפים פרטים לפיהם הוא לא נפטר ממחלת ניוון שרירים
אלא שליריב לא היה לב. ברגע האמת קפא בעורקיו הדם. "אמרתי לו: 'חיים, בוא נדחה את זה'", סיפר לאפלבאום. בר-לב, עקשן ואמיץ כתמיד, שתק רגע ואמר: "לך הביתה, יוסק'ה". יריב נישק אותו על ראשו. בדרכו החוצה עוד הספיק לראות את בר-לב מתרומם בקושי, סוגר לעצמו את הברזים, מנתק עצמו מצנרת החיים.
"זה סיפור טוב, אבל לא בדיוק נכון", אומר לי הבן עומר בר-לב, "ליד אבא היתה מכונת הנשמה, אבל הוא לא היה מחובר לשום מכשיר". האלמנה , תמר בר-לב: "רק הייתה לו אינפוזיה לאצבע".
אז הוא מת מהמחלה?
עומר: "אבא לא נפטר מניוון השרירים".
אלא?
"לא ברור. שאלו אותנו אם אנחנו רוצים נתיחה, אבל לא עניין אותנו. כנראה איזה אירוע לב. . . לא היה אירוע קליני מסוים שהתפתח. יום לפני זה אמרו לו שהוא חוזר הביתה". תמר: "וזה הקש. . .". עומר: "כאילו אמרו לו 'אין לנו מה לעשות, תחזור הביתה ותגסוס. . .'".
ואז הוא החליט לשים לזה סוף. . .
"אל תכניס לנו מילים לפה. . .".
אני שואל.
"נניח שאני אענה לך, אז אני יודע? עכשיו זה הכל ספקולציות. אני חושב שמבחינה מנטלית החליט שאין לו שום עניין למשוך. לי זה די ברור. הוא היה בן אדם חזק שהחליט שזהו". תמר: "ביום האחרון הנוירולוג אמר שיכול להיות שיש תרופה וחשבו להתחיל בה. אבא היה כבר מיואש ואמר: 'לא'. ואני אמרתי: 'כן כן, נעשה את זה'". עומר: "המילה מיואש לא נכונה. הוא קיבל החלטה רציונלית שזהו. מספיק. אז יהיה טיפול, אבל העשייה שהיתה מרכז חייו שוב לא תחזור".
היה רגיל לקבוע את גורלו?
"כן, הבין שזה נגמר. ברור לי שקיבל החלטה". החלטה שאתה לא יודע איך מימש אותה. "כן, כל היתר לא רלוונטי. אנחנו עוסקים באסטרטגיה, לא בטקטיקה".
חיים בר-לב היה האסטרטג של מותו. כפי שקרא את מפת הקרב בחייו, קרא גם את מפת הקרב על חייו. לפני 15 שנה, בהיותו בן 70, הבין שאין יותר טעם. שזאת שעת החידלון. מצביא גדול יודע מתי הקץ לנשק. "הוא היה מצביא השדה הכי טוב בצה"ל", הגדיר אותו ההיסטוריון מאיר פעיל. "הוא היה באותה שדרת פיקוד עם יגאל אלון ואריק שרון", אמר לי שר הביטחון אהוד ברק. ממלחמת ששת הימים זוכרים לו את ה"נדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי", אבל הוא היה גם שותף לכיבוש העיר העתיקה ונכנס עם דדו לקונייטרה.
כשבודקים את עקבות נעליו בחולות השנים נדמה לך שהיה רמטכ"ל פעמיים. רמטכ"ל ההתשה הכותשת בתעלה, ורמטכ"ל מילואימניק שייצב את חזית הדרום הנקובה והמסוכסכת במלחמת יום הכיפורים. אלא שהמלחמה נוקמת גם אחרי כדור אחרון. התמוטטות "קו בר-לב" שמראש נועד להתריע ולא לעצור את המצרים, חיברה ל"מחדל" את האיש שעל שמו נקרא.
כל סאטיריקן עבה, כל בדרן עבש הריץ שורות בנוסח: "מה נשאר מקו בר-לב? הווילות של הקבלנים". האם הפגז שמעולם לא חדל לשרוק סיכל את כניסת ההבטחה הגדולה של ספיר ללשכת ראש הממשלה? ייתכן שלא רצה להיות ראש ממשלה, אבל רצה מאד להיות שר ביטחון. וגם זה נלקח ממנו. בבחירות81' הונח לפניו אקדח צ'כובי חמוש בכדורים של מינה צמח: ויתור שלו לטובת רבין על המועמדות לביטחון יביא למערך בין ארבעה לחמישה מנדטים. "תמיד ראה את טובת העניין", אמר לי אהוד ברק, "בטח גם במקרה הזה אמר:'אם השתכנעתם שזה נכון אני לא אהיה מחסום".
הוא היה איש שדיבר לאט וחשב מהר. "מי שמדבר מהר", אהב לומר, "יש לו מה להסתיר". בניגוד לאמרה ההיא ההומור שלו היה איטי, עדין, אך תמיד אלגנטי. בעליו חתום על סאלטות ורבליות כמו זבש"ך, זבש"כם ובבל"ת. עקשן שסירב להיות נואם גדול. פוליטיקאי שתיעב את התגרנות.
הכריזמה שלו היתה שקטה ומאופקת. נראה תמיד כמודד את הסמכותיות שיפיץ סביבו. אופיו היה שבלולי. מאפשר לו לסגת לתוך עצמו, להתנתק מסביבתו הוולקנית כדי לשוב אליה מצויד בכלים המנטליים להתמודד איתה. כשנחת בכיפור בחזית הדרום הלך לישון כמה שעות "כי גנרל עייף הוא גנרל מטומטם".
אחר כך התעורר, לא שכח להסתרק, והתיישב על המפות. נחוש כקוטוזוב, גיבור מלחמות הרוסים בנפוליאון), לפני קרב בורודינו, חד עין כבלש פיליפ מרלו, ניהל את מלחמת הדרום. "היה משותף בין בר-לב למרלו, גיבורו הנערץ", אמר לי אפלבאום, יועצו הכלכלי לשעבר ואוהבו בנפש, "האיפוק, יכולת האבחנה הדקה, ראיית התמונה הכוללת, הפרפקציוניזם".
הוא היה שקול עד כדי אי סבירות, קר רוח עד כדי אפלוליות. כששכב שבור רגל לאחר ששחר סוסו תקע אותו בקיר, כלבו, כלב דני ענק, הריח דם ועמד לטרוף אותו. בר-לב שלף את אקדחו והרג את גודו, כלבו האהוב. והסיפור הזה אולי מעיד על המשטר המוחני שאליו רתם את חייו. גם ענייני הלב והבטן תמיד הדיפו הד תבוני חזק. הכל נארז במעטפת רציונלית שכפתה צורה ומשמעת על היצר.
חיים ברוצלבסקי היה מההתחלה ריבון. נולד בווינה, גדל בזאגרב, חבריו זוכרים אותו כ"לידר". "חיים היה מנהיג החבורה, תמיד היינו הולכים אחריו", סיפר חבר ילדות בסרטו של איציק קול המנוח. יומיים אחרי שעלה התייצב במקווה ישראל. חיים השתלב. מתי שרק יכל היה מדלג לאורווה של יצחק טננבאום שלקח אותו תחת חסותו. למד ממנו לטפל ב-35 בהמות העבודה ולרכוב עליהן.
"בייחוד יצאה נפשו אל מרקו ואחשוורוש", כותבת כרמית גיא בביוגרפיה המקיפה והמלומדת "בר-לב". (הוצאת עם עובד, ספריית פועלים).
בפלמ"ח הוא עושה לו שם כמומחה לכידון. באחד האימונים הוא חוטף ברגל כידון של אחד החניכים ומאז דבק בו הכינוי "כידוני". בקורס מ"מים בג'וערה פוגש חיים את חבריו לכל החיים: צבי זמיר, עוזי נרקיס, מאיר עמית, חיים גורי, שאול ביבר. וגם את יוסק'ה יריב. "תמיד חשב שיוסק'ה הוא החבר הכי טוב שלו", תאמר לי תמר.
בת 83 תמר בר-לב. גברת דוגרית עם עיניים ירוקות. מכינה לי שחור וממשיכה את שלה מאתמול כי "קפה לא מעלה עובש". על הקיר מולנו, בכובעי גרב פלמ"חניקיים, חיים ונחום שריג, מפקדה המיתולוגי של חטיבת הנגב. בנרתיק פלסטיק כהה שומרת תמר את תעודת הנישואים, את תעודת הפטירה של בעלה, ו"רשימה של כל מה שחיים עשה בפלמ"ח". שולפת תמונה מהימים ההם. חיים בחאקי ובשיער עבות ופחמי.
בחור יפה תפסת לך.
"יפה? אני לא יודעת".
את לא חושבת שהיה יפה?
"הוא היה בסדר. לא יפה במיוחד. נעשה יפה עם השנים".
15 שנה אחרי מותו למדת עליו משהו חדש?
"לא. רק חסר לי מגע הגוף. להישען ככה, לחכך כתף בכתף".
היו לך חיים טובים איתו?
"חיים עם ups and downs , כמו כלום".
הם הכירו בפלמ"ח. תמר מהרשק מאשדות יעקב הייתה בת 18. מלכת היופי הלא מוכתרת של העמק. לילה אחד, לאחר מסע עם נשק מקיבוץ שפיים, עצרה הפלוגה שלה בגבעת השלושה. מפקד מחלקה ה' הזדרז לחלק את הבאים לשינה בחדרים כי השעה היתה כבר שלוש. את תמר שמר המ"מ לחדר שלו.
"אחר כך חיים סיפר שקשקשתי כל הלילה ולא נתתי לו לישון, מה שיכול להיות נכון כי אני הייתי דברנית ועמוסת חוויות אחרי הליכה בליל ירח". והוא היה שתקן כזה. "מה זה שתקן, כל החיים שלו היה שתקן. לא אהב לדבר".
אולי דווקא השתקנות שלו משכה אותך.
"אולי נמשכתי בגלל האיפוק שלו. זה היה גם קצת מין שתלטנות כזאת. שקטה. זה עשה עליי רושם".
שידר כוח?
"כן, בדיוק. כשהיה נכנס לחדר כולם התלחשו 'הנה הכידון, הנה הכידון'. אני שמתי עליו עין מהתחלה. אבל זה לקח זמן. בסוף, כשהיה בבית השיטה כתבתי לו פתק: 'אני רוצה לראות אותך'".
הם התחתנו בתל אביב בסוכתו הקטנה של הרב. מלחמת השחרור השמיעה התנשפויות אחרונות והחתן היה מודאג שלא יהיו די אנשים למניין. "האם הקריירה הצבאית שלו גזרה עלייך חיי בדידות?", אני שואל. "כל החברות שלי היו באותו מצב. רינה של זמיר (צבי זמיר - אלוף פיקוד דרום וראש המוסד), רוח'ל של צור (צבי צור - הרמטכ"ל השישי) ונחמה של אהרל'ה (אהרון יריב - ראש אמ"ן בששת הימים ועוזר הרמטכ"ל ביום כיפור). נולדו ילדים, היה צורך לגדל אותם. זהו. אז גידלנו ילדים".
חיים היה אבא מחבק?
"תראה, אנחנו בכלל בני דור אחר. הבת שלי זוהר התאוננה בפני זאת שכתבה את הספר. . .".
כרמית גיא.
". . . שאנחנו לא נישקנו. אבל זה לא היה נהוג. כשבאנו לארצות הברית ומאיר עמית נישק אותי כמעט התעלפתי".
בשובו מלימודים באוניברסיטת קולומביה מוצא בר-לב את רבין כרמטכ"ל. נפתחת תחרות בינו ובין ידידו עזר ויצמן על תפקיד ראש אג"ם. בר-לב זוכה. כשנלווה לראש הממשלה ולרמטכ"ל בביקור בסיירת מטכ"ל מבחין בו לראשונה קצין צעיר. "ראיתי שרבין מכבד אותו", מספר אהוד ברק, "הדבר הבולט ביותר היה השקט הפנימי שלו".
אלא שהאגו, גם אצל בר-לב, ניקב לפעמים את מעטפת השקט. כשאשכול החליט להזיזו מאג"ם ולהביא את ויצמן כדי לתת גם לו הזדמנות שווה להתמודד על הרמטכ"לות, הודיע שהוא משתחרר. המערכת הפלמ"חניקית התגייסה. "אמרנו לו 'חיים, תשכח מזה'", יספר יוסק'ה יריב, ". . . הזעקנו את יגאל (אלון) שבסוף הכריע:'אתה לא עוזב אלא יוצא ללימודים'". שנה וחצי לאחר ששב מניו יורק יצא בר-לב לגלות אקדמית בסורבון.
תמר: "כל הדרך באונייה 'רנסאנס' היינו בדיכאון עמוק".
כל המתח אם ימונה לרמטכ"ל?
"או כן או לא. זאת לא היתה תקופה קלה. הרגשנו שהוגלינו לפריז".
המתח נתן אותות בחיים?
"הוא לא הראה. אבל אני עברתי תקופה קשה. שנינו עברנו תקופה קשה. סבלנו. לא היה פשוט".
היית אישה שמדרבנת? מין לאה רבין?
"לא מין לאה רבין. אבל לאה רבין היתה בודדה. היא לא היתה כמו כולן. אף אחת לא היתה ככה". אבל הגלות המפנקת בפריז מאפשרת לכידון ממקווה ישראל לגלות את התרבות הגדולה של צרפת. שנים אחרי שיחזור, למעשה עד סוף ימיו, ישתדל לצאת במוצ"ש לסרט, רצוי צרפתי, עם עוד ארבעה זוגות. "חבורת זבנג", כינה אותם.
באביב 67' גמאל עבדל נאצר קוטע את הסרט הצרפתי של בר-לב. הדיווחים שהוא מקבל מהארץ הם ממש פילם נואר: נאצר חוסם את המצרים, מרכז כוחות לאורך הגבול, מסלק את אנשי האו"ם. בר-לב מתקשה להמשיך להתרכז בלימודים. "אנחנו האלופים", יספר ישראל טל, "ביקשנו מרבין להחזיר אותו".
על שובו השאיר בר-לב טיוטה אחת שמובאת בביוגרפיה שלו: "23.5.67, אי שם בבסיס צבאי בדרום צרפת. שוכב לי על הגב, על חוף הים ותופס שלווה. הפסקת קפה בת חצי שעה, החלטתי לרדת לחוף וליהנות קצת מהשקט והשמש. רחש גלי הים, פה ושם קריאת שחף.
"את השלווה הפריעה קריאתו של הקצין הצרפתי האחראי: 'ז'נראל בר-לב, טלפון'. . . יוסק'ה גולן (הנספח הצבאי בצרפת) מודיע בקול עליז: 'חיים, הגיעה הודעה, עליך לחזור ארצה מיד". . . כשהתקרב המטוס לחוף תל אביב, ראיתי שהארץ נמצאת בהאפלה. . . אי אפשר היה להבחין במעבר בין הים ליבשה. . . בשדה חיכה לי ראש לשכת הרמטכ"ל, סא"ל רפי אפרת. אמר שהרמטכ"ל חולה בביתו ומבקש שאתעדכן בעצמי במטכ"ל. . .".
אחרי העדכון הוא נוסע לרבין הביתה. בדרך מספר לו אפרת שהרמטכ"ל קיבל הרעלת ניקוטין. "יצחק ישב במיטה ונראה חיוור למדי". התמוטטותו של רבין בתקופת ההמתנה נודעה לימים לאחר שויצמן חשף אותה. הרעלת הניקוטין היתה למעשה ביטוי נפשי קשה לכך שהנה מתגשם הסיוט, שמדינות ערב מתאחדות למחוק את מדינת היהודים.
כשרבין שוב עומד על הרגליים, הוא ממנה את בר-לב לסגן הרמטכ"ל. זאת הפעם הראשונה שתופרים תפקיד כזה. הסגן אמור לתאם את אגפי המטה והפיקוד על החזיתות. בר?לב מסייר בחזיתות, מתרשם באוזני חבריו ש"נדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי".
המלחמה פורצת בשמונה ורבע בבוקר. כשמגיעה שעתה של ירושלים הוא מטלפן לאלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס: "יש אישור להיכנס לעיר העתיקה. אני בדרך אליך". ואז הרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל, מנשק את בר-לב שיאמר לימים: "קיבלתי בחיי כבר נשיקות טובות מזאת", והצנחנים מצטלמים בוכים.
בר-לב עצמו מדיח את עצמו מההיסטוריה. למרות שאגות הסובבים אותו הוא לא מצטרף לתמונת רבין, דיין ונרקיס נכנסים לעיר העתיקה. אבל תרומתו לניהול המלחמה קרדינלית. "לימים יאמר אשכול", מספר בועז אפלבאום, "שלו היה בר-לב לצדו בהמתנה - לא היה מוותר לדיין על תיק הביטחון". את הניצחון המזהיר חוגג בר-לב בפתיחת בקבוק וויסקי בביתו של יוסק'ה יריב.
זמן קצר אחרי מתכנסים שוב החברים אצל יוסק'ה יריב. הפעם על הפרק מינויו הנסחב של בר-לב לרמטכ"ל. הפלמ"חניקים מבינים שבלי קומבינה, כלום לא יזוז. "נועה אשכול (הבת של ראש הממשלה) היא ידידה קרובה של נחום (שריג)", מצוטט יוסק'ה יריב בביוגרפיה של כרמית גיא, "אמרנו לה 'יש בעיה. צריך לקבוע רמטכ"ל ויש כל מיני לחצים. אבל המועמד הטבעי הוא חיים'. נועה טלפנה לאביה: 'מה העניין הזה? מה אתה מושך את זה? מה זה פה, צחוק? הבן אדם לא יודע מה עומד להיות איתו'. ואשכול לא יודע שאנחנו מצמידים את האוזן לאפרכסת ומקשיבים ואשכול עונה: 'למה הוא לא ממליץ? הרי אני לא יכול בלי ההמלצה שלו'".
לאחר עוד עיכובים "הוא" - יצחק רבין - מודיע שהוא תומך בבר-לב. אשכול ממהר לבשר לו על מינויו לרמטכ"ל השמיני. "הוא עשה עלינו רושם עצום", מספר אהוד ברק שהיה אז סגן מפקד "היחידה". "היה בא לראות תרגילי מודל, לשמוע תדריכים".
היה קפדן, יורד לפרטים?
"היה מסתכל בעין חודרת במי שהיה מציג לפניו את המבצע. כמנסה לפענח עד כמה בן שיחו אמין, עד כמה הוא מבין את אשר לפניו".
היו מבצעים שתכנונם ארך חודשים. פעם הציגו לו אחד כזה באיזור ים סוף. בר-לב שמע והגיב באדג'ו: "המבצע עומד על כרעי תרנגולת". הכניסו כמה שינויים והחליטו לקרוא למבצע "בלומה". כשהציגו אותו שוב, אמר הרמטכ"ל: "על המבצע עצמו עוד נדבר, אבל בשום אופן לא יקראו לו 'בלומה'". בסופו של דבר אישר את הפעולה בעיצומה של מלחמת ההתשה.
"איני יכול לכבוש את סיני, אבל אני יכול להתיש את ישראל ולשבור את רוחה". ההכרזה הזאת של נאצר נתנה את שמה למלחמה שלאחר המלחמה. מראשית ספטמבר 68' התחילו המצרים בסדרת הפגזות איומה על כוחות צה"ל בתעלה. כל בוקר הניב עמודים ראשונים עם תמונות בחורים צעירים וממוסגרים. והמסגרות הולידו ויכוח מר על המחיר ועל כושר העמידה של העורף, ויכוחים שהתחדדו עם מכתב השמיניסטים ועם "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין.
כלפי חוץ שמר בר-לב על פסאדה קרירה ומשועשעת. בפגישה עם תלמידי תיכון סיפר שבביקור באחד המוצבים בתעלה שאל את החיילים מה דעתם על "מלכת האמבטיה": " והם אמרו לי: 'המפקד, תביא לנו את המלכה. את האמבטיה נעשה לה פה'".
אבל כשהיה מקבל את הדיווחים המרים מהתעלה היה קמל. בתוכו. באין רואה. פעם בערב שבת צלצל בביתו הטלפון. בר-לב קם לענות. בשיחה הלך גבו ושח. ראשו נראה כשוקע לתוך כתפיו. "חמישה בחורים נהרגו", בישר לאורחיו כשחזר אליהם. "ונדמה לי שראיתי דמעה בקצה העין", סיפרה אחת מהן.
צה"ל של בר-לב מגיב בהפצצות אוויריות בעומק מצרים - לעתים תוך התמודדות עם מיגים מוטסים בידי סובייטים - ובבניית קו המעוזים. בבסיס הקמת המעוזים עמדה הנחיית הממשלה כי על צה"ל לשבת על קו המים. מדובר בכ-30 מעוזים במרחק עשרה ק"מ זה מזה. בכל אחד יוצבו כ-30 לוחמים, עם זחל"ם מרגמות, אמצעי מעקב. מאחוריהם יהיה מערך צפוף של שריון וארטילריה, מוכן להזנקה.
"זה לא היה 'קו בר-לב', לא קו מז'ינו", ידגיש האלוף אברהם אדן (ברן) שעמד בראש צוות ההקמה, "אלא רק רצף של נקודות התרעה". אבל האלופים שרון וטל מתנגדים. מבקשים להדגיש כי בצליחה המעוזים יהיו חסרי ערך. יש להגן על קו המים, אבל בצורה ניידת. תצפיות, סיורים במקומות לא קבועים. מתקבלת החלטה עקרונית להקים.
אנשי הנדסה עם מאה טרקטורים ו-2,000 טירונים עובדים ללא הרף. לקראת סיום העבודות שוב מתחדשת האש. מלחמת ההתשה מסתיימת בהפסקת אש לאחר שגבתה חיים מ-367 איש. כשנה וחצי אחר כך, כשהוא בן 48 ולאחר 29 שנות שירות, חוזר בר-לב לבקו"ם.
פנחס ספיר מסמן את האיש הכסוף כתקווה הלבנה של המערך. יואל מרקוס מסמן אותו בהארץ כמיסטר איקס שיירש את גולדה. ב-8 במרס 1972 נכנס חיים בר-לב למשרד המסחר והתעשייה. בימים הראשונים של שארית חייו החדשים הוא מתגלה כ"אנטי רבולוציונר". במקום מהפכות הוא מדבר דיבורים מפא"יניקים על "הידברות בין הדורות".
אני זוכר את עצמי מתאכזב שהמצביא המהולל הזה נבלע מהר מדי בהיררכיה המפלגתית.
עומר בר-לב: "הוא היה מאוד לויאלי למערכת. ככה חונך, ככה גדל כמעט עד גיל 50". לויאלי למערכת שבה חוסר לויאליות הוא שם המשחק. "התכונה שלו מהצבא להיות לויאלי למערכת המשיכה איתו לפוליטיקה. לא היה פוליטיקאי מטבעו. לא קידם אינטרסים אישיים".
נטע זר?
"הוא הלך בדרך שלו, שונה מזאת של אחרים. כשהתבגרתי למדתי להעריך את זה שלא החשיב את ה 'הו הא' מסביב והיה שקוע יותר בעשייה".
העשייה הייתה מתחילה עם הופעתו בישיבת הממשלה. ". . . היה מוציא אולר קפיצי ולעיניהם המשתאות של השרים, היה מתחיל במפעל הראשון של הבוקר - סלט פירות", מספר שמעון פרס בסרט ובביוגרפיה, "היה לוקח תפוז, תפוח, בננה. . . מקלף את התפוז בלי להתיז טיפת מיץ, חותך עיגולים קטנים ויפים. את התפוח היה מקלף וחותך לחתיכות מרובעות קטנות. הוא הכין ערימה גדולה מאד של סלט וחילק לכולם. השרים הסתכלו בתאווה עצומה. 'דבר ראשון למשה קול, כי הוא סיעת יחיד', היה בר-לב אומר ומגיש לקול שישב לידו. אחר כך לשאר השרים".
אבל בישיבת הממשלה של בוקר 6 באוקטובר לא חותכים פירות אלא גורלות. כשהשרים בחדר הישיבות נשמעות אזעקות עולות ויורדות. "מה זה? ", שואלת ראש הממשלה גולדה מאיר, "נראה שהתחילה המלחמה", עונה לה הקצרנית.
מלחמת יום כיפור פורצת ב-14:05. חיים בר-לב אינו יודע שלאחר שעזב יובשו חלק מהמעוזים. "אריק שרון, אלוף פיקוד דרום עד שלושה חודשים לפני המלחמה", מספר אהוד ברק, "היה סוגר שלושה ופותח אחד, פותח שניים וסוגר חמישה". באביב 1973 נותרו 16 מבין 30 המעוזים שבתוכנית המקורית. בר-לב גם לא ידע על הפגישה במדרשת המוסד, שבה הזהיר חוסיין את גולדה כי עומדת לפרוץ מלחמה. "לו הייתי חבר ב'מטבח' ויודע", אמר אחרי המלחמה, "הייתי מצייד אותה בשאלות הנכונות. היא פשוט לא ידעה מה לשאול".
ביום ראשון, 7 באוקטובר, הוא מתבקש לעלות לגולן. קצת אחרי שש בערב הוא מגיע למוצב הפיקוד בהר כנען. נכנס נקי, מצוחצח, ביקש לנתק את כל מכשירי הקשר. על החדר נפלה דממה והוא ביקש כוס תה. החליף מילים עם הנוכחים ובהדרגה, בזה אחר זה, ביקש לחבר מחדש את המכשירים.
ארבע שעות לאחר בואו דיווח לשר הביטחון על התוכניות למתקפה מרוכזת. זה לא היה המפגש הראשון בין בר-לב לאלוף הצפון יצחק (חקה) חופי. ערב מלחמת השחרור, לפני שחופי יצא להיות מ"מ בבית השיטה, אישר לו בר-לב לקחת איתו את אשתו הטרייה אסתר. "לא יודע אם מפקדים אחרים, פחות רגועים ממנו, היו נותנים לי היתר כזה", אמר לי חקה.
הנוכחות הברלבית המרגיעה תרמה לך גם ביום כיפור?
"לא יכול להצביע על משהו מיוחד. אני רק זוכר אותו יורד לשפת הכינרת, לכיוון עין גב לקבל תמונת מצב".
בגולן לא נפל אף מוצב, התושבים פונו בעוד מועד ולאחר 48 שעות נפתחה מתקפת נגד. לחופי ברור שבפיקוד שלו הכל דפק ובר-לב לא בא להציל אותו, "הסתובב לא הרבה זמן ויותר לא ראיתי אותו כי נצמד לפיקוד דרום".
גם אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) לא השתגע משיגורו של בר-לב אליו. אלא שלו לא הייתה ברירה. עם פרוץ האש מאיישים את המעוזים המדולדלים כ-450 חיילים, לא כולם עתירי ניסיון קרבי כפי שנקבע בתוכנית המקורית. מעוזים נכבשים, המצרים פורצים בשטחים שביניהם, מתבססים בראשי גשר רדודים, פוגעים במחצית כח הטנקים.
בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר נכשלת מתקפת הנגד וגורודיש מתקשה להטיל מרות על קודמו בפיקוד אריק שרון. דדו רואה את החזית קורסת וכופה את בר-לב על גורודיש. מהר מאד מתחיל בר-לב לתכנן את הצליחה ומזמן אליו את מפקדי האוגדות לדון בה. הישיבות מתקיימות במוצב הפיקוד "דבלה" (אום חשיבה).
בקודקודים צופה מג"ד טנקים, ששב מלימודים בארצות הברית. "מרגע שחיים הגיע לשם", מספר אהוד ברק, "ירד על כולם מין שקט פנימי. הפיכחון שלו, הסמכותיות הידועה עטפה את כולם".
מה הוא תרם מבצעית?
"הוא ייצב את הקו, ייצב את מערכת הפיקוד, הכניס משטר באנרגיות ובאמוציות. רק בר-לב היה מסוגל לנווט הר געש כאריק שרון".
וגם הצליחה.
"הוא הבין שצריך לעשות את הצליחה, אבל חשוב שתהיה מוכנה כראוי. ללא המלצתו, הדרג המדיני והרמטכ"ל לא היו מחליטים לעשות אותה".
בגלל "קו בר?לב" הוא נתפס כשותף למחדל, האם גרמו לו עוול?
"הוא וברן חשבו שצריך להקים את הקו. שרון וטליק התנגדו והם צדקו בסופו של דבר. אבל בר-לב לא השלה את עצמו שהקו יעצור מלחמה. הוא נועד רק להתראה ובמלחמה לא היתה התראה של 48 שעות כפי שהעריכו".
בר-לב משתחרר שוב מצה"ל, אך הפעם פוגש מציאות מרה וזועפת. תנועות המחאה, הפגנת היחיד של מוטי אשכנזי, מלחמת הגנרלים. הוא עצמו מנסה להשיל מעליו את רסיסיו הבוציים של המחדל, לנער מעליו את קללת הקו. הוא מתראיין בלהט שאינו דועך גם במלאת עשר שנים למלחמה ההיא. "אילו היה אריק שרון באמת מערער על התפיסה וחושב שהיא אסון כפי שהתבטא לאחר המלחמה", הוא אומר לגדעון לוי מהארץ, "לא היה לוקח על עצמו להיות אלוף פיקוד הדרום עם קונספציה כזו. . . הערעור על התפיסה נוצר אחרי המלחמה, כשעם ישראל עמד משתאה ושאל: 'מה קרה פה?'".
אנחנו שעתיים לפני שידור הסרט של יאיר אלעזר על אביו דדו. האם יש חיבור בין בן הקורבן הישיר של הקונספציה לבין בנו של הקורבן העקיף?
עומר: "ברור שיש איזו שותפות. לא מזמן פתחתי ויקיפדיה ומצאתי: 'במלחמת יום כיפור פרצו המצרים את קו בר-לב'".
עשו אותו שותף למחדל.
"כן, זה ברור. האבסורד הוא ששרון נתפס כמציל ישראל והמצב הוא די הפוך. בשנים שלפני המלחמה אריק שינה את תפיסת ההגנה שעליה התבססה הצלחת המצרים. המוצבים נועדו להתראה והציבור חשב כאילו נועדו לעצור אותם. זה מאד חרה לאבא".
תמר: "כל פעם שדיברו על 'קו בר-לב' התרגז נורא". עומר: "זה היה קשה".
הוא דיבר על הקושי?
"אני חושב שהלך עם זה עמוק בפנים. לא שהיה מסתובב בבית כארי בסוגר. במידה מסוימת חרה לי שהמשיך הלאה".
מה רצית שיעשה?
"שיכתוב ספר, שיגיב, שיתראיין. העולם היום הרבה יותר תקשורתי. היו כאלה שכבר אז ידעו לנצל את זה".
קו בר-לב אולי לא עצר את המצרים, אבל עצר את אביך בדרכו ללשכת ראש הממשלה.
"לא חושב. עצרה אותו העובדה שלא רצה. יותר מפעם אמר לי: 'בשביל להיות ראש הממשלה בישראל אדם צריך להיות לא נורמלי'".
אז לא ראש ממשלה, חשבו מקורביו, אבל הוא ראוי למשהו יותר ממסחר ותעשייה. אחד מהם, בועז אפלבאום, יזם הדלפה לפיה רבין, בממשלתו הראשונה, מתכוון למנות את בר-לב לשר אוצר במקום יהושע רבינוביץ'. הכותרות געשו. רבין מינה את ראש לשכתו אלי מזרחי ואת מזכירו הצבאי תא"ל אפרים פורן לגלות מי קשקש.
באחת המסיבות אצל יוסק'ה יריב ביקשו מאפלבאום לעזור להם לגלות את המדליף המרושע. לא אוצר ולא ראש ממשלה. מה שבאמת בר-לב רצה זה להיות שר ביטחון. בקיץ 81' הרגיש שזה כמעט מצליח לו. במודעות הבחירות הוא נראה עם ברן עטור זיפים הרואיים באחד הימים הנוראים של כיפור.
הכותרת היא: "רא"ל חיים בר-לב שר הביטחון בממשלת המערך. אתה יכול לסמוך עליו בשקט". אלא שהמערך עצמו לא האמין במודעה שלו. סקר של מינה צמח קובע שהחלפתו של פרס ברבין בראש הרשימה תשפיע לטובה על התוצאות. וגם החלפתו של בר-לב ברבין תביא דיבידנד אלקטורלי נאה. "פרס כמובן לא חשב להחליף את עצמו", מספר עומר, "ורמז לצמח: 'לכי לבר-לב'. אני זוכר את הפגישה. הייתי כאן".
לאחר שצמח עזבה, החליט בר-לב במקום לוותר. זה היה ביום חמישי, חמישה ימים לפני הבחירות. במוצאי שבת, בעצרת הצ'חצ'חים של דודו טופז, כינה פרס את בר-לב: "יקיר המפלגה". אבל מנחם בגין, גם הוא בעצרת בחירות, חשב אחרת: "מר פרס אמר לו: 'חיים, אתה תהיה לי שר ביטחון. . .'. כעבור כמה ימים ראיתי את הכרוז, עמוד שלם: 'חיים בר-לב נלחם בששת הימים, חיים בר-לב נלחם ביום הכיפורים, חיים בר-לב הלך צפונה, חיים בר-לב הלך דרומה - עליו אתה יכול לסמוך. הוא יהיה שר ביטחון'. מר פרס, למה לקחת לנו שר ביטחון כל כך טוב שאפשר עליו לסמוך?". כעבור כמה ימים, למרות ההסתלקות הג'נטלמנית, הפסיד המערך. לבר-לב נותר רק לומר: "מזל שוויתרתי, אחרת היו מאשימים אותי".
מהפך 92' מנסה לרפא את אכזבת81'. רבין מנצח, ושר החוץ שלו פרס מציע לבר-לב להיות שגריר במוסקבה. בר-לב הוא השגריר הראשון בפדרציה שמנסה להתרומם על חורבות ברית המועצות. אלכסנדר יעקובלב, עוזרו של גורבצ'וב, מתאהב בו. הרוסית של השגריר לגמרי לא רעה, ויעקובלב לוקח אותו לסימפוזיונים בכל רוסיה. הכל רוצים לשמוע את גנרל ההתשה, את האיש שטייסיו התמודדו עם טייסים סובייטים בשמי מצרים. בר-לב מרבה לבקר במוסדות יהודיים וקורא לשומעיו לעלות. "הייתי מטיילת עם 'כל נשות' וגם עם חיים. ריגה, טאלין, הים הכספי", מספרת תמר, "היה לי כיף". ואז נהיה מעונן.
"הוא הרגיש שיד שמאל שלו לא כל כך פועלת, חשב שאולי זה בגלל נפילה מהסוס", היא אומרת. בחוויות שהוא מביא ביומנו לאחר מטווח, הדאגה ממשיכה להדהד: "השמאלית שלי דפוקה ולא מספיק חזקה כדי לדרוך את ה-FN". כעבור כמה חודשים הם מגיעים לחופשת מולדת. בשיבא מזהים ALS. ניוון שרירים. מוות זוחל. מחלה חשוכת מרפא.
איך התמודדת עם הידיעה?
"ברור שזה היה קשה. עבדתי פעם עם ילדים נכים והיה מקרה כזה. ידעתי שזה דבר עם כיוון אחד".
איך חיים הגיב?
"הוא לא הראה כלום, אבל ידע כמוני את המצב".
ביומנו הוא כותב: ". . . אמרתי לה (לתמר) שכל עוד אוכל לתפקד, אתפקד, וכאשר לא אוכל. . .".
עומר מבקש שיחה עם הפרופ' הורושובסקי. "הוא הסביר לי בצורה הכי קרה שאתה מתנוון לאט לאט עד שאתה מת. אמר שאי אפשר לדעת כמה זמן ימשוך. לפעמים זה חודשים, לפעמים שנים. אצל אבא נראה לו שזה ייקח חודשים".
המחלה המשתלטת מפריעה לו גם ברכיבה: "עלייה על ויולה בעזרת כיסא לא הצליחה. מצאו לי סוסה שלא נבהלה מהכיסא ובמאמץ עליתי עליה. ברכיבה היה בסדר. חששתי שזאת רכיבתי האחרונה".
הוא שב למוסקבה ובלי שיתבקש, צוות השגרירות מקיף אותו בבועת שתיקה. אף דיווח, אף טלפון לארץ על מחלת השגריר. "הם ראו אותו דועך ולא הגיבו, כאילו הטיל עליהם מין כישוף", מספר עומר.
"נזהרנו לא לפגוע בכבודו", סיפרה מזכירתו ענת קגן, "לא רצינו לחשוף ולהכאיב לו". וגם הוא יודע להיזהר. מפסיק לאכול עם כולם כי קשה לו להחזיק את הידיים, נותן לתמר לעזור לו להתלבש. "בסוף גם הייתי קושרת לו את העניבה. הוא רזה כל כך שהיה צורך להצר לו את המכנסיים". "אישה הרואית", מגדירה ענת קגן את תמר, "תמיד נתנה לו את הכבוד כדי שירגיש כאדם שלם".
בינואר94', הינואר האחרון של אביו, בא תומר לביקור. אולי כניסיון להראות שאבא עדיין נוגס בחיים, הם מארגנים לו תוכנית מתישה. כל ערב הצגה, או בלט, או קונצרט. "באיזה שלב הכרזתי מרד ואמרתי: 'אולי אפשר גם ערב אחד בבית?'". כשטיילו פעם בפארק בשלג החליק אביו ונפל כבול עץ, על הראש. "בלי 'איי', בלי אנחה. עזרתי לו לקום והוא המשיך ללכת כאילו כלום".
תוך כדי מחלה בונה השגריר בר-לב הסכם כלכלי עם הרוסים. הוא מתעקש שלרגל ההסכם וכאקורד סיום לתפקידו יגיע ראש הממשלה רבין למוסקבה. כשהוא ממתין לרבין בנמל התעופה, כשהמחלה כבר עוטפת את גופו בשריון ברזל, הוא לא שוכח לבקש מתמר שתגיע עם מטרייה. רבין נוחת בבוקר מוסקבאי גשום. חיבה ולצדה תחרות עמדו תמיד בין רבין לבר-לב. אבל עכשיו שתי הפיגורות, השותקות, המופנמות האלה, מתכרבלות בחיבוק חם וארוך. מצילומים שמעבירה הטלוויזיה מתברר בארץ לראשונה שמשהו רע קורה לאיש שלנו במוסקבה. הוא מתקשה ללכת, מתאמץ לדבר. כולו עור ועצמות ולחייו שקועות.
איך הוא הצליח לתפקד לאורך הביקור הזה?
תמר: "תראה, אני לא רוצה להתחיל, אבל רבין לא היה מאה אחוז".
מה זאת אומרת?
"רבין היה רבין, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".
ובכל זאת, השגריר מלווה את ראש הממשלה בכל הפגישות, לא נעדר מאף אירוע. לדברי מיכה גולדמן, אז סגן שר החינוך שנלווה לביקור, מציע רבין לבר-לב שישוב במטוסו לבדיקות. בר-לב מסרב. כעבור כמה ימים בודק אותו רופא של משרד החוץ שפוסק: "חוזרים לארץ". השגריר נפרד מעובדיו בהבטחה: "אני חוזר אליכם".
בנתב"ג מורד בר-לב בכיסא גלגלים ומועבר לשיבא. "היית מאמינה שאבא שלך בכיסא גלגלים?", הוא שואל את זוהר בתו. למבקר אחר, הסופר נתן שחם, התעקש למזוג מיץ: "אני בוחן את הכח שלי", הוא אומר לו. למבקר אחר, שמעון פרס, הוא אומר: "שמעון, אל תרחמו עליי, אני לא משלה את עצמי".
לביקורו של יוסק'ה יריב ציפה במיוחד. בגלל אותו הסכם. כמה חודשים קודם, כשיוסק'ה ביקר אצלו במוסקבה זרק לו: "יוז'י, אתה זוכר מה סיכמנו? ". עכשיו , משדרש ממנו לממש את ההסכם הפטאלי, התאבנו ליריב הידיים.
יריב, בעל הרעמה האריק שרונית, שנפטר ארבע שנים אחרי בר-לב, נפרד ממנו בנשיקה על הראש. בדרכו החוצה ראה אותו, לדבריו, מתנתק ממכשיריו. את הפרט הזה עומר ותמר בר-לב מכחישים, כזכור. תמר רק זוכרת שהרופאים אמרו לבעלה שבחדר לידו יש אישה במצבו. "משותקת, מחוברת למכונת הנשמה, רק הראש עובד והיא רואה טלוויזיה". בר-לב ראה, נחרד והחליט שלעולם לא יגיע למצבה.
בשישי בלילה תמר אצלו בפעם האחרונה. בראשון תכננה לצאת עם עומר למוסקבה כדי לקפל את הבית. הרופאים אומרים שהם רוצים לנסות תרופה חדשה. הוא מסרב, היא תומכת. אומרים לו שהוא עומד לחזור הביתה. הוא מפרש את זה כהודאה שיותר אין מה לעשות. "תבוא הביתה, נכתוב את הספר על חייך, זוהר כבר התחילה להכתיב אותו", מנסה תמר לעודד. השעה כבר 11 בלילה והיא מתכוננת לשוב הביתה.
נפרדתם?
"לא אמרנו שום מילות פרידה. הוא נישק אותי ככה, ואני נישקתי אותו".
בשבת בבוקר מצלצל אצלה הטלפון. שתבוא מהר כי המצב הידרדר. היא מצלצלת לעומר, עומר מצלצל לזוהר. רצים לשיבא כדי למצוא אותו מת. הרופאה התורנית מספרת כי בסיבוב של אחת בלילה ראתה אותו ישן.
בסיבוב הבא, של חמש בבוקר, שכב מת במיטתו. ללא סימני מצוקה, אפילו את פעמון האזעקה לא הפעיל. בית החולים מפרסם הודעה שהוא נפטר מדום לב. בלי להזכיר שחיים בר-לב פשוט רצה למות.
נא להמתין לטעינת התגובות
