השפלה הפנימית: על החזירות של בעלי הדירות
מוגש כתשדיר הדרכה מאחד שאכל אותה בגדול בעיר שבה הדירות יקרות להחריד והיושר הוא מאוד זול
אחת מההגדרות של הדמוקרטיה, אני חושב שלפי ג'פרסון, היא שבדמוקרטיה האזרחים אינם משפילים זה את זה. אבל לא כאן. כאן ההשפלה כפתרון לסכסוכים ולאי הבנות בין אדם לאדם היא דרך התנהגות נורמטיבית בין אדם לחברו. אולי בגלל שאנחנו חיים בשפלה הפנימית.
אם השוד של בעלי הדירות יימשך, כל האמנים והאנשים המוסריים וחסרי הממון, שלא מוכנים להשפלות ולשוד לאור היום, יעזבו את תל אביב, והעיר שסימלה עד כה יותר מכל את הנורמליות והליברליות של עם ישראל המתחדש בארצו, תהפוך לבירת הבורדלים והאוליגרכים. בהצלחה, עיר.
בואו נדבר רגע על הבעלים של הדירה האחרונה שלי. לא אזכיר את שמותיהם, אבל השמות נמצאים במערכת, כמו שפעם היו כותבים.
מדובר בזוג, אנשים אמידים: הגבר, הבה נקרא לו Y, היה השוטר הטוב-הוא התנהג אליי כאילו הוא אח שלי: ביקש כרטיסים להופעות שלי, ספרים שכתבתי-ואם אפשר גם לילדים. מסוג הגברים האלה שנותנים לך צ'פחות כואבות וגם ירא שמים שמנשק את המזוזות נשיקה צרפתית לפני שהוא נכנס לדירה שהשכיר לי ונותן לי להרגיש שהדירה שלו ולא שלי. והגברת X- השוטרת הרעה-שלחה לי מכתבים רשמיים בנוסח של: החל מ-1 במרס מחיר הדירה עולה מ-900 דולר ל-1,600 דולר לחודש. אם אינך מסכים לסכום הזה עליך לעזוב את הדירה תוך שלושה חודשים. בכבוד רב, X".
איזה כבוד ואיזה נעליים. עכשיו בואו נתייחס לדירה שהושכרה לי, שאפילו נקראת "נכס" בחוזה השכירות, ואני קורא לה בשם החיבה "נאחס".
מדובר בקוביית בטון ושיש קלסטרופובית, לפי חזונם של בעלי הבית שגרו בה לפניי. שני חדרים, סלון מחובר למטבח, המצויד בתנור חשמלי שעד היום יש לי כוויות קשות ממנו. תריס חשמלי שפונה לעבר הרחוב הסואן. יום אחד הוא נפל ולא קם יותר. חודשים חייתי באפלה עד שבעל הבית הואיל לתקן אותו וגם אז הוא לא היה תקין. מיזוג אוויר שלא פעל במשך כל הקיץ שעבר. מים נזלו על הרצפה יום ולילה. המיזוג של בעלי הבית שלי הוא אחת הסיבות העיקריות לשפל בכינרת. היתה גם החניה שבעלי הבית השתמשו בה יפה במשך שהותי בנכס.
כמעט חמש שנים חייתי בשגיאה הארכיטקטונית הזאת. בשנתיים הראשונות שילמתי 900 דולר (שנה מראש!) וכשהם העלו לי לפני שנה והציבו את השכר על 1,600 דולר, כולל שימוש בחניה לטובתם, הגיעו מי המזגן עד נפש ועזבתי את הדירה הזאת. כעבור שבועיים הגיע אליי מכתב מהשוטרת הרעה. X ביקשה שאשלם להם קרוב ל-50 אלף שקל עבור נזקים שגרמתי לדירה המדכאת שלהם.
מעניין שבכל ביקוריו הלבביים של Y הוא הסתובב בדירה ולא ראה שום פגם. הוא אפילו שיבח את טוב טעמו וניקיונו של הכותב. עיקר הטענות של בעלי הבית-נזק לספת העור האדומה שלהם, כתמי סיגריות על שולחן האוכל ומסמרים שתקעתי בקירות הסלון. הם צירפו צילומים מטושטשים שנראו כמו תצלומי אוויר לפני 50 שנה.
כמובן שלא צילמתי את הדירה כשנכנסתי אליה, כך שממש לא אפשרי היה לדעת כיצד היא נראתה ביום האומלל בו החלטתי להיכנס לנאחס הזה.
בואו נתחיל בספת העור: מעולם לא ישבתי על ספות שיש להן הורים והספה הזאת הגעילה אותי, לכן תמיד פרשתי עליה איזה סדין. כתמי הסיגריות-מעשן כבד שחי בדירה חמש שנים וכותב רוב היום חייב להשאיר כמה כתמים, לא? אחרת איך יידעו שהוא היה שם?
כמה שווה מסמר בקיר?
והנה הגענו למסמרים עצמם. מה הם חשבו, שאני לא אמסמר קצת את הדירה? עשינו את זה לישו, אז לא נעשה את זה לקירות?
רק התמונות של הנכדים והילדים שלי זה חמישה מסמרים. האהובות והנשים החוקיות-עוד חמישה מסמרים. ציור של גוטמן וציור של עמוס קינן-עוד שני מסמרים. Y ו-X דרשו שאשלם להם 50 אלף שקל על 12 מסמרים. הצעתי להם 5,000 שקל, אבל הם עמדו על שלהם. המסמרים לא האמינו שהם כל כך רווחיים.
אבל הזוג, שכבר היה עמוק ב"שפעת החזירות", לא הרפה. הם לא הסכימו למחיר שהצעתי ותבעו אותי למשפט.
אחד מידידיי הסכים לייצג אותי בפני בעלי הבית שככל הנראה רצו לשפץ את הדירה על חשבוני,
ועל אף שהם ביקשו בחינם את כל הספרים שכתבתי, הם לא הצליחו להפנים שהמקצוע שלי הוא לכתוב שירים, לא צ'קים.
כבוד השופט הציע פשרה, וידידי עורך הדין אמר לי שאם אתחיל במשפטים עם עורכי דין ועורכי דין מומחים, המשפט עלול להימשך שנים ולעלות לי מאה אלף שקל לפחות.
בעצת ידידי המלומד שילמתי 12 אלף שקל-אלף שקל למסמר. שילמתי להם בלב כבד, וזה לא מעט כסף בשבילי. אבל הידיעה שלא אראה ולא אשמע יותר את הצמד-חמד הזה ניחמה אותי וגם לימדה אותי מה שהייתי כבר צריך לדעת בגילי המתקדם: תגור באוהל דולף, אבל לא בדירה שלבעליה אין מוסר ואין אלוהים.
גזרו והישמרו, שוכרים יקרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
