כמה אזרחים נהרגו בעזה?
ברבות ממדינות העולם נפתחו השבוע מהדורות החדשות בדיווחים חדשים על פשעי המלחמה של צה"ל בעזה. גם אצלנו זכה הדוח של "שוברים שתיקה" לכותרות רבות. ושוב הושבה ישראל על ספסל הנאשמים. כך שהגיע הזמן להציג את הסיפור האמיתי
ארגוני זכויות רבים, ביניהם אמנסטי, בצלם ו-HRW, הסתמכו, באופן חלקי או מלא, על נתוני PCHR, שהפך את מועמר לקורבן תמים. אלא שיש בעיה. לפי פרסום מחלקת העיתונות של בריגדות אל-קסאם, מועמר הוא איש חמאס, והוא מופיע בתמונה בה הוא נושא רקטת קסאם. מתברר שכדי לגלות את השקר, אחד מני רבים, היה צורך לבצע מחקרים דקדקניים. ד"ר טל פבל מהמרכז הביתחומי בהרצליה, ויונתן דחוח-הלוי, חוקר מהמרכז הירושלמי, ביצעו בדיקות שמיות. אחד לאחד.
הארגונים השונים קבעו שמספר ההרוגים ברצועה עומד על בין 1,200 ל-1,400. ייתכן שהמספר הזה מוגזם, כפי שטוען, למשל, העיתונאי האיטלקי ששהה ברצועה, לורנצו קרמונזי, ודיווח בעיתון "קוריירה דלה-סרה" על ניפוח מספרים ועל מניפולציות של החמאס. צריך להזכיר גם את הבדיקה שערך צה"ל, שנראית קצת יותר אמינה, והגיעה ל-1,164 הרוגים, וגם את העובדה שהחמאס הוציא הנחיה מפורשת להסתיר ולהטעות.
לפי המחקר של פבל, 564 מההרוגים שייכים לחמאס. כולם זכו לכבוד, על תקן של לוחמים, באתרים של החמאס. בנוסף להם, לפי המחקר של צה"ל, נהרגו גם כ-100 אנשי ג'יהאד. בהנחה שיש אנשי טרור נוספים שנהרגו, למשל מהפתח - הרי שרוב ההרוגים אינם אזרחים תמימים. וזו רק ההתחלה.
הפצצת "בית ספר לשוטרים של החמאס" זכתה לגינויים מקיר לקיר, משום שלפי החוק הבינלאומי, שוטרים נחשבים לאזרחים. כאן נכנס לתמונה המחקר של דחוח-הלוי. על פי בדיקה שמית של כל אחד מה"שוטרים", מתברר ש-88.4% מהם שייכים למנגנוני הביטחון, קרי הטרור, של החמאס. אחד מהם, מוחמד אל-דסוקי, חבר ועדות ההתנגדות, חשוד כאחד ממבצעי הפיגוע נגד השיירה האמריקנית, ב-2003.
שאר ההרוגים, יש מי שיטען, הם אזרחים תמימים. גם זה ראוי לבדיקה. משום שאם הפגיעה של צה"ל
רבע מהאוכלוסייה הן נערות. בפועל, רק 8% מההרוגים הם נערות. רבע מהאוכלוסייה הן נשים בוגרות. בפועל, רק 14% מההרוגים הם נשים. האחוז הגבוה יותר, הרבה יותר, של פגיעה בגברים, מוכיח שגם ביניהם היה מספר גבוה של מעורבים בלחימה.
כלומר, אחוז הנפגעים האזרחים קטן באופן דרמטי מהטענות שהושמעו כלפי ישראל. לפי בדיקה מעמיקה יותר של צוות חוקרים מהמרכז הבינתחומי, בין 900 ל-1,070 מההרוגים (63%-75%) נפגעו משום שהיו מעורבים. אם נוסיף את העובדה שהחמאס השתמש באזרחים כ"מגן אנושי", או נערים שהוכרחו להשתתף בלחימה, הרי שאחוז ההרוגים המעורבים בלחימה רק הולך ועולה.
מעניין איך נהגו צבאות מדינות המערב, כאשר נאלצו לנהל מלחמה דומה. נניח שאין מקום להשוואה עם הפצצות בעלות הברית על טוקיו או דרזדן. נעסוק במשהו קרוב יותר ודומה יותר. בשנת 1999 ניהלו כוחות נאט"ו מלחמה דומה, בעיקר באמצעות הפצצות מהאוויר, נגד יוגוסלביה (Operation Allied Force). ובכן, 462 חיילים נהרגו, 114 שוטרים, ובנוסף, בין 489 ל-512 אזרחים.
מכיוון ששם שוטרים היו שוטרים, ובעזה הם טרוריסטים, הרי שהמאזן הכללי אומר, שישראל פגעה בהרבה פחות אזרחים מנאט"ו. ובהתייחס לחלוקה הדמוגרפית, ולשימוש הכפוי בנערים ובאזרחים, הרי מספר הנפגעים התמימים הוא כנראה הרבה הרבה יותר נמוך.
התקשורת הישראלית, שהבליטה את סיפורי החיילים מהמכינה הצבאית - שהתבררו כמשהו שנע בין שמועות לבדיות - לא פרסמה את המחקרים הרציניים שלהלן. להפך. מאמר מערכת של עיתון "הארץ" קבע שמדובר ב"הריגה נפשעת של עשרות שוטרים... בידיעה ששוטרים אלה אינם אלא אוכפי סדר אזרחיים". בחמאס מגחכים. הם מפרסמים תמונות של ה"שוטרים" חמושים בקסאמים, ועיתון "הארץ" מכנה אותם "אוכפי סדר אזרחיים". במערב קוראים את "הארץ" באנגלית. לא את חמאס בערבית. ולכן, לפעמים, כש"הארץ" בסביבה, החמאס אינו זקוק למחלקת תעמולה.
גם לאחר שהמחקרים הללו כבר היו זמינים, איש לא טרח לתקן. להפך. החריקירי נמשך. ארגון "שוברים שתיקה" זכה השבוע לעדנה, בטענות שלו על פשעי מלחמה. כל טענה ראויה לבדיקה. כדי להסיר את הרע מקרבנו. אלא שיש אצלנו סלקציה מוזרה. כל מחקר רציני שמוכיח שלא היו פשעי מלחמה - זוכה להדחקה. כל בדיה שאין לה שמץ של ביסוס עובדתי - זוכה לכותרות ענק.
גם אם היו חריגות, ואין מלחמה שאין בה חריגות, הן אינן יכולות להאפיל על התמונה האמיתית: מספר הנפגעים החפים מפשע הוא הרבה יותר קטן מסיפורי הבדים של "הארץ", שמזין כלי תקשורת רבים בעולם. לא רק התקשורת העולמית, אלא גם הישראלית, זקוקה לקצת פרופורציות.
אפשר וצריך לפרסם טענות רציניות על חריגות. אבל אפשר וצריך, לפחות באותה מידה, להציג את המחקרים הרציניים.
כבר כתבתי על סרט התעמולה, "השופט", על אהרן ברק, שהוקרן בערוץ השני. במהלך הסרט אומר ברק כהאי לישנא: "קיבלתי טלפון מבגין אנחנו נוסעים לקמפ-דייוויד תבוא איתנו". דברים דומים מופיעים גם בספרה של נעמי לויצקי, "כבודו", בעמ' 206. במציאות קרה משהו שונה.
ברק הוא זה שביקש מבגין להצטרף אליו לנסיעה. "יודע אתה שאיני נדחף לענייני המדינה", כתב ברק לראש הממשלה. אמירה שממש לא תעמוד במבחן הזמן. והוא ממשיך: "אך הפעם ברצוני לשאול אם לא היה רצוי כי אסע עמך לארה"ב". היו לו גם נימוקים טובים. הוא "מכיר את הבעיות המשפטיות ביהודה ובשומרון" וגם מוסיף, "אשמח לבטל נסיעתי הצפויה לרומא".
תרומתו של ברק, לפי עדויות שאין צורך לפקפק בהן, הייתה חשובה. זה לא מעניק לו הכשר לשכתוב ההיסטוריה. הפעם, לרוע מזלו של ברק, מצוי הפתק המקורי, בכתב ידו של ברק, במרכז למורשת מנחם בגין בירושלים.
הסיפור הזה הוא הרבה יותר מאנקדוטה. משום שבאותם ימים, ברק כבר נבחר לכהונת שופט. ולמרות זאת הוא ביקש לנסוע. הפרדת רשויות? לא אצל ברק. עברו חודשים בודדים, והיה צורך בוועידת המשך, בבלייר-האוס. ברק כבר מכהן כשופט, ודן בתיקים שבהם הממשלה היא צד. הפעם בגין מבקש שברק יצטרף לשיחות, ולאחר ששופטי העליון קובעים שאין זה רצוי, עוברים עוד כמה שבועות. וברק השופט בכל זאת מצטרף.
שופט בתוככי שיחות מדיניות, בעניינים שמצויים במחלוקת פוליטית קשה. הכפילות הזאת זכתה אז לביקורת נוקבת. למשל, מצד פרופ' שמעון שטרית: "מעורבות שופטים במחלוקות פוליטיות מערערת את אמון הציבור". עם השנים זה רק החמיר. אבל אז כמו עתה, לברק מותר. גם לשפץ את ההיסטוריה. גם להיות שופט ויועץ. הוא הרי שייך לכוחות האור. להם מותר הכל.
נא להמתין לטעינת התגובות
