שער הרחמים

דודו טופז, אברהם הירשזון ויצחק בוחבוט. כולם עשו דברים איומים, כולם סחטו מאיתנו השבוע חמלה. והמתווכת העיקרית בסחיטה הזאת היא התקשורת

קובי אריאלי | 12/6/2009 12:05

יותר מפעם אחת, במהלך גלגולה המתמשך של פרשת דודו טופז, ריחפו בחללו של העולם השורשים ח.מ.ל ור.ח.מ על הטיותיהם השונות. "הוא ראוי לחמלה". " אין לי עליו אלא רגש של רחמים". "זה עצוב מאוד". "זה בעיקר עצוב". ועוד כהנה וכהנה. הרגש הזה, של רחמים כלפי אדם שנפל, ולא משנה מה הרקע לנפילה, הוא בסיסי ובראשיתי מאוד.

תליית סדאם חוסיין Ap

במשך חודשים ארוכים עקב העולם כולו אחרי המצוד לתפיסתו של המנוח סדאם חוסיין, דמון מודרני שהשבית את לילותיהם של מיליונים ואיים איום קיומי על שלומו של העולם, ובכל זאת, כשהרופא האמריקני החדיר את פנסו לתוך לועו מבעד לזקנו המדובלל, חש כל אחד ממיליוני צופי הטלויזיה בעולם, לרגע קט, שרחמים מציפים אותו.

במשך ימים ארוכים צפתה המדינה כולה אחר המצוד ללכידתו של האנס המתועב בני סלע, ובכל זאת, לא היה אדם הגון אחד בארץ שאהב את התמונה של שוטרי משטרת נהריה המתקלסים בו מול המצלמה. כאלה אנחנו, בני אדם. אצל קנגורו הגון זה לא היה קורה לעולם. המערכת האנושית הזאת, מערכת הרחמים, היא דבר חמקמק מאוד. בכל פעם מחדש אני נדהם לגלות עד כמה לא רצינית היא.

באחד מימי השבוע המשוגע הזה התפרסמה בעיתון הידיעה על יצחק בוחבוט מבית שאן החשוד ברצח אשתו, אם לשבעה. אני משוכנע שכמוני אלפי קוראים בישראל עברו חוויה דומה: אתה קורא את הידיעה בעיתון, כותרת, תמונה, ידיעה ואז, בסיום הקריאה, אתה יודע בדיוק באיזה צד אתה. איתו. עם הרוצח. רחמיך נתונים לו, זעמך מופנה כלפי הנרצחת. לו הייתה חרב בידך הרי שעתה היית נועץ אותה שוב בגופה המת.

למה, מה קרה? מה גורם לאדם נורמטיבי לחוש רחמים כלפי רוצח? משפט אחד קטן בכתבה. מתברר שהנרצחת נהגה, לכאורה, להתעלל בבעלה ובילדיה. הכתבה מספרת על פתק ששלח האב לבתו הקטנה ובו התנצל על מעשהו. בין השאר כותב האב: "תהיי חזקה. יותר לא ירימו אותך מהשערות". המשפט הבודד הזה, ותקנו אותי אם אני טועה, הוא עולם ומלואו. בשביל יצחק בוחבוט הוא שווה 25 שנה בפנים. אין אדם נורמלי בעולם כולו שקורא על ילדה שמרימים אותה מהשערות ולא רוצה לנשק את שולי גלימתו של זה שרצח את זו שעשתה את זה. זה רק טבעי. מטורף, אבל טבעי.

הבעיה היא, שבדיוק באותה מידה ניתן לסחוט מאיתנו גם רגש הפוך. חצי שעה אחרי קריאת הכתבה הזאת, אנחנו יכולים להיחשף לתמונה אחרת, נגיד של אם הנרצחת ממררת בבכי מעל קברה הפתוח וצועקת: "איפה את, נשמה יפה שלי?", וברגע ההוא כולנו נחליף צד ונרצה לחנוק במו ידינו את הרוצח. כך עובדת המערכת החמקמקה והשקרית של הרחמים האנושיים.

לתקשורת יש תפקיד מכריע

אברהם הירשזון בביהמ''ש צילום: חן גלילי

המסקנה היא עגומה. מתברר שלמערכת התיווך, זו שמביאה אלינו את האינפורמציה, יש תפקיד מכריע, כמעט עיקרי, בקביעת הפעלתו ומינונו של הרגש הזה. הנה נושא מצוין לפתוח בו את כנס אגודת העיתונאים הבא: האם מותר לעיתון לפרסם ידיעה על רצח בצורה כזו שברור שבסוף קריאת הכתבה דעת הקהל תהיה עם הרוצח? האם עליו להיכנס בכלל לשיקולים כאלה? האם אפשר בכלל שזה יהיה אחרת? ולעצם העניין, המשימה הבסיסית שלנו כבני אדם היא כמובן לזהות את הרגש הזה, לבודד אותו, ולקיים איזשהו דיון קטן בינינו לבין עצמנו על אודותיו. אני מתאר לעצמי שזה אכן מה שעושה עם עצמו כל אדם מן היישוב.

השבוע הזה הניח לפתחנו כמה וכמה פרויקטים מהסוג הזה. נדרשנו, ספונטנית, לקבוע את מינון ההפרשה של הורמון הרחמים יותר

מפעם אחת. טופז, הירשזון, בוחבוט. אני כמעט בטוח בנוגע לממוצע התוצאות: הכי הרבה רחמים הופנו לבוחבוט (סיפור ההתעללות), במקום השני טופז (כוכב שנפל, ניסיון התאבדות) והירשזון (גנב נהנתן, מי הוא בכלל?) נדחק אל המקום השלישי והאחרון. באופן בלתי מפתיע הענקנו את מעט רחמינו לרוצחים ולמכים והקשינו את לבבנו כלפי הגנבים והנהנתנים.

וההיגיון, הו, ההיגיון, מורה כמובן בדיוק את ההפך. יצחק בוחבוט הוא רוצח מתועב. הוא מעל לכל דיון. דודו טופז אינו ראוי לשום רחמים. הרגש הזה כלפיו, אם הוא מפציע בקרבנו פתאום, הוא פסול ונגוע. הוא רע שפעל מתוך רוע ועשה מעשים איומים. יש בכם רחמים? בבקשה. הירשזון מחכה לכם. הנה גנב יהודי שניתן לרחם עליו, ועדיין להישאר אדם מוסרי וטוב.