עניין של מנטליות: על ההעפלה לחצי גמר הדייויס
כולם עסוקים כאן בליגת ווינר המגוחכת וליגת טוטו המדשדשת. ראוי ללמוד מהראל, דודי, אנדי ויוני ומיד אחר כך ללמד את שאר ספורטאינו המקצועיים כיצד מתמודדים עם יריבים שעל הנייר עדיפים ועל המגרש ניגפים
דודי סלע והראל לוי רצים עם הדגל. צילום: דני מרון
כולם עסוקים כאן בליגת ווינר המגוחכת ובליגת טוטו המדשדשת. לכן, תסחטו טוב טוב את ההישג ההיסטורי והסנסציוני של הטניסאים הישראלים על מעצמת הטניס של רוסיה. עוד מעט הרי מתחילה כאן עונת הכדורגל המקומית והדיכאון מובטח. זה שנים שבישראל מתנהל ויכוח בגובה אפסיים על אודות הספורטאי הישראלי, כאשר הדעה הרווחת והשלטת היא שאנחנו יותר עם הספר מאשר עם הספורט והכדור. ובכן, הבל הבלים.
בלי כל קשר ליושב הראש ולחברי הוועדה, שהעניקו לאחרונה את פרס ספיר ואשר הזכירו בהתנהלותם את יושב ראש ההתאחדות לכדורגל וחברי המזכירות שלו, מתברר שאפשר להביט קדימה באופטימיות רבה. הראל לוי ודודי סלע עשו את זה בגדול ביום שישי. הם ניצחו שני טניסאים שמקדימים אותם בדירוג העולמי.
אנדי ויוני בסיבוב ניצחון בהיכל נוקיה. צילום: דני מרון
וגם אם נהוג לומר שבגביע דייוויס המיקום והכסף אינם מעידים על התוצאה הסופית, אי אפשר שלא להתפעל מההישג של השניים. מהמשמעת העצמית, מהריכוז, מהשליטה בחומר ומהמנטליות של המנצחים, שעליה חונכו ואותה הם הטמיעו.
נושא המנטליות והחינוך לשלמות ולמצוינות ספורטיבית הגיעו לשיא במשחק הזוגות. אנדי ויוני מול סאפין וקוניצין האימתניים. אנדי ויוני כבר הוליכו 0:2 במערכות והיו מרחק משחקון מהשלמת התבוסה הרוסית. אבל הרוסים חזרו והישוו ל-2:.2 זה המקום שעל הכדורגלן הישראלי נהוג לומר שהוא היה נשבר. שהיה מרים ידיים ונכנע. למה? מנטליות הסבירו המומחים. אבל לא אצל אנדי ויוני, וכמובן שלא אצל הקפטן אייל רן. הם חזרו לעצמם וניצחו את יריביהם בכישרון ובמנטליות הספורטיבית.
אינני עוסק כאן בכרוניקה של המשחק בין נבחרות הדייוויס של ישראל ורוסיה. אין לי גם עניין להתחרות בשלמה צורף המקצוען והשנון
בניתוח האספקטים המקצועיים, אף שסביר להניח שסוף השבוע האחרון הפך רבים מאיתנו לפרשני טניס מדופלמים. כל מה שרציתי לומר הוא שראוי קודם כל ללמוד מהראל, דודי, יוני ואנדי מנטליות מהי ומיד אחר כך גם ללמד את שאר ספורטאינו המקצוענים כיצד מתמודדים עם יריבים שעל הנייר עדיפים ועל המגרש הפכו לניגפים.
אגב, הרבה דובר על תרומתו של הקהל לניצחון. כמובן שאני מצטרף אל הרבים והתול רמים. מצד שני, היו בנוקיה (ההחלטה לשחק בהיכל התגלתה כמוצלחת במיוחד מכל הבל חינות) גם כמה עשרות פרחחים שאינם יודל עים תרבות עידוד מהי וכי "קומץ," מתברר, יש גם בכל מקום. לא רק בטדי.
