פריז 1967: איש המסתורין ואני
נתן זהבי נזכר בשמואל אריאל, האיש שקנה נשק עבור אצ"ל, ושהציע לו הצעה מפתה ומפחידה
בדרך לשם אני גונב מדוכן העיתונים בפינת רי (= רחוב) וון "מעריב" או "ידיעות אחרונות" שמגיעים לפריז ביום שאחרי.
לאחר התקופה הסוערת של מלחמת ששת הימים באה רגיעה, בתקופת המלחמה גייסו אותי לשמירה על מטוסים בשדה התעופה אורלי. היה חשש שערבים שעובדים בשדה ינסו לחבל במטוסים אשר עשו את דרכם לישראל. צרפת הטילה אמברגו נשק על ישראל, האחראי לאבטחת המטוסים והמטען שהועלה עליהם ביקש ממני כמה פעמים לעשות עבודות לילה מיוחדות.
נסענו ברכבים מסחריים למקום איקס, שם הטענו במהירות ובחשאיות "אטריות" - או אם תרצו "לוקשים" ביידיש - ברכבים, ויצאנו לעבר מסלול צדדי בשדה התעופה. מטוסים שהמושבים רוקנו מהם נחתו, הדלתות נפתחו, אנחנו העמסנו את הסחורה, שאם לא הבנתם הייתה טילים, והמטוסים המריאו מיד בדרכם לארץ.
** *
לקח לי זמן קצר אחרי המלחמה להבין שהכיבוש, כמו כל כיבוש, ייגמר באסון. רבים מהישראלים שחיו בפריז היו באופוריה. הייתי צריך להאריך את הוויזה שלי, והצרפתים עשו בעיות. רבקה כהן, אחת הישראליות הוותיקות במושבה הישראלית בפריז, אמרה לי שרק בן אדם אחד יכול לעזור לי - שמואל אריאל.
"תתנהג אתו יפה ובנימוס, ולא כמו פרחח, שזה מה שאתה", הזהירה אותי. שאלתי אותה מי זה הבן אדם הזה, והיא ענתה לי - "איש המסתורין, ואל תשאל שאלות מיותרות".
הכרתי את שמואל אריאל במסעדת "קופול". רבקה עשתה את החיבור, ישבנו וחיכינו לו. "הנה הוא", אמרה לי. ראיתי גבר כבד גוף עם ראש גדול במיוחד, לבוש חליפה גזורה היטב. היה לו מבנה גוף כמו לשחקן המפחיד לינו ונטורה.
ראש המלצרים וסגנו והמלצרים קדו קידה ומלמלו: "מסיה אריאל, מסיה אריאל". זה נראה לי כמו סרטי אל קאפונה. אריאל התיישב בשולחן שנשמר בעבורו, ובטקסיות מופגנת החל בפסטיבל שנמשך שעות ארוכות, ובו הביאו לו יין משובח, סיגר משובח, רבי-מלצרים, מלצרים, נערות מלתחה, כולם קיפצו וריקדו סביבו כדי לרצות אותו.
הייתי בהלם. באיזשהו שלב שאל אותי אריאל מה הבעיה, עניתי, הזמין אותי אליו לביתו למחרת. הוא יכין לי מכתב, עם המכתב אלך למשרד הפנים של צרפת, ואצא משם עם ויזה. זה נראה ונשמע כמו חלום, וזה בדיוק מה שהיה.
***
21 שנה קודם לכן, ב-1946, נשלח שמואל אריאל על ידי האצ"ל לאירופה להשתתף בארגון עלייתם של ניצולי השואה למדינת ישראל. תחנתו הראשונה הייתה פריז. הוא יצר היכרויות ראשונות באמצעות יהודים מקומיים. אריאל שלט בשפות, היה לו ידע עצום וחוצפה עוד יותר. הוא הציג את עצמו בפגישות עם אנשי ממשל כאיש הארגון הצבאי הלאומי הלוחם על חירות ישראל.
הוא ניצל את השנאה המשותפת של הצרפתים והישראלים לבריטים, והצליח בתוך זמן קצר להתחבב על כמה מאנשי הממשל ואנשי הביטחון הצרפתים. כמי שבקיא באורח החיים הצרפתי הכיר אריאל את החולשה של בני שיחו הצרפתים לארוחות טובות, לנשים יפות ולשאר תענוגות החיים שיש לפריז להציע. הוא "עשה שולחנות" מפוארים לבכירים בממשל, הרשים אותם ברוחב ידו ובהליכותיו הכובשות, נשות אנשי הממשל נפלו בקסמיו, והוא ידע לנצל זאת היטב.
אורח החיים של אריאל הרגיז רבים, מספר העיתונאי הוותיק שלמה נקדימון: "אורח חייו הפזרני עורר עליו את חמתם של כמה מחבריו הרביזיוניסטים, והם שיגרו מכתבי תלונה נגדו למפקדת האצ"ל באר ישראל. לא מעטים מהם חזרו משירותם בצבא הבריטי והיו שרויים בדחק. הם קבלו עליו, ואריאל ('אלחנן' בכינויו המחתרתי) נדרש לעמוד לדין התנועה.
פרטי כל ה'משפט' שמורים בתיקים של מכון ז'בוטינסקי בתל אביב. השופטים החליטו להשעותו מתפקידו. בתגובה פרש אריאל מהאצ"ל. על כך שילם האצ"ל מחיר כבד. אף אחד ממחליפיו לא היה יכול להתמודד עם הישגיו ועם קשריו בצמרת. אריאל זכה בניצחון אישי כאשר אב בית הדין שישב במשפטו - אליהו לנקין (מפקד האצ"ל בגולה, ולימים מפקדה של אוניית הנשק אלטלנה) - הביא להפיכת הקערה על פיה. אריאל הוחזר לתפקידו הקודם".
שמואל אריאל כעס, אבל היו לו הישגים מידיים בשטח. אחד הבולטים שבהם קשור בשני המנהיגים אריה בן אליעזר ויצחק שמיר, שברחו ממחנה
אריאל הפעיל בפריז מערכות שלמות של פקידי ממשל ואנשי ביטחון שיעזרו בהעברת שני המנהיגים הגולים לפריז בלי שייתפסו בדרך על ידי הבריטים. מטוסים ארוכי טווח לא היו אז, בספינה זה היה עלול להיות מסוכן כי הבריטים שלטו בתעלת סואץ. בסופו של דבר הועלו השניים לנושאת המטוסים הצרפתית "דיקסמוד", שעברה את התעלה, אך הבריטים לא יכלו לעלות עליה כי הייתה אקסטריטוריאלית.
האונייה הגיעה לנמל הצבאי הצרפתי בטולון, שם המתינו אריאל וקבוצת אנשי אצ"ל ולח"י לשמיר ולבן אליעזר. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בין מי שיהיה בעתיד ראש ממשלת ישראל ובין מי שלימים יהיה מהפכן פרו-סיני.
***
בחזרה לפריז 1967. שמואל אריאל נמצא בתקופה קשה, כשלא היה משופע מזומנים היה מסתגר בביתו מרבה בקריאה. היו לו בית מדהים, ספרייה ענקית ומרשימה, עבודות אמנות מדהימות ביופיין. בבר שלו היו המשקאות המשובחים ביותר בעולם. אולי כאן המקום לספר מה פתאום נזכרתי בשמואל אריאל. לפני כמה שבועות היה יום השנה ה-61 לתקרית אלטלנה.
בעת שקראתי את מעט המילים שנכתבו על האירוע חטפתי מסיבה כזו או אחרת התקף גיהוקים, והוא לא עזב אותי.
נזכרתי בשמואל אריאל, האיש שבהרבה קומבינות, מאמצים וקשרים השיג את הנשק הרב לאונייה שהייתה אמורה להגיע לארץ הקודש. באחת הפעמים שהייתי אצלו והוא הפגין בפניי את כישוריו הקולינריים חטפתי התקף גיהוק בגין זלילה ושתיית יתר.
הגיהוק לא הרפה, ואז אמר לי אריאל שיש לו פטנט שבתוך שנייה עוצר את הגיהוק, הוא יצא מהחדר והלך לחדר אחר. כעבור כמה שניות חזר בהליכה שקטה ועמד מצדי הימני בלי שהרגשתי, ואז שמעתי אקדח נדרך, הסתתי את העיניים ימינה, והבחנתי באקדח המאיים שהיה בידיו וקנהו מכוון אל הרכה שלי. הגיהוק נפסק מיד.
היטיב לתאר את האיש המסתורי המוזר ורב-העוצמה הזה העיתונאי עמוס קינן. כך הוא כתב: "בכל תנועה לאומית יש אנשי מסתורין. אריאל היה איש כזה. לולא הכרתי אותו תקופה ארוכה למדי, הייתי מאמין שאריק אמבלר - שהוא בעיניי גדול סופרי סיפורי הריגול - הוא שהמציא את הדמות שנודעה בשם אריאל. . . בערך אחת לשבוע היינו נפגשים בביתו. האיש היה תולעת ספרים, ידען, ספרייתו הייתה ענקית, היה כותב שירה בצרפתית. באותה תקופה החל להתעניין במרקסיזם, ועד מהרה נעשה מרקסולוג ולאחר מכן מאואיסט. בין לבין כמעט כל מה שאני יודע על אוכל ועל יין ממנו למדתי".
באחד הימים שיצא אריאל לסיבוב ב"קופול" הוא דאג לזמן כהרגלו כמה אנשים שיארחו לו לחברה, המוזמנים היו חיים הנגבי שהגיע לביקור מהארץ, הצייר יהודה ניימן שהתגורר בפריז והפרופסור לכלכלה ומהפכות אלי לבל, שכיניתי אותו אלי "גרב" כי כשהתארחתי אצלו הכין לנו קפה באמצעות שפיכת מים רותחים אל תוך גרב שהיה בו קמצוץ קפה, אשר מטעמי חיסכון השתמש בו כמה פעמים.
כרגיל, כניסתו של אריאל ל"קופול" הייתה מלווה בפסטיבל הקבוע של רבי-המלצרים והמלצרים וסגניהם.
ה"קופול" הוא מסעדה ענקית שישבו בה במשך השנים גדולי אנשי הרוח של צרפת, שחקני קולנוע מפורסמים ואנשי ממשל בעמדות בכירות. בשנות השישים היא הייתה מסעדה יוקרתית ויקרה שיכלה לאכלס מאות אורחים. השיחה בשולחן קלחה בעברית, ונמשכה שעות ארוכות, ואריאל דאג - ביום שכנראה היה הממון משופע בכיסיו - להזמין את המיטב. אני, שהייתי תפרן, זכיתי לאכול תריסר אסקרגו (שבלולים ממולאים עם טונות של שום, סטייק אופואבר שרק בחלומות הייתי אוכל אותו אלמלא ההזמנה, ושתינו. שתינו הרבה. המסעדה הלכה והתרוקנה, נותרו שני שולחנות, שלנו ושל כמה צרפתים רעשניים שישבו בשולחן מולנו. איש מהעובדים לא העז לזרז את מסיה אריאל.
את השיכורים שממול זירזו ואף עזרו להם, ולא בנימוס, לקום מהשולחן. אחד הצרפתים שמע אותנו מדברים עברית, וראה שאנחנו ממשיכים לשבת. כשהוא עבר על ידנו הוא זרק בצורה בוטה ובצעקה "סאל ז'ואיף" (יהודים מלוכלכים, נ"ז). באינסטינקט בלתי ניתן לשליטה קמתי, ותוך כדי הקימה הבאתי לו מכת וו עוצמתית בסנטר. הבן אדם הסתחרר, וצנח על השולחן שליד, שעוד לא הוסרו ממנו הצלחות והכוסות. היה קטע כמו בסרטים; הרעש, הצעקות, המלצרים ועוזריהם שזינקו על הדרעק, וגררו אותו - בועט - אל מחוץ למסעדה. אריאל היה מאושר.
כשיצאנו מהמסעדה הוא ביקש שנתלווה אליו לסיור. עברנו בכמה עסקי לילה, בתי קפה, ברים, מסעדות. בכל מקום ביקש אריאל לקרוא ל"פטרון" (בעל הבית, נ"ז). כשהפטרון שהוזעק בא לקראת אריאל ועשה לו כבוד גדול שאל אותו אריאל בקולו המרעים: "יש לך קוקה קולה? " הפטרון השיב מיד שאין לו והוא לא מכניס לעייסק משקאות אמריקניים. אריאל היה מאושר, וטפח על שכמו. אריאל עצר בתחנת מוניות, הכניס כל אחד מאתנו למונית שתיקח אותו למחוז חפצו, ודאג בפוזה של ראש המאפיה לשלם לנהג. אני נשארתי אחרון עם הנגבי. הוא ביקש שניפגש למחרת.
למחרת נפגשנו. אריאל הציע לי שלמען המהפכה ולמען הצלת העולם אחסל אמריקנים בפריז, שהאמריקנים האימפריאליסטים יחששו לצאת מארצם לאירופה. "תקבל עשרת אלפים דולר במזומן על כל אמריקני שיפורסם שחוסל בסמטאות פריז", אמר אריאל בקול מצווה. הנגבי שקשק ביצים והביט בי. אני הבטתי בו, ביקשתי ממנו זמן לחשוב על זה, מאז לא נפגשתי אתו.
***
סוף דבר. שמואל אריאל חזר לישראל, ועבר לגור בירושלים ב-1980. הוא נפטר ב-1990 עיוור, בודד למדי, יש אומרים מר נפש עד מאוד. בימים שהתרבות העברית מתבטאת בקרבות על פרס של מפעל הפיס, בקרבות עזים של "הישרדות" ו"כוכב נולד" דמויות מדהימות כמו זו של אריאל נעלמות כלא היו. מכון ז'בוטינסקי הוציא ב-1994 את "ילקוט אריאל".
את החומר ליקט והביא לדפוס הסופר אהרון אמיר. אפילו שאני מוגדר במחנה הימין ההזוי "שמאלן עוכר ישראל" ועוד מרעין בישין מהסוג הזה, מה לעשות, עלה בגורלי להתחבר עם אנשים מופלאים כמו מנהיג הלח"י נתן ילין מור, גרא, בכינויו המחתרתי, שמואל אריאל ועם רבים וטובים אחרים שהיו אנשי ספר ותרבות חובבי מזון ולגימה, שלא כמו "האינדיאנים" (כינויו של עומרי שרון, נ"ז) של היום. אני ממליץ לכל קוראי המדור להשיג במכון ז'בוטינסקי את ילקוט אריאל, ותודה ליוסי אחימאיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
