פרשת פרס ספיר – סיפור על פיאסקו

נניח לרגע את שערוריית ניגודי העניינים. אף אחד לא שאל איך קרה שפוליטיקאי מהשמאל עומד בראש הוועדה של פרס ציבורי?

נדב העצני | 9/7/2009 5:20

אדם מחפש ספר קריאה בחנות ומבחין על עטיפתו בכיתוב מעורר הכבוד - "זוכה פרס ספיר". איזו המלצה טובה יותר צריך הקורא על מנת לפתוח את הלב ואת הכיס. הרי ברור שמדובר במוצר משובח, ממיטב היצירה הישראלית. אלא שהפיאסקו בחבר השופטים של פרס ספיר האחרון ממחיש עד כמה טועה מי שמסתמך על פרסי התרבות הישראליים כהמלצה. הוא ממחיש עד כמה אין קשר בין הפרסים התרבותיים לבין איכות, תרבות ואפילו יושרה.

מעל הכל, הפרשה ממחישה מדוע הגיע הזמן לבחון את דרך מינוי חברי הוועדות המחליטות בכל התחומים התרבותיים במדינה. פרשת פרס ספיר חשפה את קלונם של כמה מהקומיסרים המרכזיים בתרבות הישראלית, ומעל כולם את קלון הצדיק יוסי שריד - יו"ר ועדת הפרס, שהסתיר פרטים מהותיים של המשחק המכור.

קשריו המוקדמים עם הוצאת הספרים ועם עורכת הספר שקיבל את הפרס חמורים בפני עצמם. אבל הסיפור האמיתי נוגע לאופן בו הציבור הישראלי שופט את מה שמובא בפניו - ספרים, סרטים, יצירות אמנות ואפילו ארועים מרכזיים בחדשות.

מתברר שהשיפוט לגבי המשובח והנחות, הטוב והרע, נובע במידה מכרעת מזהות השופטים, המבקרים והלקטורים שקובעים זאת. ולכן חשוב במיוחד להבין מי ממנה את כל אלו. למשל, עולה השאלה מדוע החליטו במפעל הפיס, מוסד ציבורי כמעט ממלכתי, למנות פוליטיקאי מראשי השמאל לעמוד בראש חבר שופטים שאמור לעסוק באיכויות ספרותיות? הרי הבחירה בספר "אחוזת דג'אני" ממחישה את ההשקפות הפוליטיות של ועדת הפרס והעומד בראשה.

ציונות היא כבר מזמן אאוט

מדובר בכתב פלסתר אנטי ציוני, המציג את ראשוני החלוצים בארץ כגזלנים ואימפריליסטים. ולו מהטעם הזה היה צריך לפסול את הספר מהמועמדות לפרס, בייחוד כשזה מוענק על ידי גורם ציבורי במדינה הציונית.

ההחלטה בעד אחוזת דגא'ני מזכירה החלטה קודמת של קרן רבינוביץ, שביקשה להעניק את כספים ממשלתיים, לסרט של אייל סיוון - "ג'אפה, סיפורו של מותג". גם הסרט הזה אמור היה להציג את ראשית ההתיישבות הציונית כקולוניאליסטית, מדכאת ופסולה. לפחות הבחירה בו בוטלה בלחץ ציבורי והוא יוקרן בערוץ 8 בכבלים.

בניגוד לעמדת מרבית הציבור הישראלי, בוועדות

הפרסים ואצל הלקטורים השונים - ציונות היא כבר מזמן אאוט. רבים מהמבקרים וקובעי הגורלות הספרותיים נמנים על חברי כת מצומצמת שאימצה מזמן את "הנרטיב הפסלטיני". הם שמחליטים עבורנו מה יוצג ומה ייפסל, מה ראוי ומה מגונה, והקביעות הללו משפיעות השפעה מרחיקת לכת על עיצוב ההכרה והתפיסה של כל הציבור.

היום, למשל, לו נתן אלתרמן היה מגיש אחד מספריו לפרס ספיר ודומיו, הוא היה נדחה בבוז ומוכתר כמשורר תוקפני ומדכא. לכן, הגיע הזמן לבחון היטב את מי ממנים לטריבונלים התרבותיים הקובעים. לפחות בכל הנוגע לכסף ומוסדות ציבוריים.