הפלישה מים סוף: בע"ח ימיים חדשים בים התיכון
ברגעים אלו ממש, אלפי יצורים שונים ומשונים עושים דרכם לעבר ארצנו. לא מדובר בחייזרים או בגורמים עויינים, אלא במאות מינים של בעלי חיים וצמחים ימיים העוברים מים סוף לחופי הארץ במימי תעלת סואץ
פלישת המינים הזרים איננה תופעה חדשה, אך למרות זאת רק בשנים האחרונות הולכות ומתחזקות מגמות החקיקה וההסברה בנושא. אמנת האומות המאוחדות העוסקת בסביבה הימית – UNCLOS, קובעת כי על המדינות לנקוט בכל האמצעים על מנת למנוע החדרת מינים זרים העלולים לגרום לשינויים ולנזקים לסביבה הימית.
אמנת הגיוון הביולוגי – CBD, מתייחסת לסוגיית המינים הפולשים באופן משפטי ודורשת מחבריה לפעול במטרה "למנוע החדרת מינים זרים, לבקר עליהם או לבער את אלה המאיימים על מערכות אקולוגיות, בתי גידול או מינים מקומיים" . מצרים חתומה על שתי האמנות ועם זאת, אין מנגנון המונע את מעבר המינים בתעלת סואץ. האוכלוסיות הימיות ברחבי העולם מתערות זו בזו לצד הגלובליזציה בחברה האנושית ללא אפשרות מוחשית להפוך את ההתרחשות. לנו נותר רק לחכות ולראות כיצד מוביל התהליך להרמוניה קיומית מסוג חדש.
תעלת סואץ נחפרה באמצע המאה ה- 19 וחיברה בנתיב ימי את ים סוף עם הים התיכון בכדי לאפשר תובלה מאירופה למזרח הרחוק ללא הצורך להקיף את אפריקה מדרום. מזג הים בכף אגוליאש, הנקודה הדרומית ביותר באפריקה, סוער במיוחד עקב מפגשם האלים של מימי האוקיינוס האטלנטי הקר עם מימי האוקיינוס ההודי הטרופי והגלים באיזור יכולים להגיע עד לגובה של שלושים מטרים, לכן שיט דרך התעלה נוח הרבה יותר לימאים. מאז פתיחתה, הפך המסע למזרח בטיחותי יותר ומשתלם יותר כלכלית עקב החיסכון המשמעותי בזמן המסע.
כבר לפני ארבעת אלפים שנים הבינו המצרים שליטי השושלת התיכונה את החשיבות הכלכלית של חיבור הימים וחפרו תעלה שחיברה את הנילוס עם ים סוף. קשרי המסחר של מצרים עם עמים יורדי ים אחרים כגון הפיניקים והיוונים התחזקו בשל כך ותרמו רבות להתעשרות הממלכה. תעלה קדומה זו נפתחה ונסגרה לפרקים עקב מילויה בסחף בוץ מהנילוס ואף נחפרה מחדש מספר פעמים במקומות שונים עם נסיגתו המשמעותית של הים האדום דרומה.
את התוואי המודרני המחבר בין הימים ישירות הגה נפוליאון, אך הרעיון לא יצא לפועל בימי חייו עקב
תעלת סואץ וכמוה פרוייקטים גרנדיוזיים אחרים שנועדו להתאים את הסביבה לצרכי האדם, נחפרה בלא לתת את מלוא הדעת על ההשלכות לטווח ארוך של חיבור שני גופי מים שונים באופיים. מישורי מלח נרחבים הוצפו כחלק מהתעלה והאגמים החדשים היוו מחסום טבעי של מליחות קיצונית לנדידת בעלי חיים בין הימים, אך בחלוף מספר שנים התמוסס המלח ונשטף והמחסום הוסר. בניגוד לצפוי ממחקרו של טילייה מראשית המאה הקודמת שגרס כי הנדידה תהא דו כיוונית, החלו זורמים המהגרים כמעט באופן מוחלט לכיוון הים התיכון. התופעה כונתה "הגירה לספסית" על שם פרדיננד דה-לספס, היזם והמהנדס הראשי של התעלה.
מעל לשישים מינים היגרו בהצלחה למזרח הים התיכון בשנים מאז הוסר מחסום המלח מעל לתעלה והם מהווים כיום כרבע מהמינים החיים באיזור, לרוב באיזורים חוליים ורדודים. בזכות עונות רבייה ארוכות יותר, היעדר טורפים טבעיים ושפע המזון בים התיכון לעומת ים סוף, דחקו חלקם את דומיהם הלבנטינים מאיזורי המחייה הטבעיים שלהם לעומק רב יותר ובשל כך זכו לכינויים כגון: "מינים פולשים", "מתנחלים" ואף "חייזרים" בפי חוקרי הים והדייגים.
דיג החסילונים בארץ לדוגמה, מבוסס כיום ברובו המוחלט על מין פולש של חסילון קריסטל יפני (Marsupenaeus japonicus) שהתרבה לאוכלוסיות אדירות בקרבת חופינו כשהמין המקומי נעלם כמעט לגמרי.
מין פולש אחר הוא החוטית הנודדת (Rhopilema nomadica), אותה מדוזה אשר נשטפת כל קיץ בנחילי ענק אל חופי הארץ ומטרידה את המתרחצים בים התיכון בתאים הצורבים שהיא נושאת, גם היא הגיעה מים סוף דרך תעלת סואץ והתבססה מול חופי הארץ. הצניחה באוכלוסיות הטונה, דגי החרב וצבי הים שניזונים ממדוזות עקב דיג יתר וזיהום בים התיכון תורמת עוד יותר להתרבות המדוזות. בניגוד לחסילון הקריסטל- השרימפ שזוכה לפופולאריות בקרב מסעדני פירות הים, החוטית בעיקר מזיקה לדיג ולתיירות החוף בארץ.
חיבור ישיר של גופי מים אינו האופן היחיד בו מקדמת הטכנולוגיה של האדם הגירה של מינים למקומות מחייה חדשים. ספינות משא שפורקות את מטענן בנמלים חייבות להשלים את המשקל שהוחסר מהן בכדי לשמור על יציבות בעת המסע חזרה ולשם כך נשאבים אל מיכלים בגוף הספינה מי ים, תכופות יחד עם יצורים חיים וצמחייה מקומית. משהגיעה ספינה לנמל בו תיטען מחדש, יש לפרוק מתוכה את מי הים, יחד עם אותם יצורים שנאספו בשוגג בנמל הקודם כמובן. במקרה שתנאי המחייה בגוף המים החדש מתאימים לצרכי היצורים, אוכלוסייה חדשה תתבסס בו ותתערה בזו המקומית.
גורם אנושי נוסף שמקדם הגירת מינים הוא החקלאות הימית. חובבי אקווריומים ברחבי העולם משנעים מינים של יצורים חיים וצמחייה בהתאם לצרכיהם וללא פיקוח הולם. לעתים קרובות קורה שמין זה או אחר משוחרר אל הים הפתוח והתוצאות עלולות להיות הרות אסון.
האצה השלוחית (Caulerpa taxifolia) הטרופית יובאה לאקווריום בשטוטגרט שבגרמניה כצמח נוי ושם עברה בשנות השמונים השבחה גנטית שהפכה אותה לעמידה לקור. עבודת ההשבחה עוררה עניין בקרב ביולוגים ימיים ופרטים בודדים ממנה נשלחו למוזיאון הימי במונקו, שניהל אז ז'ק קוסטו. כעבור שנתיים נתגלתה האצה במי הים, תחת חלונות המוזיאון. כיום מיישבת האצה עשרות אלפי קילומטרים ריבועיים מקרקעית הים התיכון בזכות יכולתה להתיישב על כל סוג של מצע, כולל אצות אחרות והיותה רעילה מאוד לטורפים.
בשל התפשטותה זכתה לכינוי "האצה הרצחנית". הגיוון הביולוגי של הים התיכון עומד בסכנה ממשית שכן אם לא יימצא פתרון לפלישת השלוחית, עלולה היא ליישב את כל הקרקעית על חשבון קיומם של מינים רבים של אצות אחרות, אורגניזמים הניזונים מהאצות שיידחקו וטורפיהם בהמשך שרשרת המזון.
מהגרת לספסית נוספת הראויה לציון היא השפמית המצויה (Plotosus lineatus), דג מפוספס שמתקבץ בלהקות צפופות שנצפה רק לאחרונה בחופי הארץ. על סנפירי הגב והצד של השפמית מצויים קוצים ובהם ארס רב עוצמה שיכול לשתק ובמקרים מסוימים אף להרוג בני אדם. צוללנים ודייגים חובבים שהעלו את הדג בחכתם זכו להפתעה לא נעימה באוחזם בדג שסופה בחלק מהמקרים היה אשפוז בבית החולים לצורך נטרול רעלים.
את הטקסט המלא ניתל לקרוא במאמר "מי ברשת, מי בזרם" בגלילאו 133, ספטמבר 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
