הביקורת של אהוד ברק על מלחמת לבנון חצופה
להזנחה של צה"ל, שנחשפה במלחמת לבנון השנייה, יש כתובת: אהוד ברק. כשמתח ביקורת על הדרג הצבאי גילה את פרצופו הזחוח וההרסני
חלוץ קפץ בחזרה אל המים הסוערים שמהם נמשתה גופתו לפני שלוש שנים. נער הזהב של חיל האוויר, מי שנמשח להנהגה על ידי משפחת שרון וחברי חוות שקמים, מצא עצמו אחר כך משוח בזפת ונוצות. במקום להתמודד עכשיו על הנהגת המדינה, נאבק דן חלוץ על שמו ותדמיתו. מכה לא מתוכננת פירקה לו את הכנף וריסקה אותו למצולות הים. עכשיו הוא חוזר. בקרוב הספר.
מה ברק אמר בשבוע שעבר? דברים איומים ונוראים הוא אמר. "גבורת הלוחמים במלחמת לבנון", אמר שר הביטחון, "חיפתה על שגיאות הדרגים שמעליהם". חלוץ , בהקשר הזה, צודק לגמרי. בא אהוד ברק, שבמלחמה היה "אזרח מודאג", ומשסה את המשפחות השכולות, את הפצועים, את הקורבנות, ב"דרגים שמעליהם".
אלה , אומר להם שר הביטחון, הם האנשים ששלחו אותם למוות על לא עוול בכפם ובלי שום סיבה. גם אם זה היה נכון, לא אומרים את זה, בטח שלא בטקס זיכרון ממלכתי. מעבר לכך, זה לא נכון. ולא רק שזה לא נכון, העובדה שאהוד ברק אומר את זה היא הרבה מעבר לשיא החוצפה.
מלחמת לבנון השנייה לא התאפיינה בגבורת לוחמים. הספרים שנכתבו עליה, התחקירים, החקירות-הוכיחו אחרת. היו מקרי גבורה נקודתיים. בוודאי שהיו. רס"ן רועי קליין, סמג"ד 51 בגולני שנהרג כשקפץ על רימון יד, הוא הדוגמה האופיינית ביותר. גם תומר בוהדנה. אבל בסך הכל, חיילי צה"ל הפגינו רמה בעייתית. לחימה חלודה, בעיקר בטנקאות וברמות הקצונה, נסיונות כיבוש שלא צלחו, ובעיקר פיק ברכיים קולוסאלי שהקרינה החברה הישראלית על לוחמיה בכל פעם שקרב הסתבך או שסתם נהיה קצת קשה.
היו כשלים במלחמת לבנון השנייה. בשביל זה בא אתמול משה קפלינסקי ומנה אותם, באומץ וביושר, ובכוונה גדולה. אלה היו כשלים טקטיים. הייתה היהירות של חלוץ, והזגזוגים, ואי גיוס המילואים, והתוכניות המבולבלות, ומעל לכל הרמה הירודה של צה"ל ומדיניות הפעלת הכוח שאבד עליה הכלח.
אבל דווקא החלטות הדרגים הבכירים, בהם קברניטי המדינה, והגיבוי של הרמטכ"ל ללכת ולהגיב ולהכות במלוא העוצמה ולא "להכיל" את האירוע של ה-12 ביולי 2006 אלה הם הישגיה האסטרטגיים הגדולים של מלחמת לבנון השנייה.
עם עובדות קשה להתווכח, והעובדות מצביעות על שינוי אסטרטגי
מלחמת לבנון השנייה, ו"עופרת יצוקה" אחריה, באו לתקן את הנזק העצום שחוללו אהוד ברק ושכמותו להרתעה הישראלית. המנוסה של צה"ל מלבנון, כשחיזבאללה מזנב בכוחות, היא שהביאה את אסון האינתיפאדה השנייה ואת לוחמי חיזבאללה לגדר, ממנה נחטפו שלוש גופות לוחמים בשנת 2000 ועוד שתיים בשנת 2006.
לא שלא היה צריך לצאת מלבנון. ברור שהיה צריך. אבל לצאת בהסכם עם הסורים, שהיה משנה את מצבנו האסטרטגי כבר אז, בשנת 2000, מן הקצה אל הקצה. ואולי גם את מצבו האסטרטגי של האזור. אבל ברק, האמיץ ללא חת, נבהל מכמה סקרים והשתפן ברגע האחרון, ובסוף נס מלבנון באישון לילה, כדי שחיזבאללה לא יספיק לזנב בצה"ל הגדול שבורח בחזרה הביתה.
ואחרי שברחנו, בשנת 2000, אחרי שברק הצהיר שאם ימשיכו לרדוף אחרינו "האדמה תרעד", הוא בחר לברוח שוב ולא להגיב על החטיפה ההיא. ישראל איבדה את הריבונות על הצפון. צה"ל התכופף, הוריד ראש, הפקיר את כבישי הגדר ודרכיו לחיזבאללה. היה ברור שהחטיפה הבאה בדרך.
נסראללה היה יקיר העולם הערבי. קורי העכביש שעליהם הכריז נראו מציאותיים. מכל זה חילצו אותנו אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ ב-12 ביולי. צריך להגיד את זה בקול רם. ההזנחה של צה"ל, כפי שנחשפה באותה הזדמנות, רשומה על שמם של אנשים כאהוד ברק, שאול מופז ומשה (בוגי) יעלון, עם סיוע משמעותי של אריאל שרון ובנימין נתניהו (כשר אוצר). לא הייתה זו אשמתם של המכהנים ב-2006, ולכן צדק אתמול דן חלוץ, לגמרי צדק, למרות שגם את תלאותיו הרוויח ביושר.
לו היה זחוח קצת פחות ב-12 ביולי, לו היה מורה על ביצוע התוכניות כפי שהן, מגייס מילואים, מפעיל את הבור, מזהה שאנחנו במלחמה ודוחה קצת את מכירת תיק המניות (שהוכחה כמוטעית אף היא), זה היה נראה טוב יותר. מצד שני, אם זה היה נראה טוב יותר, לא היינו מבינים את גודל הבור שבו היינו שקועים ביולי 2006, בור שאותו חפר, יותר מכל אחד אחר, אהוד ברק.
נא להמתין לטעינת התגובות
