להיות איציק קורנפיין
המתח, הפגישות, התקוות, ההבטחות, הייאוש וחוזר חלילה. יום דמיוני - ואולי לא - בחייו של יו"ר בית"ר ירושלים
פעם זה היה יותר פשוט. קורנפיין צילום: פלאש 90
ואז פגישה דחופה בצהריים. רונן קצב נכנס בריצה. הלקוח שלו מעוניין לדעת מה עם החוזה הרב-שנתי. יש כסף או אין, ואם לא, אז יש להם שתי הצעות מספרד ואחת מבלגיה. שלא ימשוך אותם, כי גם ככה הקיץ קשה. היו"ר מתנדנד על הכיסא, משרבט ציור על דף. "תבין," הוא אומר. "הבטיחו לי תשובה, גג עד מחר בערב." קצב מחייך בציניות, את זה הוא כבר שמע לפני שבועיים. קורנפיין מתחנן למעט סבלנות.
קצת שקט. קפה של אחר-הצהריים ואז דפיקות עצבניות על הדלת. 'לה פמיליה.' קורנפיין לא זז. שיחשבו שהוא איננו, אבל אחד שטיפס על המרזב זיהה תנועה. "הלו, בעל הבית, תהיה קבוצה או שנתחיל לעשות בלאגן."? יהיה בסדר, קורנפיין לוחש. איזה בסדר? לבד במערכה. כשלא הגיעו הטלפונים מהבוס ובבקרה התחילו לעשות רעשים, איציק החליט שזה נגמר הוא הולך לבית-משפט ומפרק את העסק. ואז צלצול עצבני בסלולרי.
ארקדי מבית-החולים, מחלקה ג.' "איפה אתה, יופטפויומאט, שלושה ימים אני מחפש אותך,"? נאנח האוליגרך במיל.' "יש רוכש. מחר נכנס הכסף. עזוב הכל. אני תכף חוזר." קורנפיין לוגם מהאורנג'דה. הוא לבן מחוסר הוודאות, מזיע מעצבים. התקשורת לוחצת, השחקנים גם. הוא נזכר איך פעם היה שוער. אימון, משחק, צ'ק בסוף החודש. למה הוא צריך את זה?
צלצול. "ארקדי, זה נסגר? רק תגיד שכן," הוא צועק בהתפרקות
לתוך המכשיר הזעיר. מנשה השכן לא מבין, הוא רק רצה לשאול מה נשמע.
נא להמתין לטעינת התגובות
