המון עדכונים: מכתב לחבר שנפל
משה היקר, חלפה השנה ה-38 מאז שנהרגת המלחמה הארורה ההיא. מה השתנה כאן? הכל, ובאותה מידה גם כלום
38 שנים חלפו מאז נפילתך בצומת טרטור לקסיקון שבסיני. שנים רבות אני מתכתב איתך ומעדכן אותך לגבי השינויים בארצנו. שינויים שאתה, ממילא, רואה מלמעלה.
השנה, יש לי המון מה לעדכן. עברנו לא מעט תהפוכות ושינויים ולעתים נראה לי שחזרנו במנהרת הזמן אי שם לתחילת שנות ה-70 .
אבל לפני הכל יש משהו שמטריד אותי בשנה האחרונה. באופן תמוה אני מחפש חולצות דומות לחולצות שלבשנו כאשר גייסו אותנו בצו 8 במוצ"ש של יום הכיפורים ואשר נעלמו במהלך המלחמה. אני הייתי עם חולצה ירוקה משובצת ואתה, שעזבת את הבית בחיפזון כדי להספיק להגיע למלחמה, ביקשת ממני חולצה דומה עם שרוול ארוך. נתתי לך משהו דומה אבל בוורוד. השנה זה נתקע לי בזיכרון ואני מנסה, ללא הצלחה, למצוא חולצות דומות. חרשתי קניונים בארץ ובאירופה אבל לא מצאתי.
השנה עברנו מחאה חברתית. הדרישות של הצעירים הזכירו לי נשכחות. את תחילת שנות ה-70. בדיוק השתחררנו מהצבא . אני זוכר שיחות שקיימנו בקיץ 72 כשעבדנו יחד בקייטנה של "דן". על חשיבות מדינת הרווחה. על הצורך בהרחבתה.
אז התחלתי את דרכי בפוליטיקה. התחילו הזמירות הראשונות של בכירים במשרד האוצר ומומחי כלכלה נגד מדינת הרווחה. שכר הלימוד לגילאי 3-5 היה מסובסד ונמוך מאוד. גבינות, חלב ולחם סובסדו גם הם. התחבורה הציבורית הייתה זולה (שוב סובסידיה). הכלכלנים זעקו חמאס נגד. עיוות בהקצאת מקורות הם קראו לזה. "רשעות", אנחנו קראנו לתורה החדשה.
אט-אט חדרה תורתם על כוחות השוק שמסדרים הכל לתודעה הציבורית. נערי האוצר התחילו במלאכה שהלכה והעצימה עם חילופי
התוצאה: יותר מ-400 אלף איש יצאו להפגין ברחוב. על מה? על סבסוד גני ילדים לגיל הרך, על הורדת מחירי מוצרי היסוד ועל הוזלת מחירי התחבורה. גם שיכון וגם בריאות. ומה שמעניין הוא שכלכלנים שאך לפני זמן קצר הסבירו שהגדלת ההוצאה הציבורית היא אסון כלכלי מסבירים למה זה הכרחי וכי לכך הטיפו שנים.
והציניות בשיאה: כל מיני יועצים כלכליים לראש הממשלה שזעקו בעד קפיטליזם טהור מוציאים דו"ח של ועדה שניתן להגדירו כתעודת כשלון טוטאלי למדיניות הכלכלית הנהוגה בשנים האחרונות.
אחריות - חלילה שמישהו ייקח.
גם בתחום המדיני חזרנו אחורה בזמן. לפני שנפלת בקרב גולדה וחבריה דקלמו את המנטרה :העולם כולו נגדנו. כל דיון באו"ם היה מפגן של תמיכה לעמדות הערביות ובושה לישראל.
בידוד מדיני כמעט מוחלט. יוזמות שלום עפו באוויר. זו של מזכ"ל האו"ם גונאר יארינג, אחרת שמקורה בנשיא מצרים. כולן התבססו על הקביעה כי גבולות השלום חייבים להתבסס על קוי 67'. "על אדמה שנכבשה לא מנהלים מו"מ", טענה הקהילה הבינלאומית. תשובת הממשלה הייתה ברורה: לא. כל היוזמות נדחו.
ממשלת גולדה אמרה כי אנו מוכנים רק למו"מ ישיר, בלי תנאים מוקדמים וכי אסור לבנאם את הסכסוך. נסיגה לקוי 67' היא אסון לאומי. עזיבת גדות התעלה תביא לנפילת תל אביב.
היו גם משיחיסטים, כמו היום, שהביאו אסמכתאות שבני ישראל חיו בסיני ועל כן זו ארץ אבות. התוצאה ידועה. פרצה מלחמה. אתה, זאביק אורפז, מוטי קורב, אילן קיטאי ויותר מ-2,700 נוספים איבדו את חייהם. ומיד לאחריה נפתח מו"מ שהביא להסכם שלום עם מצרים והגבול, כמובן זה של 67'.
היום, אנו בשיאו של בידוד מדיני. שוב חזרנו לקלישאות "או"ם שמום" ו"יש רוב אוטומטי נגדנו". אגב גם אחרי הסכם השלום עם מצרים ואחרי הסכמי אוסלו שום רוב אוטומטי לא היה נגדנו. גם השמום הוא המוסד ממנו אנו תובעים להטיל סנקציות על איראן. שרק חלילה התסריט של 73' לא יחזור על עצמו. הרי בסוף הבסיס למו"מ היה ותמיד יהיה קווי 67' בין אם נאהב זאת ובין אם לאו.
כפי שאתה רואה, משה ידידי, חזרה לתפיסות העבר אינן תמיד חיוביות. בכלכלה – כן במדיניות – לא. אולי תימצא אחות למחאה החברתית בדמות מחאה מדינית. כרגע זה רחוק.
בכדורגל בכל זאת היה שינוי: ב-1972 כמעט ירדנו ליגה (הפועל ת"א) אבל זכינו בגביע . היום הפועל היא הקבוצה הטובה בליגה - ואפילו זה משהו.
מקווה שאצליח למצוא את החולצות.
חברך, דורי
*הכותב היה תותחן טנק בחטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים. חברו משה מילדינר היה טען קשר בחטיבה ונפל בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם