מאיר שניצר נזכר: טופז והמשקפיים
אני לא רוצה להצטייר כרוקד על הדם, אבל אני מרגיש שאני מנפגעיו הישירים של דודו טופז
באחד מימי השישי בקיץ 1995, הוזמנתי בשעות הצהריים לפרימיירה לסרטה של גילה אלמגור "עץ הדומים תפוס", שנערכה בסינמטק תל אביב. באותו יום, כמבקר הטלוויזיה של מעריב, פרסמתי מאמר ניתוח על תוכניתו של דודו טופז, שהייתה אז בגלגולה הראשון בשידורי קשת.
ניתחתי אז את יסודות סוג ההומור שאפיין את טופז, והשוויתי אותו ואת המתנות שהוא מחלק בתוכנית לכמה מחוות פופולריות שנודעו על ידי הגברת אוויטה פרון.
טופז הגיע להקרנה מלווה במישהו שנאמר שהוא מנהל ההפקה של התוכנית. הם סרקו במבטיהם את האולם, איתרו אותי והתיישבו לידי. המפיק ישב בסמוך אליי, וטופז התיישב במרחק מושב ממני. רגע לפני כיבוי האורות ותחילת הסרט הוא קפץ לעברי, חטף לי את המשקפיים ושבר אותם בידיו.
תפסתי את האלימות הברוטלית בעיקר כהשפלה איומה
מיד כבו האורות. הסקנדל העצום נמנע, כי איש פרט לאלו שישבו בסביפ בתי לא הבחין במתרחש. אחר כך מישהו ליווה אותי החוצה, ואל ביתי, שם לקחתי משקפיים חלופיים ויצאתי להגיש תלונה במשטרה. בכל אותו זמן, המשיך טופז לצפות בסרט.
זאת הייתה אלימות ברוטאלית, ותפסתי אותה בעיקר כהשפלה איומה. "אתה לא צריך משקפיים", הוא קרא לעברי. "בין כה וכה אתה לא רואה כלום, ואם אתה רואה אתה לא מבין".
אין לי ספק שהכל היה מחושב - האיתור שלי באולם, ההתיישבות לידי והטקסט. הכל היה בכוונה תחילה. גם העובדה שזה
קרה 20 שניות לפני כיבוי האורות, כאשר הוא ישב לידי בנחת.
כבר ביום למחרת מצאתי הודעות במשיבון המזהירות שאחטוף מכות, ושיש מטען בביתי. המשטרה מיהרה לפנות את הבניין, אך עד היום לא איתרה מי איים. דודו טופז התיר את דמי ואת דמם של כל המבקרים. שנים אחר כך הוא גם חיכה מתחת לביתו של מבקר אחר, רענן שקד.
אני לא פרשן לענייני טופז, אבל התקרית שלי הייתה הפעם הראשונה בה טופז נקשר עם הפעלת כח או איומים. אני לא רוצה להצטייר כרוקד על הדם, אני מרגיש שאני מנפגעיו הישירים של טופז.
הביא לדפוס: לי-אור אברבך
נא להמתין לטעינת התגובות
