חדוות החורבן – פשע מוסרי
אפשר לתמוך בפינוי של מאחז או התנחלות. אך הריקוד על הדם המלווה לכך הוא פשוט ביזיון
רועי קליין ז"ל התפוצץ על רימון שנזרק על חייליו והקריב את עצמו תוך הצלת פקודיו. גיבור ישראל. האיש הפך למיתוס. הוא ושכמותו ציוו לנו את החיים. פינס חגג עליו בשבוע שעבר, כאשר ייחל להריסת ביתו. אפשר לתמוך בפינוי מאחז או התנחלות.
אבל חדוות החורבן הזאת היא ביזיון. במפגש בין הפרופסור לקצין, הקצין הוא האיש הערכי. הוא עמד במבחן עליון ושילם בחייו על המוסר שלו. זה לא העמדות הפוליטיות, שהן לגיטימיות
כשלעצמן. זה הלהט אלי חורבן.
הוא רוצה בחורבן ביתו של קליין. אבל הוא לעולם לא יאמר דבר דומה על פולש מוסלמי בנגב, שהתחתן עם פלסטינית מעזה ויצר לעצמו התנחלות בלתי חוקית בתוככי ישראל. זה בסדר. במקרה הזה נשמע את הפרופסורים מדקלמים את זכויות האדם. הפלסטינים הרי תמיד מסכנים. היהודים הם תמיד פושעים. זה ההיגיון שהשתלט על חלקים באקדמיה שלנו.
זה לא אומר שהסביבה הפוליטית של רועי קליין ז"ל נקייה מטעויות. הקרבה וגבורה הם עניין אחד. פוליטיקה היא סיפור אחר. אין יתרון להורים שכולים ואין יתרון לנופלים. הרי אף אחד לא יפנה התנחלות מסוימת, רק בגלל שאחד מהנופלים בהגנה על ההתנחלות מתנגד להתנחלויות. והיו דברים מעולם. אם וכאשר יהיה צורך לפנות את ביתו של קליין, כדי שתהיה כאן מדינה יהודית, ולא מדינה אחת גדולה - זה יהיה בעצב. בכאב. מי ששמח על החורבן הזה הוא פושע מוסרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
