מה שתחרות יכולה לעשות

הנבחרת בטניס, אלופת עולם ישראלית בפיזיקה, פרס ספיר והמירוץ לרמטכ"לות. ארבעה סיפורים על מסירות, הישגיות, צרות עין וקנאה

אברהם תירוש | 15/7/2009 10:45 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כל חיינו הם תחרות אחת גדולה. כי יצר לב האדם תחרותי מנעוריו. לטוב ולרע. לפעמים היא מולידה הישגים, לפעמים רק קנאה ושנאה ומריבה. בואו נדבר על כמה תחרויות אקטואליות ועל משמעותן

1. תחרות הטניס שבה ניצחה ישראל את רוסיה. ענף צנוע, הטניס. אבל כל ניצחון ספורטיבי שלנו על "הסובייטים" מקבל פרופורציות מיוחדות. הוא מציף אותנו ברגשות גאווה לאומית ובתחושת נקם שבאה כביכול על סיפוקה, על כל מה שעוללו לנו הזדים הרוסיים לדורותיהם. הסיסמה "הו-הא מה קרה, צסק"א אכלה אותה" טבועה בדמנו, גם אם יש כאלה שאינם יודעים כלל מאין באה.

אבל נניח לרוסיה ונדבר עלינו. נבחרת הטניס שלנו משדרת משהו שונה ממה שמשדרות כל הנבחרות הלאומיות האחרות, הפופולריות ממנה. היא משדרת מלחמה בלתי מתפשרת למען הדגל, כמו הייתה שריד מימים רחוקים ויפים. חבריה אינם מתביישים להצהיר שחשוב להם לשחק במדים הלאומיים.

אין בהם משתמטים, מחישובים אישיים, ממשחקי הנבחרת, כפי שקורה בענפים אחרים (אף שיש בה מישהו שלא שירת בצה"ל‭.(‬ הם "נהרגים" על המגרש. רוח הלחימה וכוח הרצון וההתלהבות המביאים אותם לנצח חזקים מהם, ניזונים מההזדהות הלאומית שלהם. בניגוד להרבה כדורגלנים למשל, הם תמיד טובים יותר כשהם משחקים בנבחרת מאשר במשחקיהם ה"פרטיים‭,"‬ מכניסי הכסף הגדול. הטניסאים שלנו, סליחה על הביטוי, הם ציונים ‭.2009‬ מגיע להם צל"ש.

‭.2‬ יומיים לפני פסטיבל הטניס, הופיעה ידיעה צנועה בעיתון, שבישרה על אלופת עולם ישראלית בפיזיקה. ציפור לא צייצה. עבודת מחקר של הדס צבאן, בת ‭,18‬ תלמידת אולפנת בני עקיבא בנתיבות, זכתה במקום הראשון בתחרות הבינלאומית לחוקרים צעירים, הקרויה "צעד ראשון לפרס נובל בפיזיקה‭."‬ ושקט. לא טלפונים מרבי מדינה, לא התרגשות מיוחדת בתקשורת, לא הזמנה לבית הנשיא, לא איזו התייחסות רשמית. אין חגיגות, לא קופצים לבריכות ולא מתיזים שמפניות. כלום. זה רק פיזיקה. וזה רק נתיבות. לא היה פה שום גול או סל מכריעים. אולי כדאי שהדס תחליף את שמה למכבי או לפחות לפיני. הטלפון לא יפסיק לצלצל.

‭.3‬ התחרות השלישית, איך אפשר בלעדיה, היא פרס ספיר שאינו יורד מהכותרות. לפי המהומה והנאצות שבאו בעקבותיו, כדאי אולי להעביר את טקס חלוקתו בשנה הבאה לאיצטדיון טדי. האווירה שם מתאימה. הכל כבר נכתב על פרס השנה, ואחרי הכל עדיין איני מבין מדוע

אין הולכים לאחד משני הפתרונות הפשוטים: או ביטול הפרס הראשון בלבד והותרת חמשת הפרסים של 25 אלף שקל לחמשת הראשונים על כנו; או הענקת הפרס הראשון על פי הכרעת השופטים שאינם חשודים בניגוד אינטרסים בלבד ביטול הפרס לחלוטין פירושו עונש למי שלא חטא בכלום, הסופרים. עוד הישג ישראלי עולמי ומקורי.

‭.4‬ התחרות האחרונה - המירוץ לרמטכ"לות. נתקיים בה מה שכל מתפלל אומר כל בוקר בשם רבי ישמעאל: "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם‭."‬ ל"כתוב השלישי" קוראים אלוף בני גנץ, המתמנה עתה לסגן הרמטכ"ל. איך הוא מרגיש כמין ברירת מחדל? מרגיש טוב לדעתי. כבר היו תקדימים שדווקא מי שהגיע לסגנות כמועמד פשרה התמנה אחר כך לרמטכ"ל. למשל, מוישה וחצי ז"ל. שאלה אחרת, חשובה פי אלף, היא איך תתפקד הצמרת הצבאית בשנתיים הקרובות, כשלצד הרמטכ"ל סגן שלא רצה בו ומדרום נושף בעורפו אלוף שיחסיו איתו מתוחים. והימים הרי גורל.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אברהם תירוש

צילום: דעות

יליד תל-אביב, למד בישיבת "מרכז הרב" ואוניברסיטת תל-אביב, לשעבר חבר קיבוץ סעד. נשא בתפקידים בכירים ב"מעריב" מאז 1967, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ב-1983 וקיבל אות מפעל חיים 2010 מטעם ארגון "בני ברית". עורך הקובץ "הציונות הדתית והמדינה". מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן

לכל הטורים של אברהם תירוש

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים