אל תשאלו: על סדרת הטלוויזיה סימני שאלה
אם "סימני שאלה", הסדרה החדשה על יוצאים בשאלה, הייתה מועמדת לתפקיד הרמטכ"ל, היא הייתה מודחת על בעיות באמינות
סימני שאלה צילום: ינאי יחיאל
דגן, המוכשר והחביב, הזכור לאהבת עולם עוד מהיותו רבי זלמן המבקש מאשתו חנה זלדה לביבה חמה ומתוקה, השמיע את השורות הללו כשהן רצופות שגיאות הגייה וניגון מביכות, שגיאות שמעיני צופה רגיל נעלמו, ככל הנראה, אבל לגביי, בחור ישיבה הצופה בסרט שובר קופות כלל עולמי ומתמקד בשורה שהוא מכיר מהבית, הפכו להיות פניה של החווייה כולה. כבר שנים שאני הוגה בעניין הפעוט הזה ואף מביא אותו כדוגמה לחוסר התקשורת השורר ביחסי דתיים חילונים בארץ. דגן יכול היה בקלות רבה לנסוע מביתו מהלך שתי תחנות אוטובוס למרכז בני ברק וללמוד שם את ההגייה הנכונה, אבל הוא ויתר על זה, כי למי באמת אכפת.
הסיפור הזה שב ומכה בי בשנים האחרונות, כשהמסך הקטן הולך ומתמלא בסדרות המתרחשות ברחוב החרדי ובזירה החרדית. זה מכבר קבעתי לעצמי כלל: האמינות אינה חזות הכל. כלומר, להבדיל מהרבה חברים חרדים שלי שקובעים את דעתם על סדרה שהם עצמם ובני דמותם נראים בה על פי אמות המידה של "איך הוא עיוות את הפסוק הזה" ו"תראו את הכובע, זה בכלל לא מתאים לקפוטה", אני מנסה להיות סלחן ולהתייחס לגופה של עלילה ולגופו של מונולוג.
הפיתוי הוא גדול, יש לומר. אתה רואה על המסך סדרה שמתרחשת בעולם נבדל ומנוכר שמוכר לך היטב, ופתאום אתה נתקל בסצנה או סיטואציה שלא יכולות היו להתרחש במציאות. האינסטינקט הטבעי שלך הוא לקבוע מיד כי מדובר בעבודה חובבנית ולבטל את כל הסדרה כעפרא דארעא. זו כמובן התייחסות
מחמירה. דווקא משום שאני בא מתעשיית הטלויזיה ומכיר את אורחותיה ואת אילוציה, אני יודע כי לא תמיד אפשר לדייק בתסריט ובעיקר במשחק, ועל כן אין מנוס מדילוג על המשוכה הזו ומהקלת הקריטריונים בעניין. הבעיה מתחילה בשני מקרים: במקרה שבו בעיות האמינות רבות מדי, ובמקרה שבו בעיות אלה חורגות מטקסט ומנימה ונוגעות לדמויות או לסיטואציות.
זה מה שקרה לי ב"סימני שאלה". היא מוצלחת ומבטיחה, הכשרון נראה לעין, הנושא מצויין ויותר מכל – מתקיים בה התנאי שהופך סדרה בנושא דוסים לאהובתי: היא מאנישה את גיבוריה ואיננה סטריאוטיפית ופלקטית. מה שכן – כבר בפרק הראשון יש כל כך הרבה בעיות אמינות מהותיות, עד שאתה מתעייף ואומר לעצמך: זה כבר לא סיפור של יועץ אמינות על הסט במאה וחמישים דולר ליום צילום. זה כבר עניין מהותי.
הבעיות, אגב, אינן מהסוג הקריטי. מדובר תמיד לא בשגיאות בוטות אלא בחוסר דיוק מטריד, שהוא במקרים רבים חמור הרבה יותר. כשאתה מצרף חוסר דיוק אחד לעוד אחד ועוד אחד ועוד אחד – התמונה הכללית שמתקבלת היא שמישהו כאן לא באמת הבין את העסק. האב היוצא בשאלה ישראלי מדי; השימוש בשפת האידיש מיותר ומטריד; דמותו של "ר' יהודה" העסקן המארח בביתו את המפגש בין האב ובנו אינה קיימת ולא תהיה קיימת וכמעט שום פראזה "חרדית" אינה מבוטאת כראוי.
ויכול להיות, אני אומר לעצמי, שלא ביקורת יש להטיח כאן אלא דווקא יש לצאת במחולות, לשוש ולשמוח על כך שעוד לפני עשור דמות החרדי בטלויזיה היתה של קונילמל ופישקה מהמילואים, ואילו היום יש לפנינו דמויות אנושיות לחלוטין, בעלות עומק ועולם רגשי. אבל אז אני נזכר ב"מרחק נגיעה", ב"החצר" ובאחרות שעשו את זה ממש מצויין, ומבין שאפשר גם אחרת. הכל עניין של גישה. מסקנה: סימני שאלה.
- המאמר פורסם לראשונה באתר "צו פיוס"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם