שיבת פליטים אינה כלכלית
זכות השיבה איננה הבעיה של הסכם השלום העתידי, אלא השוק הכלכלי שמעודד מאות אלפי מסתננים פלסטינים לעבוד בישראל
יש הסכמה ישראלית, מקיר אל קיר, שלא להכיר בשום פנים בהסכם עתידי שיתיר את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי ישראל, לא היתר כללי ואף לא היתר מזערי. מעבר לשיקול המדיני ולסירוב הישראלי להכיר באחריות להיווצרות בעיית הפליטים, אנו רואים בכך, ובצדק, איום אמיתי על זהותה היהודית של ישראל. גם המנהיגות הפלסטינית מבינה שאין סיכוי שישראל תיעתר לתביעה זו, ורק בימים אלה הצהיר אבו מאזן כי אין הם מצפים לכניסת חמישה מיליון פליטים פלסטינים לתחומי ישראל.
אלא שסעיף זה בהסכם העתידי איננו פותר את הבעיה. הסכנה האמיתית נובעת מאופיו של קו הגבול שבין שתי המדינות. במשך 19 שנה, למן הסכמי שביתת הנשק ועד למלחמת ששת הימים, היה הקו הירוק קו סגור לחלוטין, קו שלא איפשר חדירה, הסתננות וכניסת ערבים לתחומי ישראל. ב-42
השנים שחלפו מאז, קו ההפרדה פרוץ הן במעברים המוכרים והן להסתננות קלה. והתוצאה - מאז 1967 הסתננו ונוספו לנו בתחומי ישראל כמה מאות אלפי פלסטינים.
למאות האלפים הללו לא הייתה מטרה פוליטית לממש את זכות השיבה. המציאות האזורית שלנו היא של משק ישראלי שבו ההכנסה השנתית לנפש מתקרבת ל-30 אלף דולר, כאשר במרחק מטרים ספורים, בתחומי הגדה המערבית, ההכנסה השנתית לנפש היא כ-1,200 דולר לנפש, וברצועת עזה - אף מתחת ל-1,000 דולר.
מי שמעודדים את ההסתננות אינם רק העובדים החלכאים מחפשי הפרנסה, שותפים להם המעסיקים הרבים בישראל המחפשים עובדים זולים. אם איננו מוכנים להתיר הצפה של ערבים וזרים אחרים, אין לנו ברירה אלא לקיים קווי גבול סגורים הרמטית, והמעבר והחצייה חייבים להיות מבוקרים לחלוטין.
הבעיה איננה קיימת בגבולנו עם רצועת עזה. לאורך קו ההפרדה ברצועה אנו מקיימים חסימה מוחלטת, ואין סכנה של הסתננות כלכלית לתחומנו. מצב דומה חייב לשרור בגבול שבין המשק הישראלי למשק הפלסטיני שממזרח לנו, וכמובן גם לאורך הגבול הארוך בין חצי האי סיני לנגב. מי שרואה בכך איום קיומי לא יוכל להשלים עם הסכם מדיני החותר לשוק כלכלי חופשי ומשותף בינינו לבין שכנינו. גדר טובה היא תנאי לשכנות טובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
