במלחמת לבנון השנייה אנחנו ניצחנו. כן, אנחנו
במלאת שלוש שנים למלחמה הדברים נראים לגמרי אחרת: אין חיזבאללה על הגבול ומצבו של נסראללה קשה. אצלנו הפכו את הכאוס למדיניות
כדי לבדוק מה היה לנו לפני שלוש שנים, צריך לחזור אחורה תשע שנים. בשנת 2000 יצא צה"ל מלבנון. יותר נכון, נס ממנה.
הפרחים לאהוד ברק. הפלסטינים הזהירו שאם כמה מאות לוחמי חיזבאללה מורידים את צה"ל הגדול אל הקו הבינלאומי, ייאלצו גם הם לפעול בהתאם. חסן נסראללה נשא את "נאום קורי העכביש" המפורסם. ישראל הושפלה. נסראללה המריא לשמים. אסד סגד לו, האיראנים רוממו אותו, ההמונים בבירות ערב נשבעו בשמו.
חיזבאללה הפך לכוח העולה המרכזי בעולם הערבי. היציאה הבהולה מלבנון סחפה גם את הפלסטינים לאינתיפאדה משלהם, קשה ואלימה מקודמתה. נהרות של דם שטפו את בתי הקפה והאוטובוסים בישראל.
חיזבאללה העמיק את חדירתו לשטחים, מעזה דרך ג'נין ושכם. חמאס התעצם והפך לכוח המרכזי בחברה הפלסטינית. איראן מממנת, סדאם (זוכרים? ) נותן מענקים למשפחות המתאבדים, סוריה רוקדת על הדם.
העולם הערבי הקיצוני החליף דיסקט. אחרי יום כיפור הבינו שם שאי אפשר יהיה כנראה לטאטא את ישראל לים באמצעות מלחמה קונבנציונלית. שתיים מתוך ארבע שכנותיה של ישראל כרתו איתה הסכמי שלום.
האגף הקיצוני שינה תוכניות: במקום מלחמה, התשה. הקזת דם, פגיעה מתמדת בעורף, הפעלת לחץ פסיכולוגי רצוף באמצעות טרור מתאבדים וירי תלול מסלול של רק ?טות וטילים. להפוך את חייהם של אזרחי ישראל לגיהינום, עד שיימאס להם.
אז מה קרה בסוף העשור הבעייתי הזה? ובכן, לא נמאס לנו. צה"ל יצא למבצע "חומת מגן". גדר ההפרדה הוקמה (וטרם הושלמה). הטרור הפלסטיני הוכרע ויצא ממשוואת ההשפעות האזורית.
המהלך הדרמטי ביותר החל ב-12 ביולי 2006. חיזבאללה פלש לישראל, פגע בסיור צה"ל, הרג חיילים וחטף שתי גופות, תוך ירי מאסיבי לרוחב כל החזית על יישובים ובסיסים. הפעולה תוכננה שנה. בסיס הפעלתה היה, אמנם, בצד הלבנוני של הגדר, אבל ב"מובלעת" הנמצאת בריבונות ישראלית.
חוצפתו של נסראללה הרקיעה שחקים. הוא היה משוכנע שצה"ל יפציץ כמה גבעות ויירגע. כרגיל. הוא דיבר על העובדה שמנהיגי ישראל טירונים.
קצת יותר מחודש אחרי כן הוא הבין שטעה, אבל זה לא הפריע לו להגדיר את המלחמה כ"ניצחון אלוהי". בישראל , רוב הציבור וחלק גדול מהתקשורת השתכנעו שהפסדנו. צה"ל נתפס חלוד ולא מוכן, הביצועים בשטח (למעט חיל האוויר) היו מביכים. קמה ועדת וינוגרד. אלוף אודי אדם, תא"ל גל הירש, הרמטכ"ל דן חלוץ ושר הביטחון עמיר פרץ הלכו הביתה. לאולמרט זה לקח קצת יותר, אבל בסוף הלך.
מה הביאה המלחמה הזו? שקט היא הביאה. ניצחון אסטרטגי מרשים. חסן נסראללה עדיין לא יצא מהבונקר. חיזבאללה ספג מאות הרוגים, איבד חלק מתשתיותיו, עזב את כל עמדותיו על הגדר והפסיק לפעול באופן גלוי בדרום לבנון.
צבא לבנון פרס את כוחותיו על הגבול. 12 אלף חיילי יוניפי"ל, הנתפסים על ידי השיעים כצלבנים מודרנים, משוטטים בדרום לבנון באין מפריע.
הכי חשוב: בשלוש השנים הללו לא נורתה שום ירייה לעבר יישובי הגליל. לא היו שלוש שנים שקטות כאלה בצפון מאז 1968. הרתעה צריכה להימדד בנקודות התורפה, והייתה כזו במהלך "עופרת יצוקה". לצורך השוואה, כשהפלסטינים זעקו לעזרת חיזבאללה במהלך "חומת מגן", ירה עלינו הארגון כ-600 מטל"רים ו-120 טילי נ"ט, ופצע 14 אזרחים וחיילים.
במהלך "עופרת יצוקה" - נאדה. נסראללה הצטנף בפינתו ובלע רוק. נתן שניים - שלושה ראיונות מגומגמים מהבונקר, וזהו. ארגון פלסטיני קיקיוני ירה שתי רקטות לעבר שטח ריק. חמאס חטף בדרום, הצפון שתק.
זאת ועוד: בכל שלוש השנים הללו נורו בגבול הצפון שבע רקטות לעבר ישראל, בארבע הזדמנויות. אין נזק, אין נפגעים. בשלוש הזדמנויות היו אלה ארגוני ג'יהאד עולמי, פעם אחת ארגון פלסטיני. חיזבאללה מיהר בכל הפעמים הללו לשחרר הודעות בהולות ש"זה לא אנחנו".
התברר שבמזרח התיכון לא מספיק שיהיה לך נבוט גדול מאחורי הגב. לפעמים, צריך להעביר אותו קדימה, ולהכות. במקביל, אסור להפסיק את החתירה לשלום. כי בסוף, השלום הוא הביטחון האמיתי. בלי השקט בגבול המצרי והירדני קשה היה לדמיין את חיינו כאן.
ועוד משהו: במלחמת לבנון השנייה, צה"ל תכנן לתת מכה חזקה, בין ארבעה לשישה ימים, ולהפסיק. העובדה שהמשכנו להתגלגל גררה אחריה את ועדות החקירה, תחושת הנכאים ותפיסת המפלה. עכשיו תארו לעצמכם שהיינו באמת מפסיקים אחרי ארבעה ימים. מורידים את הטילים שהוסתרו בבתים בלילה הראשון, את הדאחיה בסוף השבוע, וזהו. אכן, כיף גדול.
יכול להיות שעמיר פרץ עוד היה שר הביטחון עכשיו, ודן חלוץ ראש הממשלה. מצד שני, לא היינו יודעים עד כמה התנוון צה"ל, חיזבאללה לא היה מוסג אחורה, נסראללה לא היה בבונקר וכל ההישגים האסטרטגיים החשובים שפורטו כאן לא היו קיימים.
אז מה כל זה מלמד אותנו, בסופו של דבר? שהדברים נמדדים רק ממרחק של זמן. ההיסטוריה הפכפכה. מעט צניעות לכולנו לא תזיק. דברים שרואים עכשיו אי אפשר היה לראות קודם. ועוד משהו: כן, ניצחנו.
כל זה לא מרגיע את תת אלוף עימאד פארס, מפקד אוגדה 91, אוגדת הגליל. פארס מתעניין פחות במלחמה הקודמת, יותר במלחמה הבאה. מבחינתו, שמישהו אחר ישתה את המחצית המלאה של הכוס. הוא מחפש את הריקה. חיזבאללה ערוך מולו אחרת.
המצב נוח הרבה יותר עכשיו, אבל עדיין מסוכן. מי שרוצה להירגע, אומר פארס, יכול למצוא סיבות מצוינות להיות רגוע. אבל אסור להירגע. כי חיזבאללה הפיק לקחים. בונה כוח, מתאמן, משתדרג, מכין עצמו ליום פקודה.
אחיזתו המודיעינית בשטח מרשימה. אנשיו לא מסתובבים עם פנים מושחרות ונשק בהצלב, אבל נמצאים בכל מקום.
יש לו היום כ-8,000 לוחמים מאומנים, הרבה יותר ממה שהיה לו ב-2006, חלק מ"שמורות הטבע" (מתחמים מבוצרים תת קרקעיים שחיזבאללה הקים בשטחי בר) ננטשו, אבל הארגון נכנס בחזרה לכפרים והקים בהם מתחמים מבוצרים.
בכל מתחם בסביבות 15 לוחמים מאומנים. מדובר ביחידת הגנה עצמאית לגמרי, עם מפקד והיררכיה ומודיעין, מרגמות, הנדסה, נ"ט, מלכודים ותוכניות לפריסת כוחות מיוחדים במצבי הסלמה. המתחם יכול להיות פרוס בכפר ולכלול רשת תת קרקעית, או לשלב כפר ו"שמורת טבע" חיצונית. גודל המתחם הוא פונקציה של חשיבותו בראיית חיזבאללה במערך ההגנה הכולל. כל קבוצת מתחמים שכנים מהווה גזרה. הם מאבטחים אחד את אגפיו של השני ומקיימים קשר הדוק.
בסך הכל, מדרום לליטני, יש לחיזבאללה כמה יחידות. בכל גזרה כמה מתחמים עצמאיים. זהו מערך ההגנה שמולנו. הנחת העבודה של חיזבאללה היא שבמלחמה הבאה יבצע צה"ל תמרון קרקעי נרחב, עם כמה אוגדות. מטרת חיזבאללה היא שהתמרון הזה לא ישפיע על יכולתו להפציץ את העורף הישראלי הפצצה מאסיבית, הרבה יותר ממה שהצליח לעשות לפני שלוש שנים. יכולותיו המבצעיות שופרו בהרבה.
הוא בונה עצמו ליכולת ירי של אלף רקטות ביום על ישראל, במשך 60 ימים רצופים. הוא בדרך ליכולת הזו. במילים אחרות: במקום לחטוף 4,000 רקטות ב-33 ימים (מלחמת לבנון השנייה), נחטוף 60 אלף רקטות בחודשיים. רוב הרקטות הללו יכסו את מרכז הארץ. כולל תל אביב.
זה אמור להפוך את ישראל לגיהינום. מדובר ברקטות כבדות יותר, מדויקות יותר, הפרוסות מעל "הקו האדום", באזור ביירות והבקעה, וחתימתן נמוכה יחסית. לצה"ל יהיה קשה מאוד לאתר אותן ולמנוע את שיגורן.
פארס, לפיכך, אומר שצריך לחשוב אחרת. מבחינתו, ההישג הנדרש במלחמה הבאה, אם וכאשר, הוא לא להפסיק את ירי הרקטות, אלא לבצע תמרון קרקעי נרחב, במקביל לתגובת האש המאסיבית, ולפגוע פגיעה אנושה בתשתיות חיזבאללה, בלוחמיו, ביכולותיו ובפרצופו ביום שאחרי.
מי שינסה לצוד קטיושות, ייכשל. פארס ממוקד בהכנת היכולת הזו. ביצירה מצב בו צה"ל יכול להגיב מיד, באופן אפקטיבי, לגבות מחיר כבד ולאיים איום אסטרטגי על חיזבאללה. בינתיים, עד שזה יקרה, אם זה יקרה, יש לו ביטחון שוטף על הראש.
וביטחון שוטף יכול להיראות זניח כשלא קורה כלום, אבל לשנות את המציאות האסטרטגית כשכן קורה. כמו באותו בוקר לפני שלוש שנים פחות תשעה ימים, כשזה קרה. עימאד פארס, אחד הקצינים הערכיים והישרים ביותר בצה"ל, וגם אחד האמיצים שהיו לנו כאן, יסיים בקרוב את תפקידו באוגדה. כל חייו התרחק מתככי הקריה בתל אביב, מה שפגע, למרבה הצער, בסיכויי קידומו. הוא יעזוב את האוגדה, אבל לא את הגזרה. ביתו בחורפיש, כמטחווי מרגמה מהגדר. כשנצטרך אותו, הוא יהיה שם.
מצבו של בנימין נתניהו, בינתיים, לא ממש משתפר. נאום בר אילן העניק לו רבע שעה של חסד. האמריקאים, בינתיים, מתבצרים בעמדתם. הפלסטינים לא מוכנים לשמוע ממנו. האירופים קוראים לו, בזה אחר זה, להקפיא את ההתנחלויות מיד.
יו"ר הכנסת, מטעמו, מתראיין נגדו (היום ב"סופשבוע"). אפילו מירי רגב, שהגיעה אתמול לכנסת, הופכת לנגד עיניו לאימפריה, מתסיסה את הקואליציה ומובילה התנגדות אמיצה ועקבית להטלת מע"מ על פירות וירקות.
את כל האופרציה המסובכת הזו אמור נתניהו לנהל באמצעות סביבת העבודה התומכת שלו, אבל סביבת העבודה הזו עושה הכל, חוץ מלתמוך. ניר חפץ רק הגיע, וכבר חטף. סקנדל קולני במסדרון מלון "קריון" בפריז עם עוזי ארד היה מנת הפתיחה.
גם יושבי קומות אחרות שמעו את ארד צווח בסקנדל הזה. בסיום הסצינה, דיווחו עדי ראייה, נראה חפץ כמו רוי שיידר אחרי שראה את הכריש בפעם הראשונה בסרט "מלתעות". שיידר אמר אז, למי ששכח, את המשפט הבלתי נשכח "נצטרך ספינה גדולה יותר".
מצבה של ספינת נתניהו לא טוב בהרבה. נתן אשל, המחזיק בתואר "מנהל הלשכה", כבר סימן את חפץ. הוא מסמן כל מי שמגיע לאזור ומסכן אותו. האמת היא, שמי שמבין במה שקורה שם יודע שאי אפשר באמת לסכן אותו. מקור עוצמתו של אשל לא נמצא בלשכה, אלא במקום אחר.
צביקה האוזר, המסומן הקודם, יכול לנשום לרווחה. הלחץ הוסר ממנו, לפחות בינתיים. שעיה סגל, מודח טרי, בא לנתניהו בשישי שעבר לפגישת פיוס, אבל הגברת נתניהו עדיין לא מוכנה לשמוע ממנו. יוסי לוי, יועץ התקשורת, שהוחלף על ידי ניר חפץ, עדיין ניצב על משמרתו.
ניסיון של חפץ להוציא את לוי מחדרו הקבוע הפך לסצינה בה התפרץ לוי על ראש הממשלה בעצמו. אז בינתיים לוי בחדר, חפץ בחדר אחר, והחגיגה רבה.
דוגמה למהומה? הכי פשוט ללכת לפרשת סרקוזי - ליברמן. אם היה ליד נתניהו מישהו שמבין, היה אומר לו בוודאי שאין סיכוי שדברים נפיצים כמו אלה שאמר סרקוזי על ליברמן יישארו חסויים כשבחדר 15 אנשים לפחות.
המישהו הזה היה מייעץ לביבי להרים טלפון לאיווט ולעדכן אותו בשקט. במקום זה, הזהיר עוזי ארד את השגריר דני שק לבל ידווח על הדברים ארצה. מי הסמיך את ארד להוריד הוראות כאלה? שגריר חייב לדווח לשר שלו ולמשרד ששיגר אותו על הדברים. דבריו של ארד לשגריר שווים חקירה של נציבות שירות המדינה, או אולי המבקר.
אצל אולמרט זה היה נגמר בכתב אישום. ונתניהו עצמו, בפריז, אסף את הנוכחים וביקש שלא ידליפו. ביקש, ונשאר בחיים, עד שמישהו ממקורביו (באמת מעניין מי), המקורב לביטאון הבית "ישראל היום", הוציא מהשיחה עם סרקוזי בדל של זנב של משפט שממנו השתמעה ביקורת על ציפי לבני.
העיתון פרסם בצייתנות כותרת ראשית (יכול לקרות לכולנו). קראה לבני את הכותרת, התעצבנה. היא, או מישהו מטעמה הרים טלפון לשגריר דני שק, אותו היא עצמה מינתה לתפקיד. משם, הדרך לפרסום המצוין והמדויק ביום שאחרי אצל אודי סגל בערוץ 2 קצרה מאוד.
אז מה היה לנו שם? מישהו בסביבתו של נתניהו רצה לעשות סיבוב קטן על גבה של לבני. במקום זה, יצא סיבוב גדול על גבו של נתניהו, שיצא חבול מהסיפור הזה מול ליברמן, ובכלל. איך לא עדכן, ולמה לא מחה.
מישהו בסביבה אמר אתמול שכשנשיא ארצות הברית ברק אובמה דיבר עם נתניהו ואנשיו בבית הלבן היה מי שהפסיק אותו ואמר לו "אדוני הנשיא, הרשה לי לחלוק עליך". מעשה שלא ייעשה בחדר הסגלגל. אבל כשסרקוזי מגדף את ליברמן, אין פוצה פה ומצפצף, למעט פעייה חלושה של נתניהו.
אז מה הפלא שמירי רגב מוצאת עצמה השבוע בעמדת איום אסטרטגי על הקואליציה. היא בסך הכל רצתה ללכת לשוק ולקנות ירקות בשלום. את מי נתניהו לא שלח אליה. אין יועץ, מקורב או שתדלן שלא התגנב ללשכתה בכנסת. והיו גם לחצים מבחוץ.
אנשי עסקים, אנשי תקשורת. העיקר שתרד מזה. אבל היא לא יורדת. האמת? בצדק. הרי נתניהו כבר היה בסיפור הזה ואיבד את עולמו מול שכבות המצוקה, קהל מצביעיו הפוטנציאליים. לרגב יש קייס לא רע בכלל.
נתניהו, בישיבת הסיעה, קרא לה ח"כפ"שית, וביקש ממנה להירגע. אבל היא לא נרגעת. מצד אחד שומרת על כבודו. "אני בטוחה שהוא יידע להחזיר את הצמיחה". מצד שני, נאחזת בפירות ובירקות ומתעקשת. כשלימור לבנת ניסתה ללמד אותה דרך ארץ, אמרה לה שהיא לא צריכה מורים והרצאות. "עשרת אלפים איש שלחו אותי לכאן כדי שאגיד את הדברים. זה עניין של עיקרון".
"איפה החמלה שלכם?", כשדיברה מעל הדוכן בכנסת יצא שטייניץ מהאולם. "לאן אתה הולך?", שאלה אותו, "אני רעב, הולך לאכול", אמר, "מי ששבע בחיים לא יבין את מי שרעב", אמרה לו. היחיד שסייע לה קצת בסיעה היו סילבן שלום, שהתקומם מול הכוונה להדיחה מחברות בוועדת הכספים.
כשנתניהו שאל אותה מה כל כך חשוב לה במע"מ הזה, היא אמרה לו ש"כן, זה חשוב לי, למה לפגוע שוב בחלשים? לא למדנו לקח? למה להיטיב עם העשירים?", לדבריה המע"מ על הפירות והירקות, יחד עם המע"מ על התיירות כשהיא במצב כזה, יחד עם העלאת המע"מ הכללית, יהרגו את המשק.
במקום כל זה, פשוט לבטל את הרפורמה במס, שמיטיבה עם העשירים. זה כל הסיפור. "הרבה יותר קל להתחבר לעשירים, אני יודעת", אמרה לביבי, "זה נחמד, גם לי, אבל מה לעשות שלא הם שלחו אותי לכאן. העניים שלחו אותי". בקיצור, כאב ראש. יכול להיות שהמכבש יכריע בסופו של דבר את רגב, ויכול להיות שלא. בינתיים, נתניהו מפגין חולשה.
מול האמריקאים, מול הפלסטינים, מול הכנסת, מול האופוזיציה ומול הקואליציה. מקורה של החולשה הזו נמצא בבית פנימה. בלשכה. כשנתניהו יבין את זה, כרגיל, יהיה מאוחר מדי. בחודשים האחרונים אמר נתניהו בכמה שיחות סגורות שרם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, "מזהם את האווירה נגדי" (polluting the atmosphere). יכול להיות שהוא צודק. הבעיה היא, שגם בתוך הסגל של נתניהו האווירה עכורה. ולא בגלל עמנואל.
נא להמתין לטעינת התגובות
