ארץ האש: מסע בערבות אוסטרליה לאחר השריפה
ב-7 בפברואר 2009 תקפה האש את הערבה האוסטרלית. 200 בני אדם נספו. 1,800 בתים התכלו. 2,850 קמ"ר הפכו למדבר חרוך. הלהבות נראו אפילו מהחלל החיצון. מרדכי חיימוביץ יצא לשחזר את אירועי השבת השחורה ההיא, ודיבר עם ניצולי האסון - האנשים שחיים במקום שבו הטבע מסרב להיות מאולף
הם קוראים לה "השבת השחורה". טראומה לאומית, אסון טיטני. באותה שבת של 7 בפברואר התגנב הטרור של הטבע לתוך עצלותו המבורכת של הוויקנד. לוסי אומרה ממריסוויל הכינה פנקייק לבעלה לוק. לא רחוק ממנה נחנך מועדון באולינג שהיה סגור במשך שנה. ואז, תוך חצי שעה גיהנומית, נמחקה מריסוויל מהמפה. כל כך ענקית היתה האש שאפילו מהחלל ניתן היה לזהות אותה. בתמונות ששדרה נאס"א נראתה אוסטרליה מכוסה ענן עשן לבן.
ה- Bushfire ("אש הערבה") כפי שמכנים אותה האוסטרלים, הרגה יותר מ-200 בני אדם, השאירה כוויות נוראיות בגופם של יותר מ-800, שיגרה יותר מ-15 אלף למרכזי סיוע, טחנה עד דק 1,800 בתים וכילתה שטח לא ייאמן של 2,850 קמ"ר, כמעט פעמיים וחצי מרמת הגולן. בכמה ממוקדי האש הגיעה הטמפרטורה הנפלטת ל-2,000 מעלות . כשליש מהטמפרטורה במעטפת החיצונית של השמש.
זאת היתה אש מהירה ומניפולטיבית. נרגעת פה ומתגעשת שם. אש מסתננת שתקפה משישה מוקדים. מתגלה כשכמעט אין מה לעשות. היא עבדה על כל ההתראות הדיגיטליות, התחכמה למערכות הבקרה. מי שציפה לאזהרה של 20 דקות קיבל רק שתיים. מי שברח מהעשן נלכד בלהבות. כלבים התפחמו תוך כדי מנוסה מהיער, מכוניות הותכו על יושביהן. ימים עברו עד שנקבע מניין הנספים כי היה קשה לזהות את השרידים. אדם? כלב? פרה?
אז איך נולד הגיהנום? לא רק שאוסטרליה יבשה ורובה שטח מדברי. לא רק שעשר שנים מקמטת הבצורת את מדינת ויקטוריה. באותה שבת להטה מלבורן כמו שלא להטה אף פעם. 47 מעלות צלזיוס, סופת רוחות עם משבים של 200 קמ"ש, סיגריה שהושלכה ממשאית, כבאי מתנדב החשוד כפירומן-כל אלה היו שושביניו של השטן באדום. האש ליחכה את שולי מלבורן והעיר גויסה למערכת חיסכון במים. בחודש שעשינו שם ראינו מדשאות מצהיבות ומכוניות מאובקות. לתושבים חולקו ערכות קיצוב שיגבילו מקלחות לארבע דקות. בעל הבית שלנו, רלף, יעץ לי לצאת לשטח. אחרת לא אבין.
המסע לארץ האש מתחיל ביציאה הצפונית ממלבורן. פרות עם עור פחמי רועות באחו דליל. אין גבול לשטח בארץ הזאת, מה שמאפשר לפרה לא להידחף לנשמת פרה. אתה נוהג תחת אזהרה. שלטי Fire Danger Period לצד הדרך ואסור להדליק אש ללא רשות. נכנסים לוואלון לשאול איך מגיעים "למקום של ה-Bushfire". "אש?", משיבה בלונדינית שחורת שיניים בתחנת הדלק, "לא יודעת בדיוק איפה זה".
לי ברור שזה קרוב ושהגברת מתעלמת. הרי באותה שבת נראתה הילה אדומה מאות קילומטרים מכאן. אלא שיש אוסטרלים שמשתדלים להחביא את האש שלהם. מתביישים בה. ואולי בעצמם. בארץ שבה לא תתחמק מדוח חניה גם אם תרחיק לדארווין שבקצה הטרופי, הטבע הפרוע, הבלתי נשלט, הוא מבוכה אחת גדולה. למרות כל האמצעים והאזהרות, מגיעה האש ומתעללת. כשנדמה שאולפה, שהתבייתה, היא שוב כאן. גובה ליטרה חדשה של כאב וצער.
אתה מריח שהגעת. בכניסה לקינגלייק הנחיריים מתפטמות בריח והכביש תחום בעצים עצובים. מהמרכז המסחרי נשאר רק גל לבנים אדומות. תיבה אדומה של העיתון "אוסטרליה פוסט" מזדקרת ממנו. 1,483 תושבים פגשו את האש בארבע וחצי אחר הצהריים כשהמדחום הראה 40 וגובה הלהבות היה 50 מטר. בערבו של יום התברר ש-37 מאנשי העיירה נהרגו, שישה מהם כשכבר ישבו במכוניות
ביער השחור עובר עכשיו רוכב אופניים, מדוגם עד לקודקוד קסדת הפלסטיק הבוהקת. מדווש בין שלט מעוך "בגדי ילדים בזול" ובלוני גז מפויחים. שלט המבשר שיש מצב ל"וומבאט", מקדם אותנו בהמשך הדרך. הוומבאט הוא דובון קטן ופרוותי מסדרת חיות הכיס של אוסטרליה. יש לו הרגל: הוא חופר מערכת מחילות מסועפת. היא שהצילה באותה שבת את נישה סינקלר.
נישה, שמכונה מאז "נערת הוומבאט", פוגשת אותי בספרייה של קינגלייק. ב-7 בפברואר התכוננה לקראת חברים שעמדו לבקר. "בשלוש אחר הצהריים הבחנתי בעננים אדומים, אך הם נראו לי רחוקים". בכל זאת גלשה באינטרנט, זפזפה בין התחנות, אך לא גילתה אף אזהרה. בארבע ניתק החשמל. דרך הנייד שלה בדקה שוב את האתרים. ועדיין אף מילה. "ואז, ברגע, השמים נהיו שחורים, שחורים יותר מכל הלילות שעברתי".
האורחים של נישה מחליטים לעזוב, מציעים שתבוא איתם עם הכלב מרפ בעל שלוש הרגליים. "אני אהיה בסדר", היא הודפת אותם. מתחילה למלא דליים ואמבטיה. הטלפון מצלצל. שכנתה קרן על הקו. "חייבים לעזוב עכשיו", צווחת קרן. נישה תולשת את תיקה מהקולב, שמה רצועה על מרפי ויוצאת. אבל צדי הדרך כבר נעולים בלהבות. הכלב נבהל, משתחרר מהרצועה ובורח. היא רצה אחריו ומוצאת אותו ממתין בפתח הבית. הבתים סביב מתפצפצים. קולות קרשים מתפקעים של עצים מתמוטטים. נישה, קרן ובנה ג'ייקוב מתיישבים מתחת לשולחן. מוקפים דליי מים. טובלים מגבות ומניחים על סף הדלתות. ואז נשמע בום. בום של יום הדין. תחנת הדלק מתפוצצת. עם הילד הן מזנקות לאמבטיה. "אנחנו לכודות באמבטיה עם הילד הקטן שלי", זועקת קרן בטלפון, "בואו להציל! אנחנו הולכות למות!".
אנחנו חולפים ליד ערימת ג'אנק שפעם היתה חנות יין. לידנו עוצר ואן שגורר מכל. לשני הבחורים בקבינה קוראים סקוט וליאם. הם פה כדי לטהר את מי השתייה. כשהתלקחה האש היה סקוט בהילסוויל הסמוכה. "איך להגדיר לך את זה? נורא? מצמרר?". הוא מצביע על העמק מתחתינו ואומר: "מכאן היא באה. השמיעה מין צ'יט, צ'יט, צ'יט, כמו רכבת שמתגלגלת לעמק. מעולם לא הייתי במלחמה, אבל נראה לי שזה הכי קרוב לזה". וליאם מתפרץ: "מלכודת מוות חבר, פשוט מלכודת מוות".
האש הגיעה באמצע החיים הטובים. בחצר שבה אני עומד היתה פעם וילה. עכשיו יש שם רק גן של עצי בננה. רק הארובה עדיין על הרגליים. על האח חמישה ספלוני קפה מפויחים. ממתינים ללוגם שלא יבוא. בחצר מוטל דוד השמש ולידו הוונטילטור. האם הצינה הזמנית שסיפק הגבירה את האש, הידקה את מחנק המוות? טרמפולינה ללא מתעמל, אופניים עם גלגלי עזר ללא רוכב. מגלשת ילדים דוממת. מישהו מניח לידה עציצים עם פרחים צהובים וסגולים ומסתלק חרישי. בחניה עומדות שתי מכוניות שלא משאירות שום סיכוי לזהות מודל. השמשה הקדמית הותכה, השלדה נלעסה, המנוע נבלע. אני אוחז בידית והיא מתפוררת לי ביד, אבל עדיין מתעקשת לא להיפתח.
המיתוס המתהווה כבר הצמיח את גיבוריו: קארול קיין, שגררה את בעלה החולה קווין בתוך חצר צלמוות. פיטר קרוק, שלא הצליח להגיע אל המים וריסס את הלהבות בפחיות פפסי. גארי יוז, שמילט את משפחתו לאחר שדג מן העלטה את עכביש הפלסטיק שהחזיק את מפתחות מכוניתו. וזה עוד כלום. 20 איש ויותר חבים את חייהם לאיש במכנסיים קצרים ושמו פיטר טורניקרופט.
טורניקרופט זוכר אותה כציקלון. כטורנדו. באותה שבת כל הפאב של נשיונל פארק הוטל היה מלא אדם. "כשהמקום שט בעשן אמרתי לעצמי: 'בוא'נה, אם הפאב הזה ילך - כולם יישרפו חיים'". הדרך לגג היתה חשוכה כמו ליל אוגוסט (חודשי יולי-אוגוסט הם שיא החורף באוסטרליה). מזל שפיטר היה מצויד בפנס. כשהגיע לגג ראה שהאפר דבוק לקירות הפאב. "זה היה גיהנום. אפילו טיפוס כמוני, שלא נכנס לפאניקה, כמעט השתין במכנסיים".
כשרק שורטס ומגפיים לגופו, התחיל פיטר (43) לעבוד. במשך שעתיים שפך דליי מים על הקירות ולתוך פתחי האוורור. ממוקד החירום כיוונה אותו אשתו ג'ודי לאילו פתחים להזרים. החזיקה אותו קצר גם ברגעי החרדה. "הוא צעק: 'כולם ימותו, כולם ימותו', ואני צעקתי: 'תשתוק ותמשיך לעשות את העבודה'". התמונה של פיטר עומד חצי עירום על אותו גג כבר ראתה עולם, אך הוא מתעקש לא לעשות מזה עניין.
"אתה פשוט עושה את זה. אתה אפילו לא חושב על זה. המוח שלך נכנס למשמעת הישרדות. זה לא עניין של הרואיות, אתה פשוט עושה את זה. אף אחד לא נתן יד בגלל שרצה להיות גיבור. כולם שכחו מהחיים של עצמם ורק עשו את מה שעשו. איבדתי המון חברים קרובים, אבל ככל שאני עושה יותר-אני פחות חושב עליהם. אם אתה נשאר בבית וחושב, אתה משתגע".
כשפיטר טורניקרופט היה על אותו גג לוהט ריחף מעליו דניס קורין. קורין הוא בן 61. 40 שנה טייס מסוק. "זה היה היום החם ביותר והרגשתי את זה טוב במסוק שלי. ידעתי שניצוץ אחד קטן ואני גמור. תוך רבע שעה השתנה כיוון הרוח ונהיה גיהנום. להבות ירדו מהשמים. נפלו על הכביש ובלעו אותו". העשן היה עבה והראות נוראה. "בדרך כלל אני יכול להתקרב. אבל האש הזאת לא נתנה לך לגעת בה".
קורין נאלץ להטיל את מימיו כשהטמפרטורה בקוקפיט חוצה 50 מעלות. "יש לי הערכה עצומה לכבאים על האדמה. אנחנו במסוקים יכולים להסתובב ולהתעופף מהזירה. הם לא. לפעמים אני רואה אותם מלמעלה במצבים בלתי אפשריים. עומדים שם עם הזרנוקים שלהם, מגנים על הבתים שלנו".
אלה לא רק דיבורים של "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום". המזעור העצמי הוא חלקמ ה-Going Easy, הנונשלנטיות האוסטרלית. ה"בוש דנדי" לעולם לא יעשה ביג דיל מעצמו. הוא מאופק, הוא צנוע והוא בעיקר ג'נטלמן. בראותו כבוד מתקרב תמיד ייתן זכות קדימה לאיש הבא מימין.
הזיעה הסלבריטאית נחשבת כאן למשהו נחות ולא מובן. סלבריטאות-אסון על אחת כמה וכמה. יש כאן רצון בלתי נשלט לחזור אל הסמול טוק עם השכן מעבר לגדר, אל פחית ה-VB (ויקטוריה ביטר, הבירה הפופולרית) ליד הדלפק. פשוט ללגום בנחת ולשתוק בכיף.
הווטרינרית שריל טיפלה בבעלי חיים שנפגעו בטראומה. אבל היא סחוטה מכדי להרחיב. "אחרי האסון, עבדתי הרבה עם העיתונאים, עכשיו אני רוצה את החיים שלי בחזרה", היא צוחקת. מאחורי המרפאה שלה עולה שביל לתוך היער. שני בחורים מפרקים קורות מבית שרוף. אחד מהם, ג'ינג'י בכובע אוסטרלי, בא לקראתי. כן, זה היה קשה.
כן, הוא משקם את בית הוריו. אני לא מוצא את המילים לשאול אם הם עוד איתנו, אבל הוא מקדים אותי. מציע שנפסיק כאן כי השאר זה עניינים כואבים מכדי לנבור בהם.
בתוך כל השחור, בולט איש בחולצה לבנה. קוראים לו סטיבן והוא מה"אוסטרליאן הירינג", ארגון שמסייע לקשישים כבדי שמיעה. הגיע לכאן באותו יום. כששב כעבור תשעה ימים עדיין מצא את האש בוערת. הוא מספר שבבריחה המבוהלת השאירו זקנים רבים את מכשירי השמיעה מאחוריהם. סטיבן מנסה עכשיו לגלות שרידים לצורך התחשבנות עם חברות הביטוח. "האם אתם מטפלים רק בזקנים?", אני שואל. סטיבן עונה שכבר לא עושים הבחנה. "הממשלה משלמת לכל ארגוני הרווחה שהתגייסו".
זאת שעת דחפורי התקווה. מהיער עולים קולות טרטור. אמנם עשן, אבל לא מהסוג ההורג. פורצים דרכים חדשות, מסלקים ישן, בונים חדש. הפועלים צובעים את שולי הכביש. אין אווירת נכאים, זאת חיוניות צנועה שנושבת. ייתכן שהיכולת הזאת להתאושש, האופטימיות, היא תמצית הרוח האוסטרלית.
לא משנה כמה חזק חטפת, השאלה איך אתה מתמודד עם זה. ככל שתהיה שקט יותר, שקול יותר, חייכן במידה, כך תשקף יותר את הטיפוס האוסטרלי-אופי קולקטיבי שעדיין מחפש הגדרה. לימיננו דגל אוסטרלי ענקי על גזע אקליפטוס כרות. מתחתיו דולפין צעצוע שחור ומפויח. חוץ מההתקפה היפנית על דארווין, האוסטרלים הקיזו דם על אדמות אחרות. זאת הפעם הראשונה שהמלחמה היא ממש על הבית.
"השבת השחורה" גייסה את כל הרגשות הפטריוטיים. דרכה מנסים צאצאי המהגרים להוכיח נאמנות לדגל. סביב סלע גרניט עם צלב לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה, שתל מישהו ורדים אדומים. כאילו רצה לאחד בין המלחמות. אדם מול אדם ואדם מול טבע. רצף אחד של גורל אוסטרלי.
בחזית הנשיונל פארק הוטל שניצל, כזכור, מידיו של פיטר טורניקרופט תלוי שלט: "קהילת קינגלייק מודה לכל הנחלצים לעזרתה". כמאה מטר משם מתחם הסיוע לנפגעים. Mates Helping Mates (" חברים עוזרים לחברים"), כתוב על החולצות הכחולות של המתנדבים. רק באוסטרליה ופה ושם ברוסיה, אנשים עדיין פונים זה אל זה בתואר "חבר". ייתכן שמראית העין של השוויוניות הזאת אמיתית יותר בקפיטליזם האוסטרלי; היא מבטאת מציאות יומיומית. מציאות שמנסה לומר: ברור שבמשרד או בחשבון הבנק אנחנו לא שווים. אבל ביציע הפוטבול או בעומדנו מול הלהבות ב"בוש" אנחנו חברים. מנסים להתמודד כמיטב היכולת.
ולא רק בני האדם הם מייטס. גם בעלי החיים שגדלים איתך. מסמך של מועצת מורינדינדי, שבה חברה קינגלייק, מפרט את כל האבידות בנפש כולל 496 פרות, 880 כבשים, 40 סוסים, 19 אלפקות, 25 עזים ו-476 עופות. ברור שזה צער מוגבל, שמאפשר לבכות על הפרה ולשפד את בשרה.
בצהריים פותחים ברביקיו לכבוד המתנדבים. מאחוריו הקרוואנים של חסרי הווילה. לבנים, מרווחים. עם דיירים שמשתדלים לא להיראות מסכנים. והאמת שזה די מצליח להם. על הדשא בין הקרוואנים ילדים צוחקים מקפיצים כדור. בין המבקרים אצל הניצולים גם מילנדה רות, כתבת "האוסטרליאן".
רות כבר ראתה את זה קורה. לפני 13 שנה איבדה באש את הבית שלה מחוץ למלבורן. "אם זה מנחם אתכם", היא אומרת לאנשים, "אז דעו לכם שתהיו בסדר". התגובה שהיא מקבלת היא הרמת גבות ומבט של תיעוב קל. אבל רות לא מתייאשת. "עכשיו זה נורא, אך אתם תהיו בסדר. האמינו לי. עברתי את זה". בינה לבינה היא יודעת שכל מה שתאמר עכשיו לא יעזור. "אתה הרוס כשהבית שלך, שהיה מרכז עולמך, תמצית הזהות שלך, נעלם ואיננו". אבל מילנדה מרגישה שהיא חייבת להמשיך לתרגל אופטימיות מאולצת. כי תמיד המשיכה. לאחר שנדדה עם אחיה ואחיותיה בערים שונות, במדינות שונות, בנתה משפחה חדשה. ובית חדש. "כך יקרה גם לכם", היא מלטפת את שומעיה.
התורמים המפתיעים ביותר להתאוששות הם דווקא מדוכאי הארץ הזאת, האבוריג'ינים. רק לפני 40 שנה הוכרו כ"בני אנוש" על פי החוק. רק לפני כ-20 שנה אושרה זכותם על קרקע שעליה חיו כ-40 אלף שנה. רק בתחילת המאה הזאת הודתה אוסטרליה בקיומו של "דור אבוריג'יני אבוד" - כמאה אלף ילדים שהורחקו בידי מיסיונרים ממשפחותיהם. היום, לאחר ועידת פיוס רשמית שהתקיימה לפני 12 שנה, האבוריג'ינים עדיין דור אבוד. שכרות, אבטלה, נשירה ממערכת החינוך, ומחלות מכרסמות את קהילתם. אבל במרכז קינגלייק ערכה משלחת שלהם ניסיון לעשות שלום בין אדם לטבע. ניהלה טקסי פיוס בין אדמה לאש.
האבוריג'ינים ייבאו את האש לאוסטרליה וטוענים לבעלות עליה. על פי סיפור חלום שלהם, לכד הקוסם גודה ברק בגזע והשתמש בו להדלקת אש. אבל גודה באנוכיותו התעלם מבקשות האחרים לחלוק עימו את האש. פעם, כשהצית שוב את דליקתו, הזמינו זקני השבטים את הסערה. הרוח אחזה בלהבות, פיזרה אותן על פני הארץ והפכה את האש לרכוש בני האדם כולם.
אבל בניגוד לאחרים האבוריג'ינים ידעו תמיד לשלוט באש שלהם. היו מדליקים שריפות קטנות כדי לדלדל את מחסני הבעירה של ה"בוש" ולמנוע בכך שריפות גדולות. האש הקטנה חרכה את העשב, את שכבות העלים והענפים שעל האדמה, המריצה צמיחה והתחדשות של עצים. התחדשות הצומח משכה את הקנגורו, הוומבאט ובעלי חיים שמבשרם חיו הילידים.
השריפות היזומות חדלו לאחר שהלבנים דחקו את האבוריג'ינים מאדמותיהם. השטחים התנוונו, צמחים מזיקים גדלו, שיחים התעבו והשריפות חזרו. באוסטרליה מבינים עכשיו שכדי להתקדם צריך לחזור אולי לשיטת השריפות המוגבלות, הקטנות, כדי למנוע את הגדולות. מי יודע, אולי דווקא האש היא שתביא להשלמה בין הקהילות.
בדרך חזרה מה"בוש" רואים גזעים מפויחים שמצמיחים ענפים ירוקים. אקליפטוסים משילים את עורם השרוף כדי לגלות מתחתיו עור חום בוהק. יומיים לפני שעזבנו את מלבורן ירד שלג ראשון על ארץ האש. "שחור על גבי לבן. מעולם לא ראיתי מראה מרהיב יותר", אמר בעל פאב מחוץ למריסוויל שמנסה להזדקף מתוך האפר. העיתונים הראו תמונות של ניצולים מביטים אל השמים. אמהות עם תינוקות בידיים הצביעו על פתיתי השלג. המאושרים מכל היו ג'רום ואנג' לה אדמס שיצאו לחגוג את חתונתם בשלג. "כל צעירה חולמת על חתונה לבנה", אמרה הכלה, "אבל אצלי התגשם החלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
