דין נצרים כדין מע"מ על ירקות
למה כשמדובר בנתניהו, השורש השולט הוא זגזג, וכשמדובר בבריחה מעזה, זמן קצר אחרי האמירה כי דין נצרים כדין תל אביב, ההגדרה המתאימה היא שינוי מדיניות?
קול צעקה עלה מכותרות העיתונים, לנוכח ההתקפלות המבישה. מהדורות החדשות העלו מהאוב הצהרות ונאומים בזה אחר בזה מעברו של ראש הממשלה. זעקות השבר של העיתונאים גרמו בטעות לחשוב שראש הממשלה ביקש מהפלסטינים לקחת לעצמם גם את רמת גן, במסגרת הסכם הקבע העתידי, כמחווה של רצון טוב לקראת חידוש המשא ומתן. רמת גן היא אכן קונצנזוס, וכל ויתור עליה מצדיק את הכותרת הדרמטית "התקפלות".
הגיע הזמן להודות בפה מלא – אפשר לתאר את ראש הממשלה כלחיץ, מזיע, מזגזג, אולי אפילו ככזה שמגהק בלי לכסות את הפה. הכל יכול להיות. אבל מבחינת התקשורת הוא בעיקר ביבי. וזו הבעיה הקשה ביותר מבחינתם (וגם מבחינתו). אם רק היו קוראים לו שרון והוא היה עושה פליק-פלאק לכיוון השמאלי של המפה, המילה מזגזג לא הייתה חלק מהשיח התקשורתי.
במקום "התקפלות", היינו מקבלים את המשפט "שינוי מדיניות אמיץ ודרמטי מצידו של ראש הממשלה". כשהשינוי הדרמטי מסתכם בכמה ירקות ובמלמול של "מדינה פלסטינית", הבוז מתחיל לבצבץ.
למה כשמדובר בנתניהו, השורש השולט הוא זגזג, וכשמדובר בבריחה מעזה, זמן קצר אחרי האמירה כי דין נצרים כדין תל אביב, ההגדרה המתאימה היא שינוי מדיניות? הרי אם ההחלטה לבטל את המע"מ על הירקות נחשבת להתקפלות, הנסיגה של שרון מיישובי עזה חייבת להיות מוגדרת כפליק-פלאק לאחור, משולב בצוקהרה משולשת, המבוצעים על ידי מרדכי וענונו, תוך כדי שהוא צועק שהוא מוכן להקריב את עצמו למען זכותה של ישראל לגרעין. אלא אם כן הטעות היא שלנו ושרון בסך הכל התכוון לכך שנצרים היא רק ההתחלה. תל אביב היא הבאה בתור.
"נתניהו לא קשוב לרחשי הציבור", אמרו אתמול בקדימה. אף אחד אפילו לא טרח להעלות את האפשרות שאולי ההחלטה לוותר על מיסוי הירקות נובעת דווקא מתוך ההתחשבות ברחשי הציבור. נתניהו מפסיד בכל מקרה. אם הוא מתעקש על המע"מ הוא מתעמר בחלשים ונשלט על ידי האגו; אם הוא משנה את דעתו הוא לחיץ
אין מה לעשות. אלו חברי הכנסת שבחרנו לנו. בפינה אחת של המשכן אנחנו מוצאים את מירי רגב חוגגת, עם סל עמוס גמבות, את החשיפה המאסיבית לה זכתה בימים האחרונים. בצד השני אפשר למצוא את ציפי חוטובלי חוטבת את ניצני המרד החדש בליכוד, באמצעות עצומה נגד פתרון שתי המדינות של נתניהו. באותו הזמן, במליאה, מקריא יואל חסון מכתב שנשלח על ידי אזרח מודאג, המתרעם על חוסר המעש בנוגע לגלעד שליט.
חסון רק שכח להזכיר כי עד לפני מספר חודשים, ציינה הממשלה בה מפלגתו הייתה חברה 1,000 ימים לאותה חטיפה שהתרחשה בתקופת כהונתה. לפעמים כל מה שצריך זה שלושה חברי כנסת צעירים וחוצפנים כדי להבין שהסיקור הבלתי נגמר של הלוויית מייקל ג'קסון פתאום לא נראה מעיק כל כך.
נא להמתין לטעינת התגובות
