ראסיה: איך נתנו בראש לרוסים
יד אליהו אירח לא מעט חגיגות לאורך שנותיו, אבל ההישג של נבחרת הטניס חילץ התרגשות אפילו מבכירי הציניקנים. חבורה מצומצמת, חלקה אלמונית, כבשה את רוסיה ואת לבה של מדינה שלמה בדרך לחצי גמר היסטורי. ורק איאן פרומן חזה הכל מראש
ובכל זאת, אתמול זה היה קצת יותר מכל מה שראינו עד היום. עמדה במרכזו חבורה קטנה של אנשים, כמעט כת לא מוכרת כאן, והוציאה 11 אלף איש מהדעת בהתפרצות ענקית של רגשות, שבאה אחרי סיום קשה מנשוא שכמעט ונשמט מהידיים וזלג ליום השלישי, שאת סופו מי ישורנו.
רגע לפני שהחשמל חזר לנבחרת הכבויה הזו, שרק לפני שנתיים הוכתרה כאלופת עולם, קיצר אותה אנדי רם בסיום מוחץ שמחק משחק לא טוב שלו. טניס הוא משחק של מומנטום, ולפני שכבר אי אפשר היה לחזור, במצב של 1-1 במערכה החמישית והמכרעת, הגיע אנדי לכדור דמיוני של קוניצין והעביר אותו מעבר לרשת.
כשראה שהצליח, חזרו אליו כוחותיו. הוא הרים ידיו לעבר היציעים, כאילו אומר שגומרים את העבודה היום. והם סיימו את העבודה, הוא ויוני, בלי שצריך להטריח שוב את דודי והראל. היום ישחקו לפרוטוקול. מצדנו שלמשחק הנעילה יעלו שאמיל טארפיצ'ב ויורם שמרון.
2. אז איך אפשר להסביר את מה שקרה כאן בשישבת המדהים הזה? לישראל היו סיכויים נמוכים לנצח את רוסיה החזקה והמנוסה, אבל עובדה שהיא נזקקה רק ליומיים כדי לבשל את היריב בסיר ולהשיג את אחת הסנסציות הגדולות בדברי ימי הטניס.
שהרי אנחנו יודעים איך מרושת הטניס ברוסיה הגדולה, לאורכה ולרוחבה, על 150 מיליון אנשיה. ויותר משאנחנו יודעים מה קורה שם, אנו יודעים מה קורה פה. גם בישראל הטניס מרושת, אבל ברשת של קורי עכביש שמעידה על הזנחה, רפיון ופוליטיקות קטנות.
כל הענף כאן מרוכז בשבעה-שמונה אנשים שישבו אתמול על הספסל, אנשים מרשימים אחד-אחד. סלע, הראל וחדד, הקפטן אייל רן, המאמן נועם בר. תוסיפו יו"ר שהלך
כשמראט סאפין אמר במסיבת העיתונאים הראשונה שהוא לא מתרגש מהניצחון של ישראל בשבדיה, אלה לא היו דברי רהב. שבדיה ששיחקה מולנו היתה באמת הנבחרת החלשה ביותר אי פעם שהוצגה על ידה בדייויס. אבל סאפין לא הבין שישראל היא נבחרת שמריחה חולשות ומנצלת אותן עד הסוף. עכשיו הוא הבין. רוסיה, אמר לי איאן פרומן יום לפני תחילת המשחקים, היא נבחרת טוטאלית. זה ייגמר 0-5 להם או 1-4 לנו. מה יש לומר.
3. ביום שישי בערב הרמתי טלפון ליואל לוי. כמה שעות לפני זה הביא הבן שלו, הראל, נקודה ראשונה לישראל. מרגע שהראל ניצח התהפכה תמונת ההתמודדות. ישראל הפכה מאנדרדוג לפייבוריטית. הביטחון העצמי של הרוסים התערער כבר בתחנה הראשונה, ועוד מול מי שנחשב לכאורה לנקודה בטוחה שלהם.
יואל ישב במסעדה ביפו וחגג יום הולדת לבת שלו, אחות של הראל. הוא אמר: "כל השבוע לא ספרו את הראל. דיברו כל הזמן רק על דודי ועל אנדי ויוני. אבל זה הראל. הוא הטניסאי היחיד בעולם ששרד את הפציעה שלו וחזר לשחק. אפילו גוסטבו קוורטן לא חזר ממנה".
שאלתי את יואל אם הראל חזר שלשום לשחק את הטניס כשהיה 30 בעולם. הוא חושב שהטניס היה אז טוב יותר. 80 קלטות מתעדות את המשחקים של הילד מול אגאסי, ראפטר ופררו, ואת הניצחונות על סמפראס ורודיק.
11 שנה הוא בנבחרת, היו תקופות שנשא אותה לבד. לפני חצי שנה ניצח את דודי סלע באליפות ישראל. את אנדרייב הוא חיסל בסבלנות. למד אותו מגיים לגיים. בהתחלה לא לקח לו כדור והפסיד על האפס. בסוף לא נתן לו לנשום.
יואל שיבח את סלע, אמר ששיחק נהדר. שאלתי מה יהיה בשבת בזוגות. באימון לפני רוסיה אנדיוני ניצחו את הראל ואמיר חדד .0-6 "יהיה בסדר," הוא חזה, "אני לא רוצה שהראל יעלה ביום ראשון כשכל האחריות שוב עליו." תירגע יואל, אנדיוני סידרו לך סופשבוע רגוע.
4. משבוע לשבוע, מחודש לחודש, מתאספים על הפודיום כמה ספורטאים ישראלים מצטיינים, נפלאים, בעלי אישיות מרשימה. כולם אנטיתזה לדימוי של הספורטאי הישראלי הכושל, החלש, שמתמוטט ברגע האמת.
אנחנו שולפים מהזיכרון את שחר צוברי, דודי סלע, הראל לוי, יוסי בניון, אלכס שטילוב מההתעמלות ואת דימה קרויטר, שלקח אתמול זהב בקפיצה לגובה באליפות העולם לקדטים. תוסיפו לרשימה גם את עמרי כספי שעבד קשה כל חייו. המכנה המשותף לרובם: הם באים מהפריפריה. חלקם עולים חדשים, אזרחים סוג ב,' רובם ידעו מחסור, או כמו שאמר פעם רוני דורה: הם ידעו בחיים שלהם מה זה אוכל לא טעים.
5. הניצחון על רוסיה שווה לטניס כמו קמפיין של עשרה מיליון דולר. זו הזדמנות כמעט אחרונה להציל את הענף, שקיבל צ'אנס לפני 30 שנה בזכות מרכזי הטניס שהוקמו בכל הארץ, אבל בגלל עסקנים קטנים שלא מצליחים להפסיק לריב, ומנסים להתחלק בעור הדוב שלא קיים, הם מורידים אותו ביגון שאולה.
יש כאן מספיק כוכבי עבר שיכולים להיות מנהלים ומאמנים. יש פה אליטה של כסף שמחוברת ויכולה לסייע, אבל מרכז הטניס והאיגוד צריכים להפסיק להתקוטט. העובדה שחוץ משחקני הנבחרת אין לישראל עשרים-שלושים טניסאים סביב המקום ה-200 בעולם היא מחדל.
6. בישראל אין מתקני ספורט. אם המשחק היה מתקיים ברמה"ש, חדרי המיון היו מתמלאים בעשרות מתייבשים. כשקהל ישראלי מרגיש שמכבדים אותו, מושיבים אותו בכיסא מסומן, מסדרים לו מזגן ומסעדה זמינה, הוא מחזיר כבוד ואהבה עד כלות. שירת ההמנון הספונטנית אחרי שהכל נגמר היתה מצמררת והזיזה גם לציניקנים.
חבר שישב בשער 11 סיפר לי שבצמוד אליו, בתא הכבוד, ישבו המכובדים. שרת הספורט לבנת, ראש העיר חולדאי, אלכס גלעדי, עמוס לוזון. כשקצת היה קשה וסאפין וקוניצין נראו כמי שהופכים את הסיפור, נטשו המכובדים והלכו, כולל כבוד השרה, יוצאת המשפחה הלוחמת. רק עמוס לוזון נשאר, אולי כדי לספר לאח שלו שליד הטניס כאן, הכדורגל הישראלי הוא עולם הולך ונעלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
